בימים אלה סיימתי לקרוא את סיפרו מעורר המחלוקת של אברהם בורג. למרות התגובות הקשות שהיו ביחוד על סמך הראיון בעיתון הארץ עם ארי שביט. אני מוצא לנכון לשתף את הקוראים ברשמי מן הספר החשוב הזה. בניגוד לאברום בורג שפוזל לעבר אירופה, גרתי באירופה (הולנד) כ-12 שנה והחלטתי לשוב לארץ הקשה הזאת באופן מאוד מודע...
אני חש הערכה גדולה לצורה שבה בורג מדגיש את הבעיות טעונות הכאב של מדינתנו בעת הזאת. אני מעריך את הנימה האישית שמלוה את הרעיונות בספר והחדות שבה הכותב מציג את הדברים. אך יותר מכל אני רואה זאת כפלא איך אדם כמו בורג שהיה תקופה לא מבוטלת חלק פעיל במערכת מצליח לראות בבהירות כה רבה עם יכולת ניתוח והבנה מעמיקה של התהליכים שקרו ושמלווים אותנו עד היום.
ההתבוננות שלו היא אנלוגית להתבוננות בחו''ל על הנעשה כאן. ישנו ניתוח כואב ומעמיק ביותר על התהליכים שעברו ועוברים על החברה הישראלית בעקבות השואה כטראומה לאומית ייחודית ועל ההשלכות הפסיכולוגיות-סוציאליות של האירוע והשימוש ועיוות המציאות של קברניטי המדינה לדורותיהם בשואה לצרכים הלאומיים תוך התכנסות והתקרבנות כלפי העולם החיצון. כמו כן ניתן לראות המשכיות ברורה לרעיונותיו של פרופסור
ליבוביץ היקר שרק עובדה זאת יכולה לטעת הרבה תיקווה בלב הקורא. אינני מסכים עם כל מה שניכתב. כדוגמא ישנו ניסיון להקביל בין המצב של ערב עלית הנאצים לשילטון בגרמניה והמצב הנוכחי הקיים בארץ בנוגע ללאומנות הדתית. שניהם הם כמובן רעה חולה אך את שניהם מזינה אידיאולוגית רעל שונה בתכלית עם מקור שונה ורקע שונה.
ההישג הגדול והמסר החשוב של הספר הוא במתן ראיה פוסט ציוניסטית, ריאליסטית לקורא עם יכולת בניין של חברה צודקת יותר ככל העמים. יצירת הטהרות והפסקת הבידול מהעולם. חזרה לעקרונות יהודיים שננטשו ושחקו במהלך 80 שנות ציונות. ושאיפה להרמוניה עם העמים שאנו חיים לצידם.
אברהם בורג: לנצח את היטלר
