פסק דין ידוע בדיני הנזיקין, סימון נ' מנשה, קובע כי כאשר רשלנותו של הראשון, מכינה את הקרקע למצב ולפיו 'רשלנות במידה קטנה' של גורם שני תגרום נזק, הרי שהראשון אחראי על מלוא הנזק. פסק דין זה רלוונטי לכמה וכמה סיטואציות בציבוריות הישראלית: גורם אחד מכין את הקרקע לקרות הנזק, גורם שני 'מתרשל במעט'. האם נייחס את מלוא הנזק ל'מתרשל (הקטן)' השני, על אף שהמתרשל הראשון הכין את הקרקע?
תראו מי שמדבר
לפני מספר שבועות התבשר הציבור בישראל כי לא אחר מ'אבי כל הכשלים', אהוד-ברח-מלבנון-ללא-הסדר, מגיש מועמדות לראשות מפלגת העבודה. כל זאת על אף שבמערך של צמד הרשלנים 'אהוד את אהוד', קרי, '
אהוד ברק את
אהוד אולמרט', בהקשר של אחריותם (הישירה או העקיפה) לכשלים שבמלחמת לבנון השנייה, ידו של הראשון גוברת בהרבה, ומגיעות לו נקודות זכות רבות יותר.
אכן, יש האומרים כי אולמרט שגה והתרשל במהלכים של ניהול המלחמה (לכך אגיע בהמשך). אך יש לזכור שאולמרט כשל בשחיה בביצה טובענית. יתכן שאם שרירי הזרועות שלו או מיומנויות השחייה שלו היו טובות יותר, היה צולח את הביצה הטובענית ביתר הצלחה.
ברם, מי הוא זה שהכין את ה'ביצה הטובענית'? לא אחר מאשר אהוד ברק. אהוד ברק חשב על תמונות פוטוגניות לבחירות הבאות, תמונות פוטוגניות שלאורן ייזכר ב'סיכום השנה' של ערוץ 1, 2 או 10' בסוף השנה. יציאה מלבנון? פוטוגני כמו
בר-רפאלי, וקהל הלקוחות (4 אמהות) אוהב? נלך על זה. שקט בגבול הצפון מצטייר יפה? תמונה פסטורלית של צימרים, כרי דשא, הרי גלבוע וגליל וחרמון מעוטרים בפסגות מושלגות בחורף ובמרבדים מוריקים באביב מצטיירות יפה בציבוריות הישראלית? נלך על זה (גם במחיר של הבלגה מתמשכת על ירי קטיושות, התגרויות וחטיפת חיילים בגבול הצפון).
אהוד ברק יצא מלבנון ללא הסכם ובכך נטע תחושות (ובצדק) בציבוריות הלבנונית ש''רק החיזבללה מגרש את ישראל'' ולא המתונים (לו היה נערך הסכם עם המתונים בלבנון ערב היציאה מלבנון, הכל היה נראה היום אחרת). אם אהוד ברק היה פותח במשא ומתן מייגע עם לבנון ועם סוריה טרם היציאה, יתכן וראש הממשלה הבא אחריו היה זוכה לתמונה הפוטוגנטית (אפילו משהו על מדשאות הבית הלבן). משא ומתן עם סוריה ועם לבנון על נסיגה מוסכמת בהסדר עם לבנון היה אורך שנים, ואת הפירות היה קוטף ראש ממשלה אחר, ודאי, אשר מככב בתמונה הפוטוגנטית של 'יציאה מלבנון'. אהוד ברק מיהר לצאת בלבנון כדי להיקלע ב'פלאש' של המצלמה התיעודית/ תקשורתית/היסטורית בזמן שהיא מתעדת את היציאה מלבנון. ''אני עשיתי את זה'', יאמר ברק. לא הייתה לו חשובה היציאה מלבנון (שלו נעשתה בחכמה, הייתה נעשית לאחר משא ומתן מייגע ובתנאים טובים יותר), כמו העובדה ש
הוא זה שהוציא את מדינת ישראל מלבנון (רישום היסטורי, נקודות זכות בסיכום השנה או העשור של ערוץ טלוויזיוני זה או אחר).
