המאמר פורסם גם באתר BSH.טענה אשר מועלית, בצדק, מצד הטוענים כנגד פסק הדין שניתן בעניין רמון, קובעת כי מעתה 'מתה הספונטניות'. האמנם?
טענה זו, ראוי להתייחס אליה ברצינות שכן היא מגלמת עיקרון חשוב במשפט שלנו – עיקרון החוקיות. על חוק להיות בהיר, ברור, על אדם לדעת מה מותר ומה אסור בטרם מעשה, ולא בדיעבד, כדי שיוכל לתכנן את התנהגותו ושלא יהא נתון באופן שרירותי להליך פלילי נגדו. טענה זו ראוי שתישמע, אולם ראוי שתיבחן משני הכיוונים.
המתנגדים לפסק הדין בעניין רמון מצרים הן על 'מות הספונטניות' והן על ה'משפטיזציה' של נורמות חברתיות אשר ראוי שתוסדרנה בפן ציבורי וחברתי- ולא בפן משפטי. תשובתי לשתי טענות אלו, שיש הגיון בצידן, קושרת את התשובות לשתי טענות נפרדות אלו, לכדי מקשה ארגומנטית אחת.
נתחיל עם טענת הספונטניות – טענת הספונטניות מתקשרת למשהו 'טבעי', למשהו 'אנושי' או 'ככה זה'. אך אנו יודעים שכל התנהגות אשר נתפסת כיום כ'טבעית' אינה אלא תוצר של השתלשלות היסטורית, אשר לעיתים קרובות, אשר אינה אלא תוצר של פערי כוחות לאורך ההיסטוריה. כך לדוגמא במשך מאות בשנים אישה נחשבה לקניין של הגבