המאמר התפרסם גם באתר אימגו ובאתר קטיף.נט.אין צורך להוקיר את האויב על מנת להעריך אותו כראוי. גם נחישות המאבק באויב אינה צריכה להיפגם אם לומדים לכבדו ולהתייחס אליו בהגינות. היחס ההגון כלפי האויב אינו צריך להתפרש במובן המצומצם של טוהר הנשק, אמנת ז'נבה וגישה הומנית כלפי אוכלוסייה אזרחית, אלא גם באימוץ תפישת עולם מושכלת ושקולה בהערכת יכולותיהם, מניעיהם ועולמם הרוחני של אויבינו.
מאז ומתמיד התאפיין העם היהודי בנטייה מובהקת לזלזל באויביו ולקבעם בתודעתו כסמלים של רוע מוחלט. כשם שמדינת ישראל לא הצליחה לחלץ את העם היהודי מגורל גלותי של בדידות לאומית, כך היא גם ירשה את יחסו האופייני לאויביו. ימין ושמאל מייצגים לכאורה יחס שונה בתכלית כלפי האויב, אך יחסם השונה לכאורה נובע מאותה נקודת מוצא. הימין קורא להלום באויב, ואילו השמאל קורא להיפרד ממנו, אך הן הימין והן השמאל מוצאים באויב או בקונסטלציית העימות איתו את הגורם לכל מצוקותינו הקיומיות.
בעוד הימין מקווה למצוא מרפא לתחלואים הלאומיים על ידי הכנעתו של האויב, חותר השמאל להגיע אל המנוחה והנחלה על ידי היפרדות מוחלטת ממנו או התפרקות מנכסים לאומיים ככורח הפיוס המיוחל. אלא שגם ימין וגם שמאל כושלים בהעדר טרגי של תובנת הקיום היהודי. שכן לא אויבינו אשמים במצבנו אלא אך ורק אנחנו, וככל שנקצין את המאבק באויבים או נכלה את משאבינו הלאומיים בתרחישי האופק המדיני, כך נסיט את תעצומות הנפש הלאומיות מהעיקר אל הטפל, על כל המשתמע מכך.
את המאבק הנחוש באויב אסור לנו להזניח, אך בו בזמן עלינו להאזין לו היטב ולכבדו. שכן תהליך השיקום של העם היהודי דורש ממנו התבוננות מאלפת בבבואתו המשתקפת באספקלריית העמים. תפישת העולם היהודית הרי גורסת שמשמעות רוחנית גלומה בכל התופעות הטבעיות והאנושיות. אויבינו במהלך הדורות ועד היום אינם יוצאים מכלל זה, ומאבקם העיקש בנו משקף לקחים חיוניים שעלינו להפנימם על מנת להשתקם בדרך להגשמת יעדינו האוניברסליים.
מצבו האומלל של הר הבית הוא גולת הכותרת של תסמונת ההתלהמות שעושה בנו שמות. שכן במקום לזעוק כנגד ההשתלטות הערבית על הר הבית, עלינו להודות לוואקף המוסלמי על חושיו הרוחניים שמאלצים אותנו לנקוט עמדה כלפי המרכז הרוחני של העם היהודי. המוסלמי נמצא על ההר אך ורק משום שהיהודי אינו רוצה להיות שם. אותו מצב שורר בכל צעד ושעל ברחבי הארץ, שבו מאלצים אותנו הערבים לנקוט עמדה ברורה ביחס למולדתנו.
לפני כעשר שנים התראיין בתקשורת יהודי טוב שעבר להתגורר בפקיעין הישנה מטעמים של יישוב הארץ. במסגרת הראיון, שעסק בנסיבות השתקעותו ביישוב, נשאל בין השאר האם אינו חושש מהמגורים כיהודי בודד בקרב אוכלוסייה נוצרית ודרוזית. ''נהפוך הוא'', השיב היהודי, ''תושבי המקום מקפידים בהלכות צניעות, השבח לאל, ובני הבכור שוב אינו שואל שאלות קשות על בנות יהודיות שחושפות אברי גוף צנועים בפרהסיה ועל יהודים שאינם שומרים את השבת''.
יתרה מזאת, מפי זקני היישוב הערבי בארץ ניתן לשמוע קובלנות מוצדקות על נזקי פלישתה של התרבות הישראלית, שזרתה תוהו ובוהו בעולמם וערערה את המסד התרבותי של חייהם.
