עיקרון המידתיות במשפט קובע כי אם ניתן להשיג את אותה המטרה בשתי דרכים, האחת פוגעת בזכויות אדם, והשניה שאינה פוגעת בזכויות אדם או שפוגעת במידה פחותה, יש להעדיף את אותה הדרך אשר פוגענית פחות בזכויות אדם, ומשיגה את אותה המטרה. שאלת 'מבחן הפגיעה הפחותה' אשר לקוחה מעיקרון המידתיות במשפט עולה כאשר אנשים שואלים – כיצד היה ניתן למנוע את הטבח הנורא בוירג'יניה?
האם הבחור המתבודד שיושב בצד הינו באמת מסוכן?
ערך יסוד בחברה דמוקרטית וחופשית הינו ערך החירות האישית.
מכוח עיקרון כבוד האדם, וכן מכוח עיקרון חירות-הפרט, שהינו עיקרון יסוד בכל דמוקרטיה ליברלית, כל אדם רשאי להתנהג ככל שיחפץ, כל עוד אינו פוגע בזולתו (כאשר 'מהי פגיעה בזולת' אשר יש לשלול חירות בגינה מוגדרת בחוק העונשין, התשל''ז- 1977).
'אופי אשר מותאם לחברה' ואשר 'נדרש ע''י השלטונות' מתאים ל'1984' של ג'ורג' אורוול (שם אנשים נדרשו לקיים אישיות מסוימת, אחרת ייענשו ע''י האח הגדול וכנופיית מרתפי 'חדר 101' שלו) או לחברות טוטליטריות אשר קיום היחיד בהן, אינו אלא כלי לקידום האינטרסים של השלטון (אשר מציג את האינטרס שלו כאינטרס ה''כלל'', ראה ערך רוסו אשר דיבר על ה'רצון הכללי' של הבריות, מושג אשר נחזה להומניסטי אבל למעשה הינו טוטליטרי). חברות טוטליטריות אשר יש להן שאיפות לקידום המפלגה (כמו ברוסיה הקומוניסטית) תנסנה ליצור 'אדם חדש' אשר כל אישיותו, מעשיו ומאווייו מותאמים לקידום הרעיון הקומוניסטי (למשל סלידה מרכוש פרטי, נאמנות למפלגה, חשיבה מותווית בקו ה''נכון'' של המפלגה). חברות פשיסטיות תעצבנה את רוח הפרט באופן 'צבאי'. חברות אשר חפצות להשליט את הגזע שלהן על העולם תהפוך את הנשים לכלי הולדה (כמו הנאצים ופרוייקט 'טוהר הגזע' שלהם בו הביאו צעירות 'אריות' להוליד בכמות מוגברת למען ''הגזע הארי'') תוך שלילת השאיפות האישיות שלהן כבנות-אדם כדי שתוכלנה להקדיש את כל-כולן ל'הולדה' של ''גזע אדונים''.
עיצוב אישיות, אם כן, אופייני לחברה טוטליטרית בה חיי הפרט אינם אלא פלטפורמה ליעדי השלטון. בחברה דמוקרטית ליברלית, ליברטאנית, חופש הפרט הינו עיקרון על והפרט רשאי לעצב לו כל אישיות אשר ירצה, לרבות אישיות מתבודדת, ו'מוזרה' כחלק מהשונות הלגיטימית שלנו אחד מהשני כבני אדם. כזה היה צ'ו סונג הוי, כפי שמתארת כתבתה של אורלי אזולאי, במוסף לשבת של ידיעות אחרונות מיום שישי, ה-20 לאפריל. כתבתה הוקדשה לדיווחים מפי חבריו ומכריו על כמה ''מתבודד'' ו''מוזר'' הוא היה, תוך דקדוק ופירוט של תיאורים אשר מצביעים על 'מוזרותו'. כתבה זו עושה עוול לצעירים מתבודדים, אינדיבידואליסטים, אשר בא להם להתבודד 'סתם כך' או שיש להם תחביבים שונים מאלו של שאר ה'חבר'ה' סתם כך, ללא כוונות רצחניות. אם ניישם את המסקנה אשר מתבקשת במובלע מכתבתה של אורלי אזולאי כץ, נתחיל לצוד את ה'מוזרים' וה'מתבודדים' שכן אולי, לפי הקשר הסיבתי בין 'התבודדות' ו'מוזרות' לבין רצחנות-המונית, הם ירצחו יום אחד גם אותנו. נשמע קל, לא?
