הדו''ח עדיין לא יצא לאור והמסקנות טרם התפרסמו, אבל מהמעט שהודלף וממה שמספרים ''יודעי דבר'', התמונה הכללית המתקבלת היא שבימים הקרובים (אולי שבועות), המערכת הפוליטית במדינת ישראל עומדת בפני זעזועים רציניים. שמועות משמועות שונות מרחפות בחלל ובעתונות רואים כותרות כמו ''ב'קדימה' מתכוננים ליום שאחרי אולמרט'', ''נתניהו בעמדת המתנה'', ''מאוכזבי 'קדימה' מנהלים משא ומתן עם הליכוד'' ועוד ועוד. בטלוויזיה אתמול (14 במרץ, 2007) ראיתי מספר חברי כנסת מהעבודה ומ'קדימה' שקוראים להתלכד מאחורי... ניחשתם נכון – שמעון פרס. דור הולך ודור בא, ושמעון פרס מחדש ימיו כבראשונה. אמנם שמעון הוא למעשה נושא המאמר, אבל ישנם מספר דברים שחייבים להאמר לפני כן. ראשית, מה באמת עומד להתרחש. חוששני שכגודל הצפיות כך יהיה גודל האכזבות. כל אלה שמקווים לראות שינוי של ממש ילמדו פעם נוספת שמה שהיה הוא מה שיהיה ושאין כל חדש תחת השמש. עוצמתה של רעידת האדמה לה כולם מצפים לא תעלה בסולם ריכטר על ''המפץ הגדול'' לו התנבאו כל המייבינים ערב הפילוג בליכוד שהביא להקמת ''קדימה''.
לא קשה לראות מדוע. הוועדה החוקרת את ארועי קיץ 2006, ועדת וינוגרד, איננה ועדת חקירה במובן החוקי של המושג. יש לה כל הסממנים החיצוניים של ועדה כזאת וגם ההרכב שלה עונה על הדרישות, אבל היא איננה כזאת. חברי הוועדה לקחו את תפקידם ברצינות והשקיעו מאמצים רבים כדי להגיע לחקר האמת, ובאמת נוצר הרושם שאכן מדובר היה בוועדת חקירה במלוא מובן המילה. הוועדה גבתה עדויות, הוועדה אספה ממצאים, הוועדה הסיקה מסקנות, והוועדה אפילו שלחה מכתבי אזהרה לאישים שונים ה''עשויים להיפגע מממצאי הוועדה''. כל זה לא ישנה את האמת הפשוטה שלוועדה ''אין שיניים''. אין לוועדה שום סמכות לנקוט באמצעים כלשהם כלפי מישהו. הוועדה היתה, אני מרשה לעצמי להשתמש במינוח של מאיר שטרית מהתקופה שהוא כהן כממלא מקום שר המשפטים, ''ועדה בודקת'' ולא ''ועדה חוקרת''. תפקידה של ''ועדה בודקת'', כך הסביר מאיר שטרית, איננו להטיל אשמות או לחפש אשמים. תפקידה של ''ועדה בודקת'' הוא למצוא ''מה לא היה בסדר'', כדי שניתן יהיה לתקן. מאז חלו כמה שינויים בזירה הפוליטית ומאיר שטרית שהיה בטוח שהמינוי הזמני יהפוך למינוי של קבע ושמישרת שר המשפטים מונחת בכיסו, התאכזב ונאלץ להסתפק במשרד השיכון. אינני בטוח שהוא היה מזדרז היום לשמש מליץ יושר לאולמרט ומגן בהתלהבות כזאת על החלטתו של האחרון לא למנות ועדת חקירה ''על אמת''.
בין אם הוועדה תסיק מסקנות נגד אישים ספציפיים, ובין אם היא תימנע מהסקת מסקנות אישיות, וגם אם היא תקבע בלשון שאיננה משתמעת לשתי פנים ש''האחראים חייבים להסיק את המסקנות'', לא יצא מזה שום דבר. יתכן מאוד שעל מנת למנוע את הרושם שמדובר בחותמת גומי, חברי הוועדה ינסחו את המסקנות בלשון חריפה, אבל אם מי שהוא חושב לרגע שאולמרט יתרגש מזה ושהוא יתפטר מתפקידו, יש לי חדשות בשבילו. יהיה, קרוב לוודאי, הרבה רעש אבל המציאות היא שמה שלא תהיינה מסקנות הוועדה, הן אינן מחייבות את אולמרט לנקוט בצעדים כלשהם (ודאי שלא להתפטר מראשות הממשלה). הגוף המתכנה ''התנועה לאיכות השלטון'' ודאי יזדרז לעתור לבג''ץ, אבל את אולמרט זה לא צריך להדאיג כי גם הבג''ץ איננו יכול לחייב אותו להתפטר. יתרה מזאת, ישנה פסיקה תקדימית לפיה אין מקום אפילו להעמידו לדין גם אם הוא נושא באחריות ישירה למחדלים, מאחר ו''להעמדתו של ראש ממשלה מכהן לדין 'עלולה להיות השפעה דרמטית על המדיניות הנוהגת' '' (זאת פסיקה שהתקבלה ע''י בית המשפט העליון בהרכב של שבעה שופטים – ביניהם אהרון ברק – כשנדחתה העתירה שהגישה התנועה לאיכות השלטון על כך שמזוז החליט לסגור את תיק החקירה נגד שרון). אומנם הפסיקה הזאת מתייחסת אך ורק לראשי ממשלה שנולדו במזל אתרוג (זה לא נאמר במפורש בנוסח המלא של פסק הדין, אבל זה מסוג הדברים עליהם חל הכלל של It goes without saying), אבל אולמרט בהחלט עונה על הקריטריון הזה, כך שאין לו מה לחשוש מבג''ץ.
