מאמצי השיבה של אהוד ברק (אהוד הראשון) לחיים הפוליטיים, זוכים לכיסוי נרחב בתקשורת http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3390323,00.html,
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3390091,00.html,
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3387354,00.html,
הן שלוש דוגמאות מני רבות שהופיעו בימים האחרונים בעיתונות.
תאור הולם למעמדו של אהוד ברק בפוליטיקה הישראלית אפשר למצוא בקטע הבא מתוך הסיפור לילדים של לואיס קרול, ''אליס בארץ המראה'' (Through the Looking Glass):
המפטי דמפטי ישב על חומה,
המפטי דמפטי נפל נפילה עצומה,
כל הסוסים של המלך, וכל חייליו,
לא יכלו להחזיר את המפטי דמפטי לחומה עליה ישב
במקור האנגלי:
Humpty Dumpty sat on a wall
Humpty Dumpty had great fall
All the king's horses and all the king's man
Couldn't put Humpty Dumpty in his place again
בהיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל, וגם בהיסטוריה העולמית, קשה למצוא מקרים של נפילה פוליטית יותר עצומה מזו של אהוד ברק. אחרי זכיה ברוב מוחץ בבחירות של 1999, למעט בן גוריון בשנות השיא שלו, אף מנהיג בפוליטיקה הישראלית לא זכה לתמיכה בתקשורת כמו זו לה זכה ברק. תוך פחות משנה וחצי הוא ניצב בפני שוקת שבורה, כשממשלתו הכושלת נשענת על פחות משליש מחברי הכנסת, וכשכל יוזמותיו עלו בתוהו. אפילו ה''הישג'' היחיד עליו יכול היה להצביע, הבריחה מלבנון במאי 2000, התגלה כמצג שווא למרות שארגון ''ארבע אמהות'' רואה בזה גם היום את ''ההישג הגדול ביותר של דורנו''. בראשית שנת 2001 הוא נאלץ לפנות בבושת פנים את משרד ראש הממשלה, כשהוא מותיר ליורשו מדינה השקועה עד צוואר בבוץ של מלחמת אוסלו.
על הרקע הזה, מתעוררת השאלה איך בכלל עולה על דעתו של אהוד ברק שיש לו סיכוי שמי שהוא יצביע עבורו? מה יש לו להציע לבוחר חוץ מנפילה עוד יותר עצומה?
אחד המאפיינים של פוליטיקאי מצליח (אולי המאפיין בה' הידיעה) הוא מנגנון הדחקה נפשי ההופך את פאשלות העבר שלו ל''הצלחות'', ובמקרה של כישלון במימדים שאינם מאפשרים מהפך כזה, הוא מגלגל את האחריות על אחרים (לפעמים על ''נסיבות שאי אפשר היה לחזות אותן מראש''). אהוד ברק איננו שונה כאן מפוליטיקאים אחרים, אם כי במקרה שלו מימדי הנפילה היו כאלה שעל מנגנון ההדחקה היה לעבוד שעות נוספות.
