יש דרכים שונות להסביר ולהבין את השואה הנוראה שלעולם אי אפשר להבין ולתפוס אותה באמת כפי שהייתה.
יש אומרים שהייתה שואה נוראה אחת בהיסטוריה של העולם ולא הייתה כמוה וגם אין סיכוי שתהיה כמוה, ולכן גם אסור ואי אפשר להשוות אותה לשום מצב אחר.
אומרים לנו שמי שטוען שתהיה שוב שואה, כאשר יש ליהודים מדינה עצמאית עם צבא חזק, הוא פרנואיד ורואה שחורות כפייתי המנפח במודע או שלא במודע את מה שמתרחש.
עוד אומרים שהבעייה נעוצה רק במנהיג מטורף, ושאם למשל היו מצליחים להרוג את היטלר – לא הייתה מתרחשת השואה ולא הייתה אפילו פורצת מלחמת עולם.
אומרים לנו שאומנם יש כאלה כמו מנהיגי איראן, ראשי אל-קאעידה, ראשי החמאס ודומיהם המאיימים לחסל את כל מדינת ישראל, אבל אלה הם רק קומץ מנהיגים מטורפים, ואפשר בהחלט לדבר עם מנהיגים אחרים בקרב האיסלאם והערבים, ואפשר להגיע להסכמה בדרכי שלום עם עמי ערב, מאחורי גבם של קומץ המנהיגים הלא שפויים.
אומרים לנו גם שבכלל, שלא נחשוב שכל העולם נגדנו ולא נטען שכולם אנטישמים, מאחר שבזמן השואה נהרגו ונרצחו לא רק יהודים אלא גם מיליוני אזרחים וחיילים מעמים אחרים, ולכן לא היה מדובר ברצח יהודים דווקא אלא ברצח עמים בכלל.
בקיצור: מטיפים לנו להיות שפויים ולא פרנואידים.
חשוב מאד לזכור ולא לשכוח לעולם:
גם אז, ערב מלחמת העולם השנייה, טענו אותן טענות ממש נגד כל מי שקם אז והזהיר שצפוייה שואה ליהודים.
היה זה זאב ז'בוטינסקי שסבב ברחבי אירופה, אף לפני עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933, חזר והזהיר בכל הקהילות היהודיות:
חסלו את הגולה בטרם תחסל הגולה אתכם!עוד בשנת 1931, שנתיים לפני שהיטלר הגיע לשלטון בגרמניה, אמר ז'בוטינסקי:
ארץ ישראל דרושה לנו כבית קיבול בשביל מיליוני מתיישבים יהודיים.כבר אז, בזמן בו איש לא העלה על דעתו שהנאצים יצליחו לכבוש את השלטון, ואף אחד לא חשב שגם יממש את איומיו כלפי היהודים, העלה ז'בוטינסקי במפורש את רעיון הפינוי המוחלט של הגולה כפיתרון קונסטרוקטיבי יחיד לבעייה היהודית. כבר אז דיבר על ''אבקואציה ראדיקאלית''.
בקהילות היהודיות בגולה שָׂרְרָה אז שלווה גמורה וחוסר-אִכפתיות. גם רוב המחנה הציוני עצמו - רובו ככולו אמון על התורה הסוציאליסטית - נהג במתינות כתמול-שלשום, בסיסמת ''עוד דונם ועוד עז'', וכמעט כל עבודתו הפוליטית התמצתה בהתמקחות עם השלטונות הבריטיים על כמה עשרות או מאות רישיונות עלייה נוספים לחלוצים. לכן נראתה אז דרישתו של ז'בוטינסקי להעלאת מיליוני יהודים מהגולה, מאד מוזרה וקיצונית.
וכך אמר ז'בוטינסקי באוגוסט 1932:
חשבנו שמדינת היהודים תהיה לנו רק התחלה להגשמת הציונות, תנועה לפתרון בעיותיה הרוחניות של האומה, אבל היום אנו מדברים על עליית המונים מרוכזת לא''י משני עברי הירדן כמדינה עברית, כרעיון הצלה אנושי להמוני אדם עצומים, רעיון כמעט משיחי במובן הפשוט ביותר של מילים אלה.
דרישתו של ז'בוטינסקי מהיהודים לחסל את הגולה לפני שהגולה תחסל אותם, גברה משנת 1933, בה עלה היטלר לשלטון בגרמניה.
בספטמבר 1935, בכנס היסוד של ההסתדרות הציונית החדשה, הוא פסק:
חיים אנו כנראה על מִפְתָנוֹ האחרון של התהום, ערב השוֹאָה המכרעת בגֶטוֹ העולמי.אבל גם נוכח השואה המתקרבת לא שינו המנהיגים הציונים והלא-ציונים את דרכם ואת החשיבה השִגרתית שלהם.
הלא-ציונים דבקו באשלייה שלהם שעוד יצליחו להרחיק את החיה הרעה מפתח ביתם.
המנהיגים הציוניים - רובם ככולם מתנועות השמאל כאמור לעיל - המשיכו לדגול בעלייה של ''חלוצים נבחרים'', עליהם ניתן להטיל המשימה של יצירת ''חברה מתוקנת'' בארץ ישראל. בקטֶגוריה זו לא נכללו כל אלה שהשתייכו לתנועות שז'בוטינסקי עמד בראשן – בית''ר, אצ''ל והמפלגה הציונית הרביזיוניסטית (הצה''ר). חברי תנועות אלה נאלצו לנסות להציל את נפשם ולעלות במחתרת, בסתר, בכוחות עצמם, בשורת העפלות גבורה החל משנת 1936 עד 1940, שזכו לכינוי ''עליית אף-על-פי''. כך הופקרו המוני היהודים ה''פשוטים'' בגולה.
המשפט האחד של זאב ז'בוטינסקי, נוקב ואכזרי, הוסיף להיכתב באותיות של אש בכל מקום אליו הגיע דברו:
יהודים, חסלו את הגלות, ולא - הגלות תחסל אתכם.ז'בוטינסקי דימה את חיסול הגולה לגנרל מחליט לטובת צבאו הנתון באש עזה, להוציא את הגדוד הנתון בסכנה, או פינוי אנשי הכפר השוכן למרגלות הר געש פעיל.
אנו רוצים להציל את היהדות מפני הלבה המתקדמת, חזר והתריע.
אך המנהיגות הציונית נשארה אטומה והתייצבה מול ז'בוטינסקי למלחמה חסרת פשרות.
מנהיגים אלה אמרו שזה לא יכול להיות מה שהוא טוען, אמרו שהוא סתם מרגיז את הגויים, ושלבסוף דברים כאלה רק יזיקו ליהודים. האשימו אותו שהוא מתחבר עם האנטישמים הגרועים ביותר כדי לגרש את היהודים בכוח מהאדמה בה הם מושרשים מאות בשנים וכי הוא מנסה לשלול את זכויותיהם שהשיגו לאחר עמל של שנים. ועוד טענו כלפיו את כל הטענות שפורטו בפתיח של מאמר זה.
הגדיל לעשות הסופר שלום אש, שאמר על ז'בוטינסקי:
אוי לאומה שאלה מנהיגיה.בערוב ימיו הביע חרטה על כך.
אולם ז'בוטינסקי לא נרתע מסופת השנאה והחרפות סביבו. הוא חש שהאדמה בוערת מתחת לרגלי מיליוני היהודים.
התרעותיו על כך גברו והלכו ערב המלחמה בשנת 1939 כשקרא להתנער מהאדישות, לא להיכנע לגורל, לחסל את הגולה. הוא זעק שהיהודים יושבים על עגלה המידרדרת לתהום ואיש איננו נוטל מושכות כדי להציל, כאילו הרדימו או סיממו אותם, בעוד שאירופה היא כמו בית עלמין גדול:
אני קורא לכם לעשות את הניסיון האחרון. שימו קץ למצב זה! נסו לעצור את העגלה, נסו לקפוץ מתוכה, נסו לשים מכשול כלשהו בדרכה! אל תלכו ככבשים אל הזאב! כאשר הזאב טורף כבשה אחת ועוד אחת, אוחז הפחד את האחרות, הן רועדות ורוצות לברוח. ואילו כאן – בית עלמין אחד גדול!.
