לפני מספר שבועות פרסם
שמעון מנדס מאמר על
אשרף מרוואן, המרגל המצרי, שקבע כי הנ''ל היה מרגל מצרי בלבד. לא סוכן ישראלי ולא סוכן כפול. מרגל אסלי.
השבוע פרסם העיתונאי
רונן ברגמן במוסף ''7 ימים'' של ''ידיעות אחרונות'' כתבה גדולה על הד''ר מרוואן שמסקנותיה זהות למסקנותיו של ידידנו שמעון מנדס. ואני, שאיני איש מודיעין, לא בעברי וכנראה גם לא בעתידי, חולק על הכתוב במאמרו של מר ברגמן ורואה בו עוד דוגמא לשטחיות עיתונאית מקובלת במחוזותינו.
מר ברגמן מספר לנו כי מרוואן, ד''ר לכלכלה ואדם אמיד מאוד, התחתן עם בתו של מנהיג מצרים
נאצר ומאז החל למלא שליחויות דיפלומטיות שונות. בשנת 1969 (שנה לאחר מות נאצר) נכנס מר מרוואן ''לבוש בהידור'' לשגרירות ישראל והציע את שרותיו. אני מנחש ששאל את הפקידה איך ולמי ניתן להציע שרותי מודיעין והיא הפנתה אותו לקומה שניה חדר שלישי משמאל. החיים היו אז פשוטים מאוד.
ופה תוהה מר ברגמן איך (וכל עיתונאי מתחיל היה חושד מיד) אנשי המודיעין לא חשדו מיד באדם הנכנס כך בפשטות לשגרירות ומציע את שרותיו. מה עוד שהוא אמיד, אך טוען שבא בגלל בעיות כספיות בעטיין הוא נאלץ לבגוד בארצו. נו טוב, הם בסך הכול אנשי מודיעין ולא איזה עיתונאי ממולח ומפולפל.
שיא פעילותו המודיעינית של מרוואן היא הפגישה ב
לונדון, עם ראש המוסד דאז, יום לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים. בפגישה זו הזהיר מרוואן את ישראל מפני פרוץ מלחמה למחרת ''לפנות ערב'', מה שפורש כשעה 6 בערב.
לדברי אנשי ה''מוסד'' שאבטחו את הפגישה, מרוואן הגיע למפגש במכונית שרד דיפלומטית, יצא בגלוי מהמכונית ונכנס כלאחר-יד לבית המפגש. במבט לאחור זה יכול לעורר חשד. מנגד, מרוואן, אדם בעל תפקיד גבוה בהיררכיה השלטונית במצרים, אינו יכול להרשות לעצמו לנסוע בחשאי במונית. עצם הניסיון לחמוק בחשאי יכול לעורר חשד יותר מנסיעה גלויה בתואנה כלשהי.
לטעמי, המפגש הזה מוכיח מעל לכל ספק שבאותו מועד, אשרף מרוואן שירת בנאמנות את ה''מוסד'' הישראלי. העברת מסר כה חשוב במועד כה אסטרטגי אינה יכולה לשמש הטעייה. סאדאת לא היה יכול לנחש בוודאות מה תהיה התגובה הישראלית על האזהרה המוקדמת. ישראל היתה יכולה לתקוף מראש את מערכי הטילים נגד-מטוסים של מצרים, לתקוף את מערכי חיל הרגלים והשריון המצריים וכהנה וכהנה.
הסיבה שישראל לא ביצעה זאת אינו קשור כלל ל
סאדאת, אלא ל
קיסינג'ר, שרצה שנזכה באהדת דעת הקהל העולמית לאחר המתקפה המצרית. זה כמובן ''עלה'' לנו בעשרות ואולי גם מאות קורבנות.
אין אנו למדים מהכתבה מה קרה למרוואן בשנים שלאחר מלחמת יום הכיפורים. אנו למדים כי בשנים האחרונות, כנראה, לאחר עליית
מובארק לשלטון הוא נחשב לגיבור לאומי במצרים.
ברגמן טוען כי בשנת 1974 הוענק למרוואן עיטור צבאי חשוב על ידי סאדאת, אך רק בשנת 2004 זה פורסם. כמו-כן נראה בשנה זו מרוואן מתחבק עם מובארק.
בעשרים השנים האחרונות אנו חוזים במאמץ מצרי להעלות את קרנם של שרותי המודיעין המצרי. סופר על מרגל מצרי בישראל בשנות החמישים, אך אף אחד (בישראל) אינו זוכר דבר כזה. לאחר מכן הוסרטה סדרת טלוויזיה מצליחה מאוד בנושא זה. כל מספר חודשים אנו מתבשרים על מרגלים ישראלים הנתפסים במצרים.
בקיצור: שב''כ מצרי ממדרגה ראשונה.
על רקע זה אפשר להבין גם את הרהביליטציה של מרוואן. זה טוב למרוואן, זה טוב למובארק, זה טוב לשב''כ המצרי, אז למה לא?
אני בהחלט מאמין כי מרוואן נרצח על-ידי המצרים. ספר זיכרונות יכול להיות בעייתי מאוד (עיין ערך אוסטרובסקי). ברגמן מספר לנו על דיסקט מחשב מסתורי שנעלם, על כנס בלונדון שבו היו לכולם תגי זיהוי, רק למרוואן לא. כולם ידעו על הדיסקט, אך הוא עדיין מסתורי.
בקיצור: אם חשבתם פעם שה''מוסד'' הוא שם דבר בשטח המודיעין, זה בגלל שלא התוועדתם לפועלם של שרותי המודיעין המצריים. ואם רציתם כתבה שלועסת שוב חומרים לעוסים היטב, הרי קיבלתם אותה מרונן ברגמן ועורך מוסף ''7 ימים'' של ידיעות אחרונות.
חתואל? בבל? רשאש? קרדינל?