האפשרות של הסקת מסקנות אישיות והתפטרות מרצון כלל לא נמצאת ברשימת עדיפויותיו של אולמרט. העיתונות כולה עוסקת בהרחבה בנאום אותו אולמרט נשא היום (15 במרץ) בפני עדת חסידיו ב''קדימה'', בו הוא הגדיר את עצמו כראש ממשלה ''לא פופולארי''. כל כך למה? משום שהוא עסוק ב''עשייה'' ולכן לא נותר לו זמן לטפח את התדמית... עשייה או מעשייה, הכיוון ברור. הוועדה תבדוק, הוועדה תמצא, הוועדה תצביע על מה שלא היה בסדר, הוועדה גם תצביע על מי שלא היה בסדר, וכל זה ילווה בכותרות באותיות של קידוש לבנה בעיתונות, אבל לאולמרט זה לא יזיז כי להיות ראש ממשלה לא פופולארי זה לא נעים, אבל זה גם לא נורא.
אז מה בכל זאת יהיה? אם לפטר את אולמרט אי אפשר, ומרצון הוא לא יסתלק, וגם מצבו הבריאותי איננו מותיר תקוות רבות שיקרה לו מה שקרה לקודמו, אז מה כבר נשאר? אפשרות אחת זו ''מהפיכת חצר'' (משהו מהסוג של התרגיל המסריח), ואפשרות שניה אלו בחירות חדשות. אינני פוסל לחלוטין את האפשרות האחרונה, אבל אינני נותן לה סיכוי משמעותי. בבחירות שתתקיימנה באווירה של היום, מירב הסיכויים הוא ש''קדימה'' תהפוך לסיעה חד ספרתית (זה בהנחה שהיא תצליח לעבור את אחוז החסימה). זה אומר שלפחות 20 חברי כנסת יאבדו את כסאותיהם. ועוד לא נגענו בעתידן של מפלגת העבודה וסיעת הגימלאים שהסיכוי לבחירה חוזרת של מרבית חבריהן הוא גם כן בסימן שאלה גדול. לא נהוג לדבר על זה בפרהסיא אבל זאת עובדה שלהיות חבר כנסת זה עסק משתלם מאוד (לא לחינם אנשים נלחמים בחרוף נפש על ''מקום ריאלי'' ברשימות המועמדים). לא צריך לעבוד קשה ויש הרבה חופשים. המשכורת בכלל לא רעה ואליה מתלווה עוד חשבון הוצאות נדיב (זה לא מגיע לרמה של מנהל בנק, אבל אפשר לגמור את החודש). המשכורת מתעדכנת באופן אוטומטי פעמיים בשנה בלי שצריך לצאת למאבק או להכריז על שביתה כדי לקבל תוספת יוקר כמו שאר עם ישראל. לזה מתווספים ביטוח בריאות חינם ושרותי דואר וטלפון ללא הגבלה, ולמי שנתגלגלה הזכות לכהן יותר מקדנציה אחת מובטחת גם פנסיה מלאה ושורה ארוכה של הטבות מהן הוא ימשיך ליהנות כל חייו. בתגובה ל
מאמרה של ענבל בר-און (פא''צ 12 במרץ, 2007) סיפרתי על חבר כנסת שבילה כמעט את מלוא תקופת כהונתו בהשתלמות/לימודים בחו''ל ובמשך כל אותה תקופה הוא קיבל את מלוא המשכורת ונהנה מכל הזכויות. איזה חבר כנסת יהיה מוכן לוותר כך סתם על ''חבילה'' כזאת? מה הם פראיירים? זה הוא ה''רוב האידאולוגי'' שמאפשר לממשלות למצות את מלוא תקופת כהונתן ומונע מקואליציות להתפורר. לכן את הרעיון של בחירות בעתיד הנראה לעין אפשר ככל הנראה להכניס למגירה. זו תהיה האלטרנטיבה האחרונה, רק אם יגיעו מים עד נפש.