כאמור לעיל, רק קומץ בית''רים שמע בקולו של נביא הדור, עלה בסתר לארץ ישראל בעליית ''אף-על-פי'' ה''בלתי-לגאלית''. שישה מיליון יהודים שנשמעו לאשליות שפיזרה המנהיגות הציונית – נרצחו בשואה.
צריך לזכור ואסור לשכוח:
הצוואה של היטלר שנמצאה בבונקר בו התאבד בברלין ההרוסה אומצה, בגלוי או בסתר, במודע או שלא במודע, על ידי רבים מאד בעולם הרחב כולו - הן במזרח והן במערב, הן בצפון והן בדרום.
בצוואה זו קרא אדולף היטלר להמשיך במלחמה חסרת רחמים נגד ''העם המרעיל את כל עמי העולם – היהדות הבינלאומית''.
מסתבר שהיטלר נותר עיקבי לתורתו: השואה לא הייתה עבורו ועבור ראשי הנאצים עוד מהלך טאקטי במלחמה, אלא הייתה עבורם משימה אסטראטגית קדושה שמטרתה חיסול מוחלט של כל היהודים בעולם, של גזע עויין, פושע וטמא זה, האחראי לכל צרותיה של האנושות על דורותיה וגלגוליה.
זו הייתה הליבה של השקפת עולמם, הדחף, המניע, הדגל, החד-נס.
התעמולה האנטישמית הנאצית – מוכיח פרופ' ג'פרי הארף בספרו החושפני החדש
האוייב היהודי – לא רק שלא נחלשה בהתקרב תבוסתם – היא אף התעצמה והלכה. מִפְלָס האֶרֶס שלה עלה בהתמדה עד שהפכה לאמצעי היחיד המסביר להמוני הגרמנים את מהלך המלחמה. הרצון לחסל את כל היהודים, כותב פרופ' הארף, נותר היסוד המוביל בהשקפת העולם הנאצית הכוללת. אי אפשר להבינה בלעדיו.
האם האמינה ההנהגה הנאצית בתעמולה האנטישמית? האם שוכנעה מדברי השִׂטנה שהופצו מידי יום על ידי לשכת העיתונות שבראשה עמד יד ימינו של היטלר, אוטו דיטריך?
התשובה היא – כן!
יש לכך עדויות רבות, המסבירות את התעקשותם של הנאצים להמשיך ולהפעיל את מכונת ההשמדה של היהודים גם כשהמשאבים שהופנו לכך פגעו ביודעין במאמץ המלחמתי הגרמני האחרון. הדיבוק האנטישמי שאחז בנאצים לא הרפה מהם:
הם האמינו עד יומם האחרון, כותב פרופ' הארף,
שהיהודים קשרו קשר עולמי להריסתה של גרמניה ולשעבוד הגזע הָאָרִי.. דברים אלה מוכחים גם בספר
נפילת ברלין מאת אנטוני בייוור (הוצאת ''יבנה'', 2003).
מי שמנסים היום להתייחס לשואה כמו אל פשע מלחמה נורא אבל לא ייחודי ולא ''יהודי'' בלבד – מתעלמים מההקשר ההיסטורי הכולל של האנטישמיות לדורותיה.
צריך להיות עיוור בהיסטוריה כדי לא לראות את שורשיה התודעתיים של השואה ואת יניקתה מתרבות השנאה האירופית בפרט והעולמית בכלל, לאלפי שנותיה.
השואה הייתה חולייה אחת בלבד בשלשלת דמים אנטי יהודית ארוכה בת אלפי שנים: מאז הוגלו ממולדתם היו היהודים עם מנודה, מושפל, מוחרם, שנוא, אשם בכל צרותיה ומכאוביה של האנושות ובלתי רצוי על אדמתה. חרב הרדיפות לא הוסרה לרגע מעל ראשי היהודים, עד לדרכם לתאי הגאזים.
אין בתולדות האנושות עוד טרגדיה, אין עוד פשע מלחמה המקביל לשואת העם היהודי, לא בגלל מימדיה ולא בגלל שיטותיה – אלא בגלל
האידיאולוגיה שהניעה אותה ואשר קיימת גם היום.