על הקושי שבניבוי מסוכנות
כל אימת שרוצח מסוכן רוצח המונים, הכתבים בעיתונות מתחרים על 'מי יאפיין אותו טוב יותר'. אם הרוצח היה 'חיית חברה ומסיבות' ינסו העיתונאים להדגיש קווים אלו באופיו, שכמו לרמוז לקוראים כי 'כך – זהו פרופיל רוצח' ו'כך תזהו את הרוצח הבא'. אם הרוצח מתמטיקאי, מתחילים להחשיד את כל חובבי המתמטיקה, וכן הלאה. למעשה היומרה לנבא מסוכנות או רציחה המונית, הינה יומרה אשר הפילה לאורך ההיסטוריה חללים רבים, אנשים אומללים אשר בהשתייכותם לגזע/קבוצה הלא נכונה, נתפסו בעיני ה''מדע'' כמסוכנים ושילמו על כך בחירותם האישית. הרצון בשם קדושת החיים לנבא 'מי יהיה רוצח-ההמונים הבא' מובן, אך המחיר שפרטים אינדיבידואליסטים אשר חורגים מהשגרה משלמים על רצון (טוב ביסודו) זה הינו בלתי נסבל לדמוקרטיה ליברלית.
ספרו של הפרופ' להיסטוריה של המדעים, סטיבן ג'יי גולד,
אין מידה לאדם (בהוצאת דביר) סיפר את
סיפור ההיסטוריה של רצון לנבא מסוכנות. בתחילה אלו היו האנשים בעלי סממנים פיזיים מסוימים כמו אוזן כזאת, לסת כזו, גולגולת כזו או קעקוע כזה אשר החוקר האיטלקי צ'זרה לומברזו טבע בהם את אות הקיין של 'מסוכנים'. התיאוריה נתבררה כ'עורבא פרח' אך רבים, חפים מפשע, נשלחו לבתי כלא בשל פשעים שלא בצעו רק בגלל שהיו להם את הסממנים הפיזיים ה(לא) נכונים. כך גם היו בעלי הכרומוזום הגברי הכפול, תקופה מסוימת, אשר נחשדו ב'יתר מסוכנות' מכל שאר הבריות: הניסיון להוכיח מראש 'מי מסוכן' פגע גם בחירותם וגם בשמם הטוב, שכן קוטלגו כ'מסוכנים'. תקופה אחרת היו אלו חולי האפילפסיה אשר הוטבע בהם 'קלון' המסוכנות והכל בשל 'חולה אפילפסיה' אשר רצח את מפקדו בצבא. האם כאשר חולה שפעת או סרטן היה רוצח את המפקד בצבא היו מתייגים את כל 'חולי השפעת' (או הסרטן) כמסוכנים? ה'מסוכנות' לאורך ההיסטוריה יוחסה להרבה קבוצות אוכלוסייה אשר לא באשמתם היה להם מאפיין ביולוגי או אישיותי כזה או אחר, אשר גרם להם להיות מסומנים באופן מיידי כ'מסוכנים'.
ישנם הרבה אנשים אשר מתבודדים או 'מוזרים' בחברה שלנו, ומעולם לא עברו על אף חוק. המחשבה שמעכשיו, עקב כתבתה של אורלי אזולאי (וכתבות לרוב, בניסוח דומה של 'בואו ננבא את הרצח הבא', שלבטח מתפרסמות עכשיו בהמוניהן בארצות הברית) אנשים 'מוזרים' יתוייגו כ'מסוכנים' וכ'רוצחים בפוטנציה' מפחידה ומסוכנת לחירויות הפרט. מהכתבה גם עלה רמז שמי שמוזר הינו 'חולה נפש' ועל כן עלול לסכן את הסביבה יותר מאחרים. זהו מיתוס שקרי, שגוי ומסוכן אשר בגללו מאנשים רבים אשר מתויגים כ'חולי נפש' עלולות להישלל זכויות הפרט ביתר שאת (כבר היום נשללת מקבוצה זו זכויות יותר מאשר לכלל האוכלוסייה), וזאת רק משום שבשל האירוע בווירג'יניה אנשים למדו שמוזר = חולה נפש מסוכן = רצח המונים.
