במה אנחנו בוחרים?

פעם לפני שנים לימדו אותנו שמפלגות נוסדות כדי להגשים אידיאולוגיה ''חשובה''. עוד למדנו שבדרך כלל לכל מפלגה יש מצע שהוא מסמך שמנסח עקרונות ותוכניות שצריך ליישם אם וכאשר ימומש כוח פוליטי כלשהו. מנהיגי המפלגות היו משקיעים לא מעט עבודה בניסוח המצע ובסופו של דבר הוא היה צריך לעבור אישור של מוסדות המפלגה המתאימים. כאשר התהליך הזה היה מסתיים הוא היה מובא לאישור העם בבחירות. ברוב המקרים עיקרי המצע עסקו בתוכניות שראוי להפעיל ''לטובת העם''. שיקולי ההישרדות של המפלגה תפסו בדרך כלל מקום שולי במצע הזה. יותר מאוחר התברר שאין זה בטוח שהכוונות של מנסחי מצעי המפלגות היו ל''טובת העם''. אבל עדין היה ברור שעיקרם עסק באינטרס של העם.

לאורך השנים צרכי ההישרדות של המפלגות בישראל דרשו שינויים ואיחוד כוחות עם מפלגות וכוחות פוליטיים אחרים. השרידות גבתה מחיר – הורדת משקל האידיאולוגיה במצעי המפלגות. לאט, לאט התפתחה תרבות פוליטית בה חשיבות ההישרדות והניצחון בבחירות התחילה לעלות וזה, כמובן, קיבל ביטוי במצעים של המפלגות. עדין נשאר מקום נרחב למטרות ויעדים אידיאולוגיים. אבל התהליך נמשך ונמשך עד שלבסוף לא נשאר כמעט מקום ליעדים שבזכותם נוצרו אותן המפלגות. מי שבכל זאת חשב שצריך ורצוי לקדם מטרות אידיאולוגיות מצא שהצטרפות למערכת הפוליטית לא ממש תקדם את מטרותיו. במצב הזה, נוצרו קבוצות עם אידיאולוגיה ברורה וממוקדת שגם ללא מעורבות ישירה במערכת הפוליטית הצליחו לפעול ולקדם את מטרותיהם.

---

לא עשיתי סריקה מפורטת של העובדות שהובילו אותי לזהות את התהליכים הללו אבל אני יכול להציג כמה דוגמאות, על התנהלות פוליטיקאים בכירים, מהשבועות והימים האחרונים. ''ציון לשבח'' בהקשר הזה צריך לתת ל''ראש הממשלה'', אהוד אולמרט (נצר למשפחה הלוחמת), שברגע של חסד הודיע לנו שאין לו אג'נדה ואחר כך גם שמשרד ראש הממשלה הוא רק מקום העבודה שלו. עמיר פרץ לא ממש איבד זמן והודיע שאם ינצח בבחירות המקדימות במפלגת העבודה הוא יתבע מקום עבודה במשרד האוצר. גם אהוד ברק שלפני מספר שבועות הודיע או רמז שהוא מעוניין בתפקידו של עמיר פרץ במשרד הביטחון מתזז. הוא שמע שעמי איילון, המתחרה שלו ושל פרץ בבחירות המקדימות, מתכוון להוציא את המפלגה מן הקואליציה כדי להיאבק על ראשות הממשלה, והחליף יעד. כעת פתאום המטרה העליונה שלו היא ראשות הממשלה.

גם את נתניהו אפשר לקשור לסוג ההתנהלות הזה אם כי זה לא בולט כל כך. בזמנו, כאשר המלצתי ששר האוצר צריך להיות פרופסור יעקב פרנקל, כתבתי כי בראש משרד האוצר צריך לעמוד אדם עם חזון שהוא ''ראש גדול'' ושהעיסוק בפוליטיקה הוא לא פיסגת החלומות שלו אלא שליחות זמנית. כמו שאמר יעקב פרנקל על ראש הממשלה לגבות אותו באופן מלא ומוחלט) איזו הנהגה כלכלית?). שבוע לאחר מכן כתבתי כי שר האוצר המיועד, נתניהו הוא המועמד הטוב ביותר מבין הסיעות שמרכיבות את הממשלה (תוכנית חירום כלכלית). אלא שלאחר זמן לא רב נתניהו נזכר בשאיפה העיקרית שלו, משרת ראש הממשלה, ולכן למעשה נטש את המשרה לאחר כשנה וחצי בתפקיד. האמצעי שהוא בחר לקדם את מטרתו היה להילחם בהתנתקות וגם להצביע בעד. למעשה הוא היה שותף להחלטה שקיבלה הממשלה ברוב בעד ההתנתקות אבל במקביל פעל נגד ונמנע מלהקצות את עיקר זמנו ליעדי משרד האוצר.

