|
|
|
כריש שחור
יורם המזרחי
''כולם יראים את הכריש הלבן כשאת הקרבנות טרף השחור''
(תרגום מניב פולינזי)
בזירה הבין לאומית, השולית, מתנהלים ''עסקים כרגיל'' עם מינון יומי של סבל, קטל, הרג ועוולות, שבסך הכל מגמדות ארועים בישראל וברשות הפלסתינאית.
עיון יומי ברצף מידע,הבא ממקומות מרוחקים, לפעמים אקזוטייים ולכאורה קסומים ושלווים - מעלה בכל פעם מחדש שאלה - מדוע בוחר העולם להתמקד דווקא במה שמתרחש בין הירדן לים התיכון וממטולה עד אילת?... האם זה גורל ''עם הבחירה'' או גורל ''הערבים הנבחרים'' מתוך החלטה קוסמית אלוהית, או תוצאת אופייה ''הכרישי'' של תקשורת העידן המודרני וראשית המאה ה21?
כ''דייג כרישים שחורים'' שבעוונותיו עוסק בכך גם באופן מקצועי, הרשיתי לעצמי, בחסדי פא''צ, תענוג כתיבת טור שבועי בעניני ''כרישים שחורים'', כשהמדריך והמכוון אותי הוא הפתגם הפולינזי שבראש העמוד... והנה מספר רעיונות וקווי פתיחה בלבד -למחשבה בשאלת ''ההעדפה הכרישית''... נפט, יהודים, או אנדרדוגס (underdogs) ערבים?
בצפון-אמריקה נהוג להציג ''שאלות מקורות דלק'' בבסיס נסיון ''להבנת'' את הסכסוך הישראלי-ערבי.
לאמריקאים זכורה, למשל, תקופת האמברגו הערבי על יצוא דלק (שנות ה- 70), וכשהם באים לנתח, באופן פשטני, סיבות לעניין הגובר בעימות הדמים ''שלנו'' הם נוהגים להציג רשימת אינטרסים אמריקאים, כמעט חסרי קשר בין אינטרס אחד לשני... שהם יסוד ההתענינות חסרת התקדים.
דלק
זמינות תקשורתית וחווית ''סיפור טוב''
תמיכה בדמוקרטיות ושאיפה ''לדמקרט'' כביכול את המזה''ת,
תמיכה בבנות-ברית (אוקסימורון סעודיה לצד ישראל וכיו''ב)
המלחמה הבינלאומית בטרור
ארץ התנ''ך ומולדת הנצרות
עיון בנ''ל מלמד שחשיבות דלק מהמזה''ת ירדה, עם גילוי מקורות דלק ואנרגיה חדשים, היכולים למלא את מאגרי העולם המערבי, ללא הישענות על דלק ערבי.
עם זאת, אין לבטל משקלן של ''שדולות הלובי הכלכלי בין לאומי'' המחובר להשקעות עתק בעולם הערבי, כולל השקעות ''כסף ישן'' בתעשיית הדלק, יצוא דלק והעברתו מיבשת ליבשת, תעשיית הנשק ויצוא טכנולוגי בכלל.
המסקנה היא שכותרת הדלק תוחלף בקרוב בכותרת ראשית אחרת, גם היא מזן כלכלי, ממוקדת לאו דווקא בזו המדגישה מילת קסם אחת: ''דלק''...
גורם תקשורת חדישה, בפרט אלקטרונית ומקוונת, הופך זרימת מידע ''מהשטח למרקע'' לקריטית בהיבטי ''זמן אמיתי'' ורייטינג, כשקהל צרכני חדשות, המחובר בין יבשות באמצעות רשתות טלוויזיה בינלאומיות או באמצעות האינטרנט תובע ''חדשות עכשיו'' מתובלות ככל האפשר ברוטב העיתונאי שבתאורי דם יזע ודמעות... תרכובת המצליחה לרתק מאות מליוני בני אדם.
בתחום הזה יש לישראל והרש''פ כמה ''יתרונות'':
שטח כסוי קטן... נוחות תנועה והגעה מהירה כמעט לכל ארוע. צבא כתבים, מודיעים, צלמים וכיו''ב, הפרוס כמעט בכל ישוב ובוודאי שבכל איזור, וכך אפשר להביא את הזוועה ישר מהכביש מגואל הדם לבית צרכן החדשות...
לתכונות אלה יש כמובן ''רצף מסתבר'' של ראיונות, שיחות, פרשנים וצבא ערוך ומוכן של דוברי כל הצדדים המוכנים, בהתראה של דקות, להופיע מול המצלמות, או להביע דעה... יתרון טכנו-תקשורתי שאינו קיים בהרבה מדינות עימות...
ארצות הברית, שהעומד בראשה (כמו קודמיו) מרבה לדבר בשבח הדמוקרטיה והצורך להנחילה לכל העמים, שבויה בנוסחאות שונות ומשונות המלוות ניסוחים רטוריים. כך, למשל, נולד מיתוס היתרון הדמוקרטי של ישראל על פני שכנותיה. סיסמה טובה ושגורה כמעט יום יום... בלי לשים לב לעובדות המביכות שארצות-הברית וידידותיה מקיימות קשרים מצויינים והרמוניים עם משטרים דיקטטוריים החל בסעודיה וכלה בפקיסטן... אך כשטוענים בשם למען ''בנות ברית'' קשה לדובר הבכיר להסביר מדוע עקרון הדמוקרטיה טוב לצד זה ולא לשני וכך נשארים עם... הסיסמה הראשית, ''דמוקרטיה'', וזו נקלטת יפה בתקשורת ובמה שמכנים ''דעת הקהל''...
