|
|
|
האם התקשורת נמנעת מלערוך את חשבון הנפש של אוסלו - ''סתם'' משום ש''אין עניין לציבור''? ... האם מפלגת העבודה נאבקת כנגד הקמת ועדת חקירה ''סתם'' כי זה מיותר? ...
עם כל הכבוד וההערכה לחוות דעתם המלומדה של ''האחים הגדולים'', אבל לציבור מותר לחלוק עליהם. הציבור זועק: ''יש לי עניין בנושא, אפילו עניין רב''. הציבור רוצה לחזות בחשבון הנפש של אוסלו - רוצה מאוד, אך המערכת (השלטון, התקשורת) עושים מאמצים עילאיים כדי להמנע מכך. לפיכך לא נותר לו אלא לערוך בעצמו את משפטו - משפט הציבור.
אם השלטון והתקשורת נמנעים מלבצע את חלקם ולערוך את חשבון הנפש של אוסלו - זכאי הציבור לשפוט את משפטו, קרי: להכריז שלדעתו אדריכלי אוסלו בצעו פשע (מחדל), ועל כן יש להעמידם לדין.
זהו תהליך חברתי לגיטימי, ואף טבעי ומתבקש. כל עוד התקשורת נמנעת מלערוך את חשבון הנפש המתבקש, ומפלגת העבודה מתגייסת כדי להיאבק בכל נפשה ומאודה בכל רמז של יוזמה לחקירה, הרי שאין להן (לתקשורת ולמפלגת העבודה) למי לבוא בטענות מלבד לעצמן.
====
חברים, הבה נהיה כנים עם עצמנו: מחשבון הנפש של אוסלו - לא ניתן להמנע. המאמצים להמנע ממנו דינם להכשל, ולו משום שבשלב מסויים לא יהיה מנוס מכך שההיסטוריה תאמר את דברה. ההמנעות מחשבון הנפש הזה, משיגה אך ורק את היעד הזמני של דחיית חשיפת ערוותה של אידאולוגיית השמאל הכושלת, אך לשם כך כולנו משלמים את המחיר הכבד של אי לימוד שגיאות העבר ואי הפקת הלקחים.
המאמצים הבלתי נלאים להגן על אידאולוגיית השמאל מפני קריסה סופית, גורמים לכך שדעת הקהל בציבור הישראלי טרם עמדה על התפיסות השגויות שעמדו בבסיסו של ההסכם הנורא הזה, כך שעם ישראל כולו שוב חוזר על אותן הטעויות שכבר נעשו באוסלו.
עם ישראל כולו משלם את מחיר השמירה על כבודם האבוד של מנהיגי השמאל, וזהו מחיר בלתי נסבל בחברה דמוקרטית. הגיעה העת לערוך את חשבון הנפש של אוסלו: דיון רציני אחד בתקשורת בשאלה: הסכם אוסלו - איפה טעינו?
תקופתנו היום היא עיתוי מעולה, מדוע? מחד עדיין אנו אוכלים את פירותיו הבאושים של ההסכם, טרם הבנו את השגיאות, טרם הפקנו את הלקחים, ומאידך כבר יש לנו את הפרספקטיבה ההיסטורית הנדרשת.
===
האם קיים בכל המדינה אדם אחד בעל סמכות המייצג את המערכת, אשר יכול להצהיר בבטחון: הסכם אוסלו לא היה מחדל? שיקום. אף אחד לא קם ...
האם אפשר להשאיר שאלה כזו באוויר? זה לא רציני. ככה לא בונים חברה.
הנה מבחר שאלות שיוכלו לעלות על הפרק בדיון כזה של חשבון נפש:
האם לא היתה כאן להיטות יתר, להיטות שגרמה להזנחת נקודות בטחון חשובות?
האם השתתת ההסכם על לוחות זמנים לא מצביעה מצד אחד על להיטות רבה (הנה בתאריך הזה והזה ''יפרוץ השלום'', אין לו ברירה ...), ומאידך טמנה לעצמנו מלכודת של תזמון שבה נדרשנו לעמוד חד צדדית?
האם לא היה אפשר לעשות את ההסכם אחרת? למשל: לא לפי לוח זמנים לשלום כביכול, אלא בדיוק כפי שנתניהו דרש: הדדיות - לפי שלבים. לא זזים ולא מתקדמים עד שהצד השני אינו מבצע את חלקו במלואו, תחת פיקוח, חתימה והסכמה מראש של כל העולם והאו''ם.
האם לא היינו (שוב) שבויים בקונספציות? האם אפשרות כשלונו של ההסכם לא נלקחה (שוב) כ''סבירות נמוכה''? ... (המילה ''שוב'' מתייחסת למחדל יום כיפור).