נסיונו של אהוד ברק להחזיר את העטרת ליושנה נראה לא כל כך אבסורדי על הרקע של תופעה אחרת בפוליטיקה הישראלית --- עלייתה המטאורית של ''קדימה''. כשבוחנים את דרכה של ''קדימה'' להצלחה, אפשר לזהות שני גורמי מפתח שהביאו לה את הניצחון בבחירות. הגורם האחד היה צלו של אריק שרון, והגורם השני היה ה''אין'' --- העובדה שהיא התייצבה בפני הבוחר בלי כלום. לא מצע, לא אידיאולוגיה, לא תכנית מדינית של ממש, אפס, ריקנות טוטאלית. כתבתי על כך לפני קצת יותר משנה (''יש לה מה שאין לה'', פא''ץ מיום 24 במרץ, 2006). אם הייתי רוצה להשתחץ, הייתי מעלה את האפשרות שאולי ברק קרא את מה שכתבתי, אבל אינני חושב שה מה שקרה. הוא כנראה הגיע למסקנה הזאת בכוחות עצמו. אחרי שנים בהן הבוחר הישראלי התרגל לכך שהמפלגות מרמות אותו ועובדות עליו בעיניים (האם מי שהוא שאל את עצמו פעם ממה נגזר שמה של מפלגת העבודה? בתת הכרה, זה שהחליט על השם קלע ''בול''). פעם אחר פעם, אחרי שהוא הצביע עבור המפלגה עם המצע שנראה לו, הבוחר הישראלי קבל אצבע משולשת. על הרקע הזה, הופעתה של מפלגה שאין לה כלום, מפלגה שמה שיש לה זה מה שאין לה, היתה חידוש מרענן בזירה הפוליטית. כשאין מצע אין מה להפר (איך התבטא שמעון פרס ביחס למלחמת לבנון השניה? ''אם לא מגדירים את מטרות המלחמה אי אפשר לאמר שהן לא הושגו''. אלו אולי לא היו המלים המדוייקות בהן פרס השתמש, אבל זאת היתה רוח הדברים). מה שקרה לברק כנראה זה שבמקום להפיק לקחים מכשלונותיו (את זה שום פוליטיקאי איננו מסוגל לעשות) הוא הפיק לקחים מהצלחתה של ''קדימה'', והגיע למסקנה שמה שעבד עבור מפלגה יכול לעבוד לא פחות טוב גם עבור פוליטיקאי בודד. את הצל של אריק שרון כבר לא ניתן לגייס, אבל למכור את עצמו לציבור הבוחרים כמנהיג שאין לו כלום, מנהיג שאין לו שום דבר של ממש להציע, את זה ברק יכול ליישם ללא כל קושי. זו הטקטיקה שברק בחר בה, משום שהוא מאמין כנראה שהיא בהחלט יכולה ''ללכת'' (למען האמת אני מכיר לפחות אחד שכבר קנה אותה).
הדרך חזרה אינה סוגה בשושנים. מאמצי השיבה של אהוד ברק אינם מתקבלים בעין יפה ע''י מנהיגים אחרים של מפלגת העבודה. להם יש אג'נדה משלהם, אג'נדה שאיננה רואה בהחלפתו של אהוד השני באהוד הראשון רעיון כל כך מוצלח. בשלב זה, כך ''ידיעות אחרונות'' מיום 20 באפריל, 2007, ''במפלגת העבודה הוסרו הכפפות ורוב המועמדים פועלים כמעט בחזית אחידה כדי לנסות ולבלום את ברק''.
עמי איילון מכנה את ברק ''מנהיג חלול'' (''נבוב'' או ''נאד נפוח'' נראים לי שמות תואר יותר הולמים, אבל אין בכוונתי להכנס כאן לדיון סמנטי). איילון, שהוא כנראה פוליטיקאי ישר (מה שוודאי לא יתרום לסיכוייו להצליח), איננו מבין שזה בדיוק הקלף עליו אהוד ברק מהמר -- הנביבות שלו. אופיר פינס מדבר על ה''נסיון הגרוע'' שהיה עם ברק ועל כך ש''ברק מציג כשלונות כיתרונות''. גם הוא איננו תופס שזה בדיוק הנכס האלקטוראלי אותו ברק מביא עמו לזירה.
''במדינת ישראל אין תחליף לניסיון'', אומר ברק. לפחות כשמדובר בכשלונות, הניסיון של ברק אין שני לו. האם זה באמת ה''ניסיון שאין לו תחליף'' שיביא את הישועה? תמהני. מדיניות הזיג-זג של אהוד ברק זכתה לשם עולם. היא היתה למעשה מהדורה מוקדמת (גירסת בֶּטָא בלשון אנשי מחשבים) של מדיניות של חוסר מדיניות, מה שבשלב יותר מאוחר הפך להיות הקו המדיני של ''קדימה''.
כניסתו של ברק לזירה הופכת את הפריימריס של מפלגת העבודה לשדה ניסוי בו הוא יוכל לבחון על גופו האם דרכה של ''קדימה'' היא אכן הדרך קדימה.
|
הפקת לקחים