בהקשר זה יש לישראל נקודות זכות ולשכנותיה ויריבותיה מעט מה להציג אך בימים אלה השימוש בטיעון ''הדמוקרטי'' נשמע, לפעמים, שאבלוני, משופשף ...ועייף.
בצפון אמריקה הכוחנית, המאוהבת בנושאי צבא,יש לישראל דמות של ''אחות קטנה ואמיצה'', כשלא אחת נעשה שימוש זהה בין סופרלטיוים אמריקאים לישראלים... למשל ''הטייסים הטובים ביותר'' וכיו''ב...
תדמית המודיעין הישראלי ''הכל יכול'' ושינון סיפורי הפשיטה על אנטבה, או לכידת אוניית הנשק ''קארין איי'' ובימים אלה ''החוצפה'' שבהריסת כור ''אוסיראק'' מממשיכים, בינתיים, להיראות ולהישמע מאד ''אמריקאים'', וביבשת שהמציאה את רמבו, סופר-מן, הקאובוי וארנולד שוורצנגר, קל להזדהות עם ארועי המזרח התיכון, שיום יום מציגים בכפיפה אחת את ''הטוב הרע והמכוער'' כולל פעלולים, מוות מול המרקע וחיפוש מתמיד אחר גיבורי יום, שעה, או רגע....
למתרחש בארץ-התנ''ך יש כמובן מאליו ''היבט תנכ''י'' ובארצות הברית, שהיא, לעניות דעתי, המדינה הדתית ביותר במערב, יש משמעות עמוקה למה שקורה בירושלים או שכם ועזה. מה גם שמיליוני אמריקאים פונדמנטליסטים-נוצרים מצפים בקוצר רוח לשיבתו השניה של ישו שתבוא, כידוע, אחרי ארמגדון, מלחמת סוף העולם, שתיפתח... כן, דווקא באיזור מגידו, הוא ארמגדון. פונדמנטליסטים נוצרים אינם מרבים לברר ''מי צודק ומי לא''. עבורם די בהסברי ''הגשמת החזון היהודי נוצרי'' הקשור במשיח ושיבת עם הבחירה לארצו...
חלק ניכר של מזילי הדמעות האמריקאים מקווים, בסתר ליבם, שרצף הדמים יוליד ''סוף סוף'' את המלחמה הגורלית.
ההתעיינות הקיצונית באיזור קשורה, כ''פוליטיקלי קורקט'', לחיפוש מתמיד אחר ''אנדרדוג''. בנושא זה יש ''בלבול תפקידים'' בדרמת ראיית היהודים ''כדפוקים באופו היסטורי'' מול ''הישראלים כחזקים והפלסתינאים כדפוקים הזמניים''.
כאן חשוב לשים לב לעובדה, שחרף הפטפטת האמריקאית על ''בנות בריתנו'', הצורך לחזקן וכו', הם נזהרים שלא להציג, לפי שעה, את תמונת סך הכח הבין-ערבי מול ישראל, ולצורך השוואת ''אנדרדוג מול אנדרדוג'' מסתפקים בציור המדוייק של ''ישראל חזקה מול פלסתין חלשה''. אף שבתחום זה, על רקע ה''שאהידים'' של שיח' יאסין, הצטמקה, כמעט נעלמה, התדמית ההרואית הישנה של ''ילד עם אבן מול טנק ישראלי''...
השורות הנ''ל, פרי הרהור מול המקלדת, המיועדות להביא לויכוח או הד. הן מבררות, לדעתי, מדוע מתמקדים דווקא באיזור הקטן והצר של ישראל והרש''פ... וכי מה? אפשר לצפות שצבא העיתונאים יתפרס באלג'יר ש- 120 אלף מאזרחיה מצאו מותם במלחמה אכזרית בין פונדמנטליסטים לצבא הממשלה? שאפשר יהיה לדווח ומייד על ארועי דמים בצ'צ'ניה או בקשמיר, בטוגו או בניגריה? התשובה היא פשוט ''לא''. ידוע ש''מולך התקשורת'' דורש קורבנות מיידיים, ללא הפוגה וללא שובע. את אלה, בעוונותינו, אפשר להשיג רק בארץ הקודש, ארץ הניגודים והפלורליזם הרעיוני, הכל במרחק אפס מהארוע הנדון.
ראו רק מה מתרחש בימים אלה בין הודו לפקיסטן,על רקע סכנת עימות גרעיני ריאלי והרה גורל. מידע או עיסוק ללא סוף? כמעט אפס, למעט פרשנים ועוזריהם הממתינים להיקרא לתכנית טלוויזיה זו או אחרת שפה ושם נקראו להסביר או לבאר.
כמי שהיה כתב חוץ, באפריקה, במזרח הרחוק ועוד, ברור לי שישראל/רש''פ הן התחום הטוב והנוח ביותר לכיסוי דרמטי רצוף ''חי עם דם'' ומול אלה קשה להאבק.
|
|
|
כריש שחור / טור אישי