כל רצח שמבוצע ע''י מי שמשתייך לקבוצת מיעוט ממיט אסון על אותה קבוצה אשר הרוצח 'יצא' מתוכה. כאשר הרוצח יוצא מקבוצת הרוב, אין על מי להמיט קלון. יש להיזהר מהסקת מסקנות לעניין קבוצות של אנשים בחברה שלנו רק בשל רוצח אחד, המסקנות מביצוע אותו רצח של יוצא-קבוצה מסוימת, עשויות להגביל את חירויות הפרט של הקבוצה כולה. בפועל, אנשים רבים מאד אשר מוגדרים כ'חולי נפש' מוגדרים כך בשל משבר אליו הגיעו דווקא כקורבנות של אלימות במשפחה או של עבירות מין או של התעללות זו או אחרת או של הלם קרב. הרעיון שאנשים אלו אשר הגיעו לאן שהגיעו בשל טראומה קשה שעברו בחייהם, יסבלו מסטיגמה של 'מסוכנים' אך ורק בגלל הטראומה הזאת, אשר הובילה להגדרתם כ'חולי נפש' הוא רעיון בלתי נסבל בחברה ליברלית וסובלנית, שכן לא יתכן שאדם אשר היה קורבן פעם אחת, נניח לאונס, בגינו עבר משבר, יהא קורבן שנית, והפעם לסטיגמה של מסוכן, רק משום שעקב המשבר אושפז בבית חולים לחולי נפש (ונערות רבות שהיו קורבן לעבירות מין קשות מאושפזות במחלקות פסיכיאטריות).
ואי אפשר בלא כלום
לא בכדי דנתי ב'עיקרון המידתיות' במשפט. על רצח שכזה לא ניתן לעבור בלא כלום, והרשויות בארצות הברית תהיינה חייבות לעשות משהו. הפתרון האחד הוא להגביל את כמות והיקף מכירת הנשק לפרטים (תוך התנערות מהרעיון הרומנטי של מייסדי ארצות הברית על ה''חירות לשאת נשק''), והפתרון השני הוא לאתר אנשים מוזרים ומתבודדים, ולהטיל מגבלות על חירותם (כמו למשל לכלוא אותם בבתי חולים לחולי נפש כי אם אחד למיליון אנשים 'מוזרים' הוא רוצח, אז יאללה, בואו נשלול את החירות של כל שאר המוזרים, מה שיגרום לאנשים קונפורמיסטים להשתדל שלא לחרוג בכהוא זה מהקונפורמה, פן יסווגו כ'מוזרים' ויוגבלו גם הם בבתי חולים לחולי נפש).
על ''הזכות לשאת נשק'' ועל חירות אישית
אבות ארצות הברית, כאמור, העלו על נס את הזכות האישית לשאת נשק כחלק מאג'נדת זכויות הפרט שלהם. האמנם 'זכות' זו מהווה סמל החירות האישית? נהפוך הוא: ''זכות'' זו הינה מן ה''חירויות'' אשר נחזות לביטוי עליון לחירות האדם ולמעשה שוללות חירות זו, את החירות של הזולת לחיות. גם אם אחד ל 10 מליון רוצח 30 איש, אחת לכמה זמן, המחיר שמשלמים בעבור הזכות 'לשאת נשק' כבד מידי אל מול ה'חירות הקדושה' (בכלל, שיח חירויות הפרט בארצות הברית הינו מוזר מאד: בשל הקפיטליזם הדורסני יש 'זכות לישון מתחת לגשר' שמשום מה, לרוב העניים מממשים אותה).
מכוח עיקרון המידתיות עדיף לשלול את החירות לשאת נשק (שזו חירות שהיא כלל לא חירות אם היא טומנת בחובה פגיעה מובנית בחירותם של אחרים לחיות) מאשר לאפשר רשיונות לנשק לאנשים, אולם בו-במקביל להתחיל לצוד את ה'מוזרים' שבהם, משל היינו ב'1984' של גו'רג' אורוול.
עיקרון המידתיות מחייב לפוגע בזכות הפחות חשובה (לשאת נשק) מאשר בזכות היותר חשובה (להיות מוזר, מתבודד או אינדיבידואליסט כחלק מתפיסת העולם של הליברליזם ושל האוטונומיה האישית כערך עליון בחברה חופשית ודמוקרטית), בדרך אל המטרה של הגנה על חיי אדם. זאת כיוון שאם בדרך להשגת אותה מטרה אתה יכול להגביל מכירת נשק, או להתחיל לצוד 'מוזרים' (ציד מכשפות שעד מהרה הסיטואציה האורוולית של '1984' תחוויר לעומתו) – עדיף לך להגביל מכירת נשק שזו האופן אשר מגביל פחות את חירויות הפרט, מאשר לחבל בזכות של אנשים לקיים אישיות-כפי-שהם בוחרים.
''מסוכנות'' ועיקרון המידתיות
