|
|
|
פרשת רצח ארלוזורוב: הסוף
אריה פרלמן
ב- 16 ביוני 1933, בליל שבת - נרצח לעיני אישתו ד''ר חיים ארלוזורוב ז''ל - ראש המחלקה המדינית בסוכנות היהודית, ואחד ממנהיגיה המוכשרים של תנועת העבודה. האצבע המאשימה הופנתה מיד לעבר אב''א אחימאיר - מייסד פלג קיצוני בתנועה הרביזיוניסטית בשם ''ברית בריונים''. אחימאיר עצמו שוחרר מיד מן האשמה, אך שניים מחסידיו הועמדו לדין: צבי רוזנבלט הואשם ברצח עצמו, ואברהם סטבסקי הואשם כמי שהאיר את פניו של ארלוזורוב לשם הזיהוי.
רוזנבלט זוכה, אך סטבסקי הורשע - וזוכה בעירעור, כיוון שלא ניתן היה אז להרשיע אדם ברצח על סמך עד יחיד (הגב' ארלוזורוב).
הרביזיוניסטים עצמם האשימו תחילה את הקומוניסטים, ולאחר מכן נאחזו ב''הודאה'' של שני פושעים ערבים - הודאה שהיתה בלתי-אמינה בעליל. הועלתה אפילו השערה, ששר התעמולה הנאצי יוזף גבלס אחראי לרצח - שכן ארלוזורוב היה מיודד בעבר עם מי שעתידה להיות אישתו של הבכיר הנאצי. המניע, לפי טענה זו, היה הרצון למנוע ככל שניתן פרסום-יתר ל''כתם נורא'' שכזה.
כך או אחרת, מקובל עד היום לחשוב שלא ידוע מיהו האחראי לרצח.
ראשי תנועת העבודה נטו להאשים את התנועה הרביזיוניסטית באחריות כוללת לרצח, ומשקפים את האווירה דבריו של אליעזר קפלן, בישיבה סגורה, ארבעה ימים לאחר הרצח:
''צריך להגביר את המלחמה הציבורית[...] צריך להבליט את הקשר הרוחני שבין המקרה ובין האידיאולוגיה כולה, צריך להבליט את הטומאה וצריך ליצור אווירה ציבורית שתרחיק את הרביזיוניסטים מעל הבמה הציבורית, שהעם ישליך אותם - שלא יבחר בהם. צריך להבליט את האמת, אבל לא להגזים.''
מסתבר, שהאמת נמצאה במקום אחר לחלוטין.
ב- 1991 יצא לאור הספר ''אדומים'', מאת ההיסטוריון ד''ר שמואל דותן ז''ל, המגולל את תולדות המפלגה הקומוניסטית בארץ-ישראל תחת המנדט הבריטי - ובו תיאור פרשת הרצח - פרי מעשה ידיה.
מפלגה זו, שנקראה פק''פ (=ביידיש: 'המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית'), היתה מפלגה קומוניסטית שהופעלה ישירות ממוסקבה - וכל תכלית קיומה היתה החרבת הציונות. לכן, על-פי העיקרון של ''אויבו של אויבי הוא ידידי'' - תמכה פק''פ בצד הערבי - כולל הסתה לפרעות ביהודים, והתנהגה למעשה כמפלגה לאומנית ערבית לכל דבר (הכל בשם האידיאל הקומוניסטי, כמובן).
לשם ביצוע הרצח, היו צריכים להתקיים בפק''פ שני התנאים היסודיים: יכולת מבצעית ומניע.
המניע היה משולש:
א) בתחילת 1933 - נסע ארלוזורוב לגרמניה הנאצית על-מנת לחתום על הסכם ההעברה - שמטרתו היתה להעביר חלק מרכושם של יהודי גרמניה ארצה. מצד אחד, הרתיח ההסכם את התנועה הרביזיוניסטית ובמיוחד את 'ברית הבריונים', כיוון ששבר את החרם שהכריזה תנועתו של ז'בוטינסקי על גרמניה הנאצית, אך מצד שני זעמה לא פחות פק''פ, מאחר שהרכוש המועבר ארצה היה אמור לממן ''נישול פלאחים ערבים'' ולסייע בידי הציונות. ידוע היטב שה'ברית' הסיתה נגד ארלוזורוב - אך ידוע הרבה פחות שפק''פ לא פיגרה בהתקפותיה עליו.
ב) הלילה שבין ה- 16 ל-17 ביוני היה יום השנה השלישי להוצאתם להורג של שלושה פורעים ערבים בתרפ''ט - שאותם היללה פק''פ כ''קדושים''.
ג) ה- 16 ביוני היה היום שקבעה ממשלת המנדט לפינוי הסופי של ואדי ח'ורית מהבדואים היושבים בו - פינוי שתואר על-ידי פק''פ כגזל, נישול וכו', ואילו חיים ארלוזורוב הוזכר אישית (יחד עם יהושע חנקין) כאשם ישירות ב'גזל'.
האמצעים: אברהם סטבסקי מה'ברית' טען ששהה בעת הרצח בירושלים - ולכן יש לו אליבי. המשטרה לא הצליחה למצוא את הנהג שכביכול הסיע את סטבסקי לתל-אביב ומיד החזיר אותו לירושלים, מה גם שמס' המכוניות בארץ היה אז מצומצם - וממילא מס' הנהגים שהיו מוכנים לסייע לרצח כזה מטעמים אידיאולוגיים - שאף לאפס.
כל אנשי ה'ברית' היו מוכרים: מעולם לא נטען שקיים בתוכם תא חשאי כלשהו.
לעומת זאת, לפק''פ, שפעלה במחתרת, היו אמצעי מודיעין ומעקב - חברות מפלגה רבות היו שתולות כ'עוזרות' בית אצל כמה מבכירי היישוב, וכמו-כן היו לה אמצעי מילוט מהארץ. האירוניה היא שהמשטרה האשימה דווקא את סטבסקי בכך שבחן דרכי מילוט דרך לבנון - בעוד ששנה לפני הרצח - נתפסו כ- 20 חברי פק''פ בניסיון הימלטות בדיוק באותה הדרך.
מבצעי הרצח, אם כן - היו יהודים חברי פק''פ.
מדוע יהודים? כיוון שאחד מהתנאים לביצוע ההתנקשות היה יכולת לדבר באנגלית לשם התחזות - ומבין חברי המפלגה הערבים (שגם כך לא היו רבים) - לא היו מועמדים מתאימים.
הפרט האחרון מקורו בעדות שמסר אברהם (רוזנצוויג) שושני לד''ר דותן ז''ל. שושני שמע ממנהיג המפלגה - אביגדור (שליח מוסקבה) - על הישיבה המכרעת שבה הוחלט על ההתנקשות.
הרוצחים עצמם - שזהותם איננה ידועה - הוברחו לברית-המועצות מיד לאחר הרצח - ונספו שם באחד מגלי ה'טיהורים' של סטאלין.
אין הכוונה כאן להאשים את תנועת העבודה ברצח: המפלגה שביצעה את ההתנקשות היתה בזויה ושנואה על-ידי מפא''י אף יותר מאשר הימין הרביזיוניסטי, ולא לחינם השווה אותה ברל כצלנסון ל''עמלק''. מצד שני, הכוונה היא בהחלט לטהר אחת ולתמיד את עננת הספק - שהעיבה על שמי התנועה הציונית והיוותה מקור לשנאה ופילוג - כך שביום השנה לרצח ארלוזורוב נוכל כולנו, ימין ושמאל - להוקיר את זכרו של מנהיג דגול.
|
|
|
פרשת רצח ארלוזורוב: הסוף