השואה לא הייתה רצח עם גרידא, אלא רצח
יהודים.
ומה היום? האם באמת תיתכן שואה כזו גם בעתיד?
ה''מיין קאמפף'' המודרני של שליט איראן, שכמו היטלר לפניו גם הוא מודיע בגלוי על שאיפתו להשמיד את מדינת היהודים, יחד עם האיום הגרעיני האיראני, האיומים מצפון הן בלבנון והן בסוריה, יחד עם התבדלותן המאיימת של סין ורוסיה – כל אלה מעוררים שוב את השאלה והחשש:
האם תיתכן שוב שואה בימינו, והפעם לעם היהודי היושב במדינתו בציון?
מה גם שפעולת הטֶרור האדירה של חורבן מגדלי התאומים, ערערה את ביטחונם של רבים בעולם הגדול.
עד אז הביט העולם בשִוויון נפש על פעולות טֶרור כלפי ישראל וארצות אחרות, גם אם נרצחו בפעולות אלה אזרחים תמימים, נשים, ילדים וזקנים. זה היה שם, רחוק רחוק.
ה-11 בספטמבר 2001 בדרום מנהטן, רצח של שלושת אלפים נפש, הביא למִפנה, כמו גם לשאלה הגדולה שכל העולם הדמוקרטי החופשי שואל את עצמו ואנו עימו:
למה? למה זה קרה? מהי התכלית? האם אפשר למנוע זאת בעתיד? ומה יהיה מעתה והלאה?
ניתוח היסטורי של הרקע לשואה ההיא – יכול לסייע לנו להגיע לתשובות לשאלות אלה.
שתי מלחמות העולם החלו ב-1914 ו-1939 בסִדרה של ניסיונות השתלטות אלימים באירופה ובמזרח הרחוק, ובמהלך מלחמת העולם השנייה היו גם תופעות התאבדות של לוחמי ה''קמיקאזה'' היפניים.
יתכן שגם היום אנו עדים לניצנים כאלה של מלחמת עולם שלישית, שתחילתה במעשי התאבדות בארה''ב, במזרח התיכון ובמזרח הרחוק.
אנו יודעים אולי מה הניע את המתאבדים ההם להתאבד: האמונה שמעשי ההתאבדות יסייעו לעמם להיות אימפריה חזקה ולהשתלט על העולם.
מהו המניע של המתאבדים דהיום?
הסיפור שאנו מספרים לעצמנו על הפרימיטיביים האלה השרויים בייאוש כבד גובר והולך, שמישהו תקע להם לראש את ההבטחה המוסלמית לגן עדן ושבעים בתולות - כבר איננו עומד במבחן המציאות. הרי היו בין המתאבדים סטודנטים משכילים, לא דתיים וגם נשים. וחוץ מזה – כל הדתות מבטיחות גן עדן ובכל זאת רק מיעוט קטן מוכן להתאבד; והתכנון הממושך, התיאום המדוקדק וההכנות מעידים על הרבה קור רוח שאנשים מיואשים אינם מצויידים בו.
המתאבדים מתגלים כאנשים נחושים, נבונים, רחוקים מייאוש, היודעים היטב מה הם רוצים להשיג. הם יודעים ובטוחים שההתאבדות תתרום לקידום המטרה הסופית שלהם.
הבנה של המניע ושל המטרה הסופית הזו היא קריטית לעולם החופשי והדמוקרטי כולו. אין שום ספק שיש קשר והשפעת גומלין בין המוטיבציה של המתאבדים בארה''ב, במזרח התיכון ובמזרח הרחוק במאה העשרים ואחת, לבין המתאבדים היפנים במאה העשרים.
ניתוח גיאו-פוליטי של המתרחש היום, במשולב עם ניתוח היסטורי, יוכל אולי להעניק תשובה לשאלות אלו.
''מלחמת העולם השלישית החלה בתחילת המאה העשרים ואחת, בשנת 2001... ''
מאד יתכן שזה מה שיציינו ספרי ההיסטוריה בעוד 5 או 10 או 20 שנה, כשתהיה לנו כבר פרספקטיבה על מה שמתרחש כבר ממש כאן ועכשיו.