מי לא זוכר את ההתלבטות אם לקפוץ על עגלת ''קדימה'' או לא של שאול מופז. מי לא שמע את השמועות, שנפוצות לאחרונה, על האפשרות של קפיצת נבחרים מעגלת ''קדימה'' השוקעת. גם אם אלו רק שמועות הן ודאי מבטאות הלך רוח שקיים בין האזרחים: במציאות שלנו אפשרות המעבר ממפלגה למפלגה לא קשורה באידיאולוגיה ובאמינות, אלא בשמירת המשרה, ''הכסא'' ותו לא.

---

אפשר גם לזהות את סימני התהליך הזה בעדויות ממרכזי המפלגות ובדברים שכותבים עיתונאי דעות. במהלך שנות ה-‏2000 שמענו על לא מעט פעילויות מושחתות סביב מרכזי שתי המפלגות הגדולות של אז – הליכוד והעבודה. היו לנו את שרשרת של התנהלויות לא ראויות (מפקד הארגזים) בבחירות המקדימות במפלגת העבודה. פעם זה זוכה ופעם זה אלא שהתחקירים והחקירות של אי הסדרים הובילו לבחירות לעיתים קרובות ולחוסר יציבות בהנהגה. אבל ולמרות כל ''התיקונים'' ללא הרשעות בדין, נשארה תחושה שההתנהלות לא נקייה משחיתות. מה שראוי לזכור היא העובדה שלאחר האיחוד עם ''עם אחד'' נהפך שמו של עמיר פרץ לשם מרכזי בשמועות על שחיתות ואי-סדרים.

בליכוד בלטו ובולטות תופעות אחרות ודומות. היתה שם, וישנה התפיסה שתפקיד המפלגה לספק טובות הנאה לפעיליה. אחד הראשונים שנתן לכך ביטוי היה הנשיא בנבצרות משה קצב. מספרים בנגב שהאיש סידר עבודה ותפקידים לאנשי שלומו עוד כאשר היה שר זוטר וצעיר בממשלה. לא רק שסידר להם את המשרות הבכירות בירושלים אלא שגם דאג לסדר להם משרות זוטרות במשרדים המחוזיים של משרד העבודה והרווחה. סידור העבודה הזה היה ודאי גורם משמעותי בתהליך הטיפוס לפסגת חייו.

את ''האישור'' הפומבי לשיטת בניין הכוח הזאת, קיבלנו בשנת 1999 כאשר חברי מרכז הליכוד שאגו ''כן'' בתשובה לשאלה רטורית של לימור לבנת: 'האם הגענו לשלטון כדי לחלק ג'ובים לחברים?'. היו לכך ביטויים יותר מאוחר בחלוקת ג'ובים על ידי צחי הנגבי, שגם סיפק לכך צידוק, בעת שהיה השר לאיכות הסביבה (''רמיסה ברגל גסה של החוק''). המעניין שגם הוא לא התבייש ולא ניסה להסתיר את מעשיו ודווקא נתן לכך ביטוי במודעה לפני התכנסות מרכז הליכוד בדצמבר 2002. לאחר הבחירות לכנסת ה-‏16, חברי הכנסת של הליכוד (בעיקר גלעד ארדן וגדעון סער) גם פעלו כדי להרחיב את האפשרות החוקית לחלוקת ג'ובים (אבירי המינויים הפוליטיים מכים שוב). למיטב זכרוני הם גם הצליחו והצעת התיקון לחוק שלהם גם אושרה באותה השנה בקריאה שלישית. ונזכיר גם את אהוד אולמרט שהשמועה אומרת שגם פעל לחלק ג'ובים ''לחברים'' ברשות לעסקים קטנים.

היו לנו גם פרשות שבמרכזן היתה דאגתם של מנהיגי הליכוד לרווחתם ולרווחת משפחתם באופן ישיר ולא ראוי. היתה לנו ''פרשת האי היווני'' שבמרכזה עמדה משפחת שרון. למרות הפרסום הרב על פרטי החקירה ואפילו ההדלפה, של עוה''ד ליאורה גלאט-ברקוביץ, לא השפיעו על הרכב הרשימה של הליכוד ועל תוצאות הבחירות. לפי מה שידוע היום, כנראה שהיו אז בין מנהיגי הליכוד עוד אנשים שדאגו לביתם, בדרך לא חוקית, אלא שאז לא פורסם דבר. מדוע אנחנו יודעים על הפרשות ההן היום? כי אותם אנשים שחשודים במעשים לא ראויים, אולמרט והירשזון, עברו לקדימה.