האם לא בוצעה כאן השלכה בלתי מציאותית? כלומר: אדריכלי ההסכם העמידו את עצמם במקום הפרטנר והשתכנעו בכל ליבם ומאודם, שלו היו הם במקומו - הרי שהיו חוטפים בהתלהבות ובלי לחשוב פעמיים את ההצעה שישראל היתה מוכנה לתת לו (ורק ''שכחו'' שמדובר באויב עם מנטליות אחרת לגמרי ...)?
האם בטחונה של ישראל לא הופקר מתוך יהירות זלזול ותחושת שאננות לפיה ההסכם הזה אחת דינו - להצליח?
האם חשבו מראש על האפשרות שההסכם יכשל, או שזלזלו והתעלמו לחלוטין מאפשרות זו? מדוע לא היתה שום תכנית מגירה?
מדוע ברגע שפרצו פיגועי המתאבדים רבין ופרס נותרו לעמוד חשופי שת, עם המכנסיים למטה, חסרי אונים לחלוטין, ולא נותר להם אלא למלמל כל מיני הברות חסרות מובן כמו: ''קורבנות השלום'', ''לא ניתן לאויבי השלום לנצח'', נילחם בטרור כאילו אין שלום ונילחם בשלום כאילו אין טרור'', ''הוא נורא נורא רוצה רק המסכן לא יכול'' ... וכו'?
האם מה שלמעשה עשו אדריכלי ההסכם, לא היה אלא הגשה על מגש של זהב את כל הביצים שלנו לסל של ערפאת, תוך בקשה חביבה שלא ילחץ עליהם. משום שאם הוא יעשה כן, לא תהיה לנו ברירה אלא לעשות כל שירצה? ...
ולאחר שהוא התחיל ללחוץ, כולם היו בתדהמה ... אך כבר היינו במלכודת ולא נותר לנו אלא לנסות לפייסו ולרצותו, ולנסות להגן על ''שמו הטוב'' בשעה שהוא טובח בנו ...
האם ההסכם לא הושתת כולו בלעדית אך ורק על רצונו הטוב של אדם אחד (שהוא ''במקרה'' האויב הגדול ביותר שלנו), ולכן לא היה מראש ''הסכם שלום'' אלא הזמנה למלכודת?
האם ההסכם לא הושתת על הקונספציה של ''הגזר והגזר'', כך שנותרה רק אופציה אחת: לרצות את האויב וליחל לרצונו הטוב? אם זו איננה הזמנה למלכודת, אז מה זה?
דבר אחד ברור: שאלות אשר עומדות פתוחות בחלל האוויר וראויות לליבון היסטורי - ישנן עדיין בשפע ...
===
וכמובן, ללא שאלות אקטואליות אי אפשר. הנה לקט:
האם משהו השתנה מאז? האם נלמדו השגיאות? האם הופקו הלקחים?
מדוע שוב השמאל קורא בהתלהבות למעשי חנופה חד צדדיים? הפעם לבריחה חד צדדית מן השטחים? מדוע עדיין הוא שבוי בקונספצית ''הגזר והגזר'', אותה ההנחה הכושלת לפיה די בכך שנהיה מספיק נחמדים כדי שהאויב ירחם עלינו ... ?
מדוע שוב חוזר השמאל על אותה קונספציה לפיה ראשית על ישראל לשלם את כל קלפי המיקוח שלה לשלום עד תומם, בטרם יהא הוגן מצידה לפנות אל הפרטנר ולבקשו שיואיל להתחיל לבצע את חלקו?
האם אוסלו היתה הצלחה עד כדי כך מסחררת, שהשמאל משתוקק לחזור שוב על אותן קונספציות? ...
דוגמה אחרת: הסעודים זורקים איזו הצעה, מיד השמאל קופץ בשמחה. רגע, האם הבטחתם שכל שלב יעבור בהצלחה? האם סגרתם את כל הפרצות? האם חשבתם על כל הסכנות? האם תהיה תכנית מגירה המגובה בהסכמה מראש של כל העולם למקרה של כל סוג של בלת''מ אפשרי? ממש לא. השמאל כבר רץ לחבק כל קנה קש שזורקים לו, בהתלהבות ילדותית של אדם מיואש המתבונן לכל הכיוונים כדי לאתר כל שביב של תקווה.
מדוע החלמאות הזו של חזרה שוב ושוב על אותן השגיאות הקונצפטואליות של העבר? זו שאלת השאלות?
לא להיטות, אף לא נואשות אינן בסיס רגשי מוצלח מדי לכל סוג של הסכם. הגיעה העת להפקת הלקחים. די לחזרה על שגיאות העבר. אם באוסלו זה היה אווילי, היום זה כבר ממש בלתי נסבל.
לשמחתנו תהליך התפכחות בעם כבר קיים, בימים אלו ממש הוא בעיצומו. דן מרגלית, עירית לינור ואסא כשר הם רק חלק קטן מן המתפכחים. עלינו רק לנסות לדאוג להחשתו, וכדי להחישו אין לנו אלא לדרוש:
חשבון הנפש של אוסלו - עכשיו.
|
|
|
חשבון הנפש של אוסלו - עכשיו