הן ביציאתו החפוזה והבלתי-אחרית-בעליל מלבנון, והן בכך שנענה לסחטנות החיזבללה בעניין שלושת השבויים, יצר אהוד ברק את הביצה ש(אהוד) אולמרט נאלץ לשחות בה. כיום כולם מאשימים את אולמרט על ששחייתו לא הייתה מיומנת. אך האם היה נאלץ אולמרט להיכשל בשחייה בביצה, אלמלא (אהוד) ברק הכין את אותה ביצה טובענית של חיזבללה מלכתחילה?
סימון נ' מנשה
בפסק הדין סימון נ' מנשה נידונה שאלת האחריות בתאונת דרכים (היה זה טרם חקיקת חוק הפלת''ד, ולפיו, אין סופרים 'אחריות' בתאונת דרכים, אלא אך ורק מחשבים את הנזק). מכונית א' עשתה מהלך-כביש גרוע, והסתובבה בעיקול כביש באופן שערורייתי מבחינת כללי נהיגה נכונה. מכונית ב' עברה באותו עיקול תוך ניסיון להתחמק ממפגש עם מכונית א', אולם הקרקע שהכינה מכונית א' הייתה כל כך טובענית ומכשילה, עד שכל מהלך מוטעה קטנטן של מכונית שתבוא אחריה, היה גורם לתאונה קטלנית (וזו אכן נגרמה, מכונית ב' לא הצליחה לנסוע בעיקול בלא להתנגש במכונית א' אשר עשתה סיבוב שערורייתי בעיקול). על מי יש להטיל אחריות? על מכונית א' או על מכונית ב'? השופט אגרנט קבע שללא ספק, יש להטיל אחריות על מכונית א', או כלשונו:
מעשהו הרשלני של המזיק השני (שגרם במישירין לתאונה), לא די בו כדי שיינתק הקשר הסיבתי בינה לבין המעשה הרשלני של המזיק הראשון (שיצר את הסיכון), אם עובדת קרות התאונה היא עצם הדבר שעלול היה לקרות עקב רשלנותו של זה אשר מחובתו היה איפא לחזותו מראש.
דברים כדורבנות. מדינת ישראל מלאה במצבים, אשר בהם, שר או ראש ממשלה ראשון מניח את התשתיות לכשל הבא, ודרוש רק מי שישגה בשגגה קטנה, כדי להצית את הנזק. למה הדבר דומה? א' שפך נפט על רצפתו של אולם חתונות. בזמן החתונה, אחת האורחות, עקב טעות קטנה, נשמטה מידה סיגריה. אש גדולה בערה באולם החתונות, וכל האורחים נספו. על מי נטיל אחריות? על שופך הנפט או על האורחת אשר עקב טעות רגעית נשמטה ממנה לפתע הסיגריה?
זה מדבר וזה בא
לאחר שהכנסת אילצה את אולמרט להגיב על דו''ח ודעת וינוגרד אמר אולמרט כי קודמיו הכינו את הביצה, והוא אולי, לא שחה בה בצורה הכי נכונה (ניתן לאמר גם שקודמיו שפכו את הנפט על הרצפה, והוא 'כשל' אך ורק בכך שמידו נשמטה סיגריה).
יש משהו בדבריו.
אולי זה אופנתי כיום 'לרדת על אולמרט' (באותו אופן בדיוק שהיה פופולרי לתמוך בו מכל ספסל אופוזיציה עת פתח במלחמה), אבל יש לזכור שפתיחת המלחמה בתגובה לחטיפת חיילים יצרה מצב תודעתי חדש אצל חיזבללה, בבחינת: לא משתלם לחטוף חיילים. היות וידוע כי אין סיכוי להחזיר שבויים ללא משא ומתן בלתי משתלם בעליל עם פורעי-כל-חוק-בינ''ל (החיזבללה), הדבר היחידי שניתן לעשות
בנוסף למו''מ לחילופי שבויים הוא לצרוב בתודעתם משהו כגון 'זו הפעם האחרונה שאתם חוטפים שבויים'. יש לזכור (עד כמה שלא פופולרי לצדד כיום באולמרט) כי זו הפעם הראשונה שכוח בינ''ל מפטרל בדרום לבנון. אולי זה כוח-לייט ואולי זה כוח פרווה, אבל מדיניות הפייסנות למען תמונה פוטוגנית יפה של צימר עם כר דשא מוריק וארוחת בוקר עסיסית ב-200 שקל ללילה לאדם, של ברק, הייתה כשל בבחירת הכיוון (פייסנות). אולמרט בחר בכיוון הנכון (הרתעה, ''שלא תעזו בפעם הבאה''), גם אם כשל בביצוע כיוון זה. בניגוד לאהוד ברק (שקשה להבין איך הציבור הישראלי לא התמרד כנגד תעוזתו, אבי כל הכשלים הזה, להציע את מועמדותו לכהונה נוספת), ניתן לאמר שהסיכוי שבפעם הבאה יחטפו חיילים פחת, כי אולמרט הראה להם ש
גם המחיר עבורם גבוה מידי (ולא רק עבורנו). אולמרט, אם כן, בנאום תשובתו לכנסת, נשא את שופר העיקרון שגולם בהלכת
סימון נ' מנשה של אגרנט, ולפיה, ''
עובדת קרות התאונה היא עצם הדבר שעלול היה לקרות עקב רשלנותו הרבה של הראשון, בתוספת רשלנות קטנה של השני''. האם אולמרט עומד בעיקרון זה, ולפיו, יש להכין קרקע אשר בה תקרנה כמה שפחות תאונות בעתיד?