---

העיתונות כיסתה בצורה די נרחבת את הפרשות של אז; הופיעו לא מעט מאמרים שגינו את הפרשות הללו אבל מרכז הליכוד לא שעה וציפצף על הביקורת הציבורית. מעשה השחיתות היחיד ש''הרגיז'' אותם היה המעשה של נעמי בלומנטל, שלא חילקה ג'ובים ולא היתה מעורבת בגיוס מקורות מימון לצרכי המשפחה. אבל היא דוקא כן שילמה את מחיר המעשה ''הזעום'' שלה ודי מהר הודחה מעמדותיה הציבוריות. לעמדות של בכירי הליכוד באותה העת לא קרה דבר והם המשיכו להוביל את המפלגה לנצחון בבחירות – 40 מושבים (כולל ישראל בעלייה בראשות נתן שרנסקי) בכנסת ה-‏16 - שליש מחברי הכנסת.

כל מי שעקב אחר האירועים והפרשות יתקשה לפסול טענה שיצר ההישרדות של הפוליטיקאים הפך לגורם עיקרי במעשיהם. לצורך ההישרדות היו מוכנים לא מעט פוליטיקאים להפר ביודעין את ''הנורמות המקובלות'', לפעול בתחום האפור שבין המותר והאסור. לא פלא שחלקם עבר את גבול המותר ואפילו את הגבול הפלילי.

למשקיף מהצד ''כאילו'' מסתבר שגם בעיתונות היו אוהדים, או מצדיקים לתהליך שהשתלט על המערכת הפוליטית שלנו. כולם אוהבים להיזכר ולהזכיר את ממציא המושג ''אתרוג'', ''סוכן ההשפעה'' אמנון אברמוביץ'. את הנאום הנדון של אמנון אברמוביץ' לא שמעתי אבל בהחלט מקבל את טענתו מול מבקריו וחושב שהוא לא ''סוכן ההשפעה'' היחיד שמייצג אינטרסים בין הכותבים ובין מבקריו הרועמים. כפי שכתב מספר חודשים אחר כך:

מרבית אנשי הימין, הכותבים בעיתונים ומופיעים בטלוויזיה וברדיו, אינם עיתונאים מקצועיים אלא שגרירי עמדה... הם אינם מחויבים לעבודה עיתונאית היקפית, רב–תחומית,... מחגי סגל ועד ישראל הראל, מאורי אליצור ועד אורי אורבך, מאליקים העצני ועד נדב העצני - איש מהם איננו סוכן ידיעות. כולם סוכני השפעה.

בזכות הגיוס, בגנות ההשתמטות

מספיק אם אזכיר את ''סוכן ההשפעה'' ישראל הראל, שבעברו היה ראש מועצת יש''ע. הוא בעצם זה שהמציא את המושג שאברמוביץ' קרא לו ''אתרוג'' הוא עשה זאת הרבה לפני אברמוביץ' ובסמוך למועד הבחירות לכנסת ה-‏16. הוא בחר להתלונן על התקשורת שמבליטה את הטיפול בחשדות נגד אריאל שרון ומצניעה טיפול בחשדות כלפי מפלגת העבודה. עבורו מושחתי האי היווני, ומושחתי הליכוד, עדיפים על מושחתי העבודה ולכן בחר למאמר את הכותרת עדיפים כבר המושחתים שלי.

כולנו יודעים שהאמירה של אברמוביץ' נכונה וש''סוכני ההשפעה'' מהימין שקפצו על עגלת המבקרים של נאום ''האתרוג'' לא באים בידיים נקיות. במהלך דיונים וויכוחים באמצעי התקשורת רבים נוטים, לקפוץ על אחת העגלות - לבחור באחד הצדדים ועוסקים בחיפוש אחר צידוקים עבור צד זה או אחר. אבל העושים זאת שוכחים את העובדה החשובה, שזה נבלה וזה טריפה. שוכחים שתפקיד העיתונות, כלב השמירה של הדמוקרטיה, הוא להאיר פינות אפלות ולא לחפש צידוקים למעשים אפלים. בצורה הזאת סוכני ההשפעה מציגים מעין תמיכה בתהליך ההשתלטות של יצר ההישרדות הפוליטי על מעשי המפלגות ומנהיגיהן. יש בכך מעין תמיכה במושחתים ''שלי''!!!