הפקת הלקחים הלאומיים מחייבת אותנו להתבונן גם באספקלריות הכעורות ביותר של עמי העולם, שבה משתקפת בבואתנו בצורה המעוותת ביותר. ניפוץ האספקלריות הכעורות, כפי שאנחנו נוהגים לעשות, פוגע קודם כל בנו, שכן התבוננות אמיצה בתדמיתנו המשתקפת בעולמם של עמים אחרים היא מכשיר רב עוצמה להבנת עצמנו. כבר עשרות שנים אנחנו שקועים בניפוץ אספקלריית הנאציזם בכל דרך וביטוי של הוקעת הרשעים השטניים שהחריבו את עמנו, אך איננו מפיקים מכך שום תועלת קיומית. נהפוך הוא, אנחנו הולכים ומידרדרים לאותו מצב עגום של טרום שואה.
במהלך המאה התשע עשרה התעלמו היהודים מתוכחתם של הוגי דעות ואנשי שם, דוגמת המלחין ריכרד וגנר, שהתריעו נגד הדיסוננס התרבותי המעמיק בין הקיום היהודי לסביבתו האירופאית. במקום להפיק את הלקחים המאלפים, שהיו יכולים למנוע בעוד מועד את השואה, העדיפו היהודים להכתים בתווית האנטישמי את כל אותם הוגי דעות שהתריעו מפני פוטנציאל הפורענות הגלום בדיסוננס הקיומי של יהדות אירופה. ההתחשבנות היהודית עם מקטרגיה הרחיקה לכת ביחס לריכרד וגנר, עד כדי כך שזיכתה אותו בכינוי הגנאי ''אבי רוח הנאציזם'', למרות שהשקפותיו היו מנוגדות בתכלית הניגוד לנאציזם. שכן, ריכרד וגנר היה פציפיסט וכן דגל בפתרון ''הבעיה היהודית'' על יד הטמעתם של היהודים בעם הגרמני ובשאר עמי אירופה.
מכאן שעלינו להתעלות מעל לאותה גישה פשטנית ומתלהמת, שמובילה אותנו למבוי סתום, ולמרות כל הקשיים המובנים יש לרדת לחקר מניעיו של הצורר הנאצי. מנהיג הרייך השלישי הוא האחראי האישי לשואה, ודווקא משום כך עלינו להתמקד בחקר תפישת עולמו, על כל הסילופים הגלומים בה. שכן ספרו הידוע לשימצה משובץ גם באבחנות דקות מעבר להיסטריה הרגשית של שנאתו החולנית ליהודים. בספרו מביע היטלר, מחד גיסא, השתוממות לנוכח כוח ההישרדות של העם היהודי, ומאידך גיסא, הוא מנתח את תופעת היהודי כעם חסר תרבות השואב את התפתחותו מרעייה בשדות תרבותיים זרים, תוך הרס העמים שעל קרקעותיהם התרבותיות הוא צומח ומשגשג. ראוי לציין ששנים לפני הקמתה של מדינת ישראל, כאשר רעיון כינונו של בית לאומי ליהודים נתפש עדיין כתרחיש הזוי ובלתי מציאותי, חזה היטלר בספרו כי מדינה יהודית, אם וכאשר תיכון, תהיה חסרת גבולות מוגדרים. כל זאת מתוך ניתוח מאפייניו של העם היהודי.
אם איננו רוצים לחוות בעתיד עוד היטלר כזה, עלינו ללמוד להאזין להיטלר המקורי. דווקא מפי הצורר מספר אחד של העם היהודי עלינו לשמוע אמת בסיסית שאמורה להיות ידועה לכל יהודי באשר הוא. ראשית, אכן אנחנו עם נעדר תרבות. שכן מקדמת דנא ניתנו התרבויות לעמי העולם, ואילו לנו ניתנה משימה רוחנית אוניברסלית המוגדרת במקרא, שאינה מותירה מקום לשום תרבות בנוסח עמי העולם. שנית, הרעייה בשדות זרים מתארת את מצבו האנומלי של היהודי בגלות, שמסכן את עצמו ואת עמי העולם.
מכאן שלעמי העולם, ובמיוחד לאויבינו, יש משמעות מכריעה בתהליך הבראתנו הלאומית, ומנקודת מבט זאת עלינו לפתח את הגישה הראויה ביחסינו אליהם.
לכבד את האויב