הצעת החוק של נהרי, כשפיכת חבית נפט על הרצפה
האם אולמרט מונע מצבים של שפיכה (כיום) של חביות נפט על הרצפה, כך שאם בעוד כמה שנים מישהו יצית בטעות סיגריה שתיפול (עקב טעות) על הרצפה, הרי שתבער אש שתכלה את כולנו? הוא הרי הטיף (ובצדק) לאהוד ברק שעשה כן. האם הוא נמנע מלעשות כן? לא ולא ולא ולא!
''חוק נהרי'', שהטיוטה שלו אושרה בממשלה ביום ראשון, הוא בשורה מרה לחינוך הממלכתי. מדובר בתיקון לסעיף 11 בחוק חינוך חובה, המתיר לשר החינוך לתקצב מוסדות חינוך שאינם מוכרים. התיקון יחייב את הרשויות המקומיות לממן את המוסדות שיוכרו על ידי השר.
בעוד 10, 15 שנים, אחד מבוגרי ה''חינוך'' הזה, ללא ערכי ליבה ממלכתיים, ירצח כמה הומואים בדם קר (זה לא יקרה במצעד הגאווה, כי בקצב הזה של השתלטות הכפייה החרדית, ספק אם יהיה מצעד גאווה). בעוד 20 או 30 שנה, יהודי יתפוצץ במרכזו של כפר ערבי. בעוד 20 או 30 שנה, כמה ערבים בוגרי החינוך הזה, יפוצצו את אחד מבנייני המוסדות אשר מסמלים את מדינת ישראל הריבונית, כסמל לאי הכרה בה. כולם יאשימו את המשטרה, שחדלה מלגלות בטרם עת את המפוצצים וההורגים. האמנם המשטרה תהא האשם? המשטרה תהא אותו שחיין, אשר לא היטיב לשחות בביצה, או אותה אורחת בחתונה (מן המשל הקודם שלי) אשר השמיטה בדל סיגריה בוער (בטעות) על הרצפה. אך אולמרט, אולמרט אשר מאפשר למגזרים שלמים באוכלוסיה לקבל תקציבים
תוך כדי שאינם מחנכים את ילדיהם לאור ערכי הליבה של מדינה יהודית ודמוקרטית, הוא זה שיוצר היום את הביצה, שבעתיד יהיה קשה לשחות בה, הוא זה אשר שופך את הנפט על הרצפה, אשר מישהו בעתיד בטעות (למשל המשטרה שלא תגלה טרוריסטים יהודים או ערביים בזמן) יפיל עליה בדל סיגריה בוער. זה יכלה את כולנו באש.
אולמרט אשר מטיף לאהוד ברק, אשר שפך את הנפט על הרצפה, מה שגרם להצתת האש בלבנון בקיץ האחרון, שופך המון המון נפט על רצפת המדינה היהודית הדמוקרטית שלנו. נפט שמוודא שמגזרים רבים באוכלוסיה לא יכירו בהיות המדינה דמוקרטית (למעט כאשר הדמוקרטיה היא כלי לסחטנות והחליבה בהיותך 'לשון מאזניים'), ועתידים, באופן סביר, עקב היעדר חינוך לדמוקרטיה, לבצע פשעים אידיאולוגים על רקע אי הכרה בסמכות המדינה ועל רקע היעדר סובלנות למגזרים אחרים. אולמרט – טול קורה מבין עיניך.
הלקח מוינוגרד לא נלמד