ואפשר שספרי ההיסטוריה הללו יוסיפו ויספרו על מה שמתרחש עתה ברחבי העולם:
מלחמת העולם השלישית פרצה בין שני חלקים גיאוגרפיים של כדור הארץ, לאו דווקא שווים בשטחם ובאוכלוסייתם: החלק הדרום מזרחי של העולם (שלעיתים נהוג לכנותו ''העולם השלישי''), אשר פתח במלחמת חורמה נגד החלק הצפון מערבי.
האזור הדרום מזרחי (להלן: ''דרומזרח'') כולל בגדול בעיקר 300 מיליון נפש בעשרים וארבע מדינות ערביות, יחד עם רבבות מיליונים של מדינות המזרח הרחוק שבראשם סין, וכן גם את רוב המדינות בדרום אמריקה.
מדובר בארצות בעלות תרבות שמרנית, טוטאליטרית וסגורה, המעניקה קדימוּת לחיי הרוח על פני הנאות החומר, מטפחת בקנאות את ערכי התא המשפחתי ואת המורשת הלאומית, שומרת בקפידה על איסורים חברתיים נוקשים.
מדינות אלה התברכו בתרבות מפוארת עתיקה שהפכה היום לבעלת תדמית נחותה (בעיניהם ו/או בעיני הצפון-מערביים).
חלק ניכר מאוכלוסיית ''דרומזרח'' סובל מרמת חיים וחינוך ירודה ולקוייה, עד כדי רעב ממש. הכלכלה והטכנולוגיה שלהם תלויים ונשענים בדרך כלל על אלה של האזור הצפון מערבי.
האזור הצפון מערבי (להלן: ''צפומערב'') כולל בגדול את מדינות צפון אמריקה, אירופה ואוסטרליה.
כאן מדובר במדינות בעלות תרבות פתוחה, דמוקראטית ומתקדמת, חדשה יחסית (החלה בדרך כלל מהמאה הרביעית לספירה ואילך), שבהם החופש האישי והחברתי, ההנאות החומריות ורדיפת העושר גוברים על ערכי הרוח והתא המשפחתי.
התרבות, הכלכלה והטכנולוגיה ב''צפומערב'' נחשבים לעדיפים ועליונים על פני אלה שב''דרומזרח'' ובעטיים נהנים רוב תושבי ''צפומערב'' מרמת חיים וחינוך גבוהה.
מזה שנים רבות שרוי ''דרומזרח'' בתחושה כללית של נחיתות, שבחלקה מוצדקת בהחלט, יחד עם פחד עמוק למראה התרבות ה''צפומערבית'' הפולשת בהדרגה לאוכלוסיות ''דרומזרח'', כובשת יותר ויותר בעיקר את הדור הצעיר, עקב הפיתויים וההנאות החומריות שהיא מציעה.
ברור שמגמה זו יוצרת סחף, כדור שלג ואיום שבטווח הארוך עלול להיווצר חיסול כללי של התרבויות העתיקות ב''דרומזרח''.
כל המלחמות לאורך כל ההיסטוריה פרצו בדיוק מסיבה זו: אימת ההשתלטות של תרבות אחת על אחרת והאיום לחיסולה של תרבות זו, ו/או מאבקי כוח של קואליציה אחת שכללה תרבויות קרובות ברוחן זו לזו מול קואליציה שנייה כזו.
כך, למשל אפשר לראות את מלחמת העולם השנייה: קואליציה של תרבויות פאשיסטיות טוטאליטאריות סגורות (גרמניה, יפן, איטליה, וגם רוסיה שכרתה ברית עם הנאצים בתחילת המלחמה עד שהותקפה בשנת 1941).
קואליציה זו פתחה במלחמה טוטאלית בתרבויות הדמוקראטיות הפתוחות (אמריקה הצפונית, אירופה, אוסטרליה).
בניגוד למה שמקובל לחשוב, גם היום לא מדובר רק במלחמת איסלאם דתית פונדמנטליסטית מול ארה''ב. האיסלאם מהווה רק אלמנט אחד, אם כי משמעותי ביותר באיכותו וכמותו, בצד דתות ותרבויות נוספות ב''דרומזרח''.