נותרה האפשרות של ''מהפיכת חצר'' שהיא כנראה הדרך הריאלית היחידה הפתוחה בפני מי שמתכוון ברצינות לעקור את אולמרט ממשרד ראש הממשלה. עסקתי בנושא הזה בהרחבה במאמר קודם כאן בפורום (''
האם צפויה התנתקות שניה?'', פא''צ, 1 ביוני, 2006), ואינני רוצה לחזור כאן שוב על מה שנאמר שם. כשהדברים נכתבו, אף אחד לא ידע עדיין שעומדת לפרוץ מלחמה ושתוצאות המלחמה הזאת תהיינה כל כך גרועות. גם אולמרט לא העלה בדעתו את מה שעתיד לקרות (אני מרשה לעצמי להתייחס במידה רבה של ספקנות למעשיה שהופיעה בעיתון ''הארץ'' מיום 8 במרץ, 2007, לפיה ראש הממשלה, אהוד אולמרט, אמר בעדותו בוועדת וינוגרד כי ההחלטה לפתוח במלחמה התקבלה כבר במרץ 2006). אינני חושב שארועי קיץ 2006 שינו בהרבה, אם כי אין ספק שהם נתנו תאוצה ממשית לתהליכים אותם חזיתי.
הגיע הזמן לחזור אל מיודענו שמעון פרס. אני מביא כלשונו את קטע הסיום של המאמר מה 1 ביוני:
לסיום, ''ידיעות אחרונות'', מה-5 למאי, 2006, מספר על כך ש''פרס קורא לאיחוד בין קדימה והעבודה'', ''כי אין הבדלים ביניהן, וזה הדבר הנכון לעשות''. למראית עין זו התפתחות בכיוון ההפוך מזה שתארתי – התמזגות ולא התנתקות, אבל זה לא כל כך פשוט בשל זהותו של המציע. אצל פרס הדברים אף פעם אינם כפי שהם נראים מבחוץ, ותמיד צריך לבדוק לעומק מה מניע אותו לנקוט ביוזמה כזאת או אחרת. במקרה הנוכחי זה בכלל לא מסובך. מעמדו הציבורי של פרס עולה לאין שיעור גם על זה של אולמרט וגם על זה של פרץ, וזה גם נכון באשר למספר התומכים שפרס יוכל לגייס בקרב חברי המפלגה המאוחדת ''קדימה-עבודה'' (התמיכה בפרס בין חברי ''קדימה'' תספיק כדי לנטרל את הפלנגות הצפון אפריקאיות של פרץ בעבודה).
אם הרעיון הזה של פרס אכן יתממש, יש לקחת בחשבון בוודאות כמעט מלאה ניסיון להפיכת חצר (''תרגיל מסריח''?) שתעלה את פרס לראשות הממשלה ותותיר את אולמרט ופרץ מחוסרי עבודה.
בעקבות המלחמה פרס איננו זקוק יותר לאיחוד פורמלי בין ''קדימה'' והעבודה. לשתי הקבוצות יש אינטרס הישרדותי משותף להפטר מראש ממשלה ש''איננו פופולארי'' מבלי לאבד את רסן השלטון. אם נוסיף את הגימלאים, שגם אצלם למניות של פרס יש עדיין ביקוש, יש לפרס גב פרלמנטרי המציב אותו בעמדת פתיחה מצויינת ממנה דרכו סלולה למשרד ראש הממשלה. אני חייב לאמר לזכותו של פרס, שהתנהגותו בהלך המלחמה ואחריה בהחלט מצדיקות את היומרות שלו לראשות הממשלה. הוא נזהר שלא להסתבך בהצהרות מטומטמות, ולא נגרר לתוך המחלוקות השונות. הופעותיו בזירה הבינלאומית רק הוסיפו כבוד למדינת ישראל. אין ספק שעל הרקע של אולמרט ושל הטוענים אחרים לכבוד הזה בעבודה וב''קדימה'', פרס הוא בהחלט מה שנקרא ''חומר לראשות הממשלה'' (Prime Ministerial Material).
רק לפני מספר חודשים נראה היה שפרס בדרכו להיבחר לנשיאות המדינה. כדי לרצות אותו נעשו מאמצים מיוחדים (''חוק פרס'') להבטיח שלא תהיינה הפתעות של הרגע האחרון. אמנם פרס לא הסתיר שחשקה נפשו בתפקיד למרות שלדבריו ''הוא עדיין לא מיצה את עצמו'' (הקטע משק כנפי הנשיאות ב''דיבורים, דיבורים'', פא''צ, 28 באוקטובר, 2006) אבל הוא גם לא השקיע את מירב המאמצים לזרז את התהליך. פרס קרא נכון את המפה הפוליטית ונכון לעכשיו סיכוייו להגיע לראשות הממשלה הם יותר מטובים.
לסיום, האפשרות האחרת של ''מהפיבת חצר'' שהעליתי במאמר מה-1 ביוני, לפיה פורשי הליכוד ינטשו את ''קדימה'' ויחזרו הביתה לא נראית לי כרגע ריאלית כמו התרחיש אותו תארתי כאן.
שמעון לעזרת העם