---

לוח 1: תוצאות מערכות הבחירות האחרונות, במספר חברי כנסת

	כנסת 15 15.5.1999	כנסת 16 28.1.2003	כנסת 17 28.3.2006
ליכוד	19	38	12
מפלגת העבודה	26	19	19
קדימה			29
ש''ס	17	11	12
מרכז, שינוי, גמלאים	6	15	7
סה''כ	68	83	79
סה''כ באחוזים	56.7%	69.2%	65.8%

במציאות הזאת, כאשר ההישרדות וטובות ההנאה מהווים את הערך העליון של המפלגות ושל הפעיליהן, קשה לבוחר הממוצע להחליט באיזו מפלגה לבחור. גם לאחר שיקרא את המצע מ'אלף' ועד 'תו' וילמד אותו על בוריו, הבוחר הממוצע, לא יוכל לדעת במה לבחור; לא יוכל לדעת בביטחון מה מהמצע יקויים. על הרקע הזה הוא אינו יכול להיות בטוח שהמפלגה המנצחת תקיים גם הבטחות מפורשות שניתנו קבל עם ועולם במהלך מערכת הבחירות. עוד יותר קשה לצפות זאת בקשר למפלגה שאינה מועמדת לגדולה. במציאות הזאת פילוג יכול לטרוף את הקלפים ולבלבל את הבוחר הממוצע עוד יותר.

מי שיסתכל ויבחן מה השתנה בין בחירות לבחירות בעשור האחרון יגלה עובדה בולטת מאד. למרות חילופי השלטון לא היו שינויים מהותיים בנושאי המדיניות העיקריים. בעצם מה שקרה, לפחות מאז הכנסת ה-‏14, שהיושבים בראש משרדי הממשלה התחלפו או שהחליפו מפלגה אבל לא היה שינוי מהותי בקווי המדיניות בין ממשלה לממשלה.

לוח 1 מראה את מספר חברי הכנסת מהמפלגות הגדולות ומשאר המפלגות העיקריות שהקימו את ארבעת הממשלות האחרונות. הראשונה, הממשלה ה-‏28, היתה בעיקרון ממשלת שמאל-מרכז-ימין בראשות אהוד ברק. הממשלה ה-‏29 כבר הורכבה על ידי אריק שרון שזכה בניצחון סוחף של יותר מ-‏62% מהקולות הכשרים. גם בפעם הזאת היתה לנו בעצם ממשלת שמאל-מרכז-ימין עם נטיה קלה לימין. ובעקבות הבחירות האחרונות, לפני כשנה, הורכבה ממשלה דומה אבל הפעם עם נטייה שמאלה.

---

סוף דבר

הבחירות האחרונות הוקדמו בגלל אי-שביעות רצון (בלשון המעטה) בימין ממהלכי ההתנתקות. אבל מיותר לציין שלמרות הסיבה המהותית הזאת קיבלנו בעצם ממשלה בעלת תוכן דומה מאד לקודמתה; קווי היסוד של הממשלה ה-‏31 בראשות אהוד אולמרט דומים מאד לאלו של הממשלות הקודמות מאז יולי 1999. לכן יש מי שיגיד שזכינו בממשלות בהנהגת ''עדת שיכורי שלום אוסלו'' (על עכברים ואנשים) חסרי המטרה, חסרי הדרך. יש גם כאלו האומרים שזכינו בהנהגה של 'בעלי הדרך, בעלי המטרה' (מצאו את הדרך). למרות זאת, לדעתי מדובר ב'אותה הגברת בשינוי אדרת'.

לאחרונה הופיעו במרכז הבמה, בתקווה שיהיו בחירות חדשות בקרוב, שני ראשי ממשלה לשעבר שלא הצליחו להחזיק במשרה למשך קדנציה שלמה – השנים נכשלו. לאחד מהם מאירה המציאות פנים יש מצטרפים חדשים (פלמח זאבי, למשל) וגם הסקרים לאחרונה ומנבאים לליכוד בראשותו ניצחון. אם זה מה שיקרה בבחירות הרי שנקבל ראש ממשלה שכבר ''נכשל'' בקדנציה קודמת.

אם העבר הקרוב מהווה אינדיקציה הרי שהבחירות הבאות יביאו בכנפיהן ממשלת ימין-מרכז-שמאל עם שרים חדשים-ישנים. אבל הם יציגו תדמית, אדרת, ''חדשה''.

---