בשלב ראשון של קְדָם מלחמת העולם השלישית, עורך ''דרומזרח'' מעין ''ניסוי כלים'' לקראת המלחמה הגדולה הטוטאלית העומדת לפרוץ עם ''צפומערב''.
דומה הדבר ל''ניסוי הכלים'' שערכו מדינות הציר ערב מלחמת העולם השנייה. גרמניה בספרד ויפן במנצ'וריה וקוריאה. מלחמות ''קטנות'' אלו נועדו לבחון בעיקר את תגובת האוייב, אירופה וארה''ב, לנוכח תקיפותיהן ופלישותיהן למדינות קטנות בשכנותן בתואנות שונות.
''ניסוי כלים'' זה ערב מלחמת העולם השנייה כלל גם מהלכים מדיניים שהוכיחו לגרמניה ויפן שארה''ב ואירופה מוכנות לשקוע באשליות ולוותר תמורת אשלייה של הבטחת שלום, ולמכור תמורת אשלייה זו מדינות קטנות כמו צ'כוסלובקיה (הסכם מינכן).
היום כבר ברור שאם ''ניסוי הכלים'' המשולב הזה לא היה עולה יפה והעולם הדמוקראטי היה מגלה תקיפות ופותח במתקפת מנע, אפשר שמלחמת העולם השנייה הייתה נמנעת.
כך אפשר לראות את פלישת עיראק לכוויית לפני עשור שנים, ובעיקר את פעולות הטֶרור ההמוניות נגד ארה''ב ביום 11 בספטמבר 2001 והטֶרור הפלשתיני נגד ישראל בשנים האחרונות.
ישראל נתפסת (בצדק) בעיני ''דרומזרח'' בכלל ומדינות ערב בפרט כחוד החנית של תרבות ''צפומערב'' המאיימת להקים ראש גשר לקראת ההשתלטות על תרבויות ''דרומזרח''.
רוב מדינות ''צפומערב'' מבקרות את המדיניות התקיפה של ארה''ב ובריטניה מול ציר הרשע הדרומזרחי והן מתנגדות למִתקפת מנע צבאית כוללת מולו, מה שעלול לגרום בסופו של דבר למלחמת עולם שלישית שתפיל מיליוני קורבנות, בדיוק כפי שקרה לפני ובזמן מלחמות העולם השנייה.
בדיוק כמו כניעת המדינות הדמוקרטיות לדרישות הציר הפאשיסטי-טוטאליטרי ערב המלחמה הכוללת הקודמת.
האפשרות שאנו עומדים היום בפני מלחמת עולם שלישית שתפיל מיליארדי קורבנות - נראית היום כתסריט נורא מידי, ממש בלתי אפשרי.
אבל חייבים לזכור ואסור לשכוח שגם באותה תקופה, ערב מלחמת העולם השנייה, חשבו כולם במדינות הדמוקרטיות, כולל המנהיגות הציונית, שתסריט כזה הינו בלתי אפשרי. שהוא נורא מידי.
זו היתה האווירה הכללית כשחזר ראש ממשלת בריטניה צ'מברליין, מנפנף בהסכם השלום שחתם במינכן עם היטלר ומסר את צ'כוסלובקיה בידיו, וקרא בקול גדול: ''הבאתי שלום לדור שלם''.
| מקורות לציטוטים |
|---|
- זאב ז'בוטינסקי, בדרך למדינה, הוצ' ערי ז'בוטינסקי, תשי''ט.
- . זאב ז'בוטינסקי, אומה וחברה, הוצ' ערי ז'בוטינסקי, תשי''ט.
- זאב ז'בוטינסקי, נאומים (1927 - 1940), הוצ' ערי ז'בוטינסקי, תשי''ח.
- יוסף נדבה (עורך), זאב ז'בוטינסקי - האיש ומשנתו, הוצ' משרד הביטחון, 1980.
- משה בלע, עולמו של ז'בוטינסקי, הוצ' דפוסים, 1984.
|
כידוע, ''הסכם השלום'' ההוא גרם למיליוני קורבנות בכל העולם בחמש השנים שלאחר מכן, ולשואה איומה בה הושמד שליש מהם היהודי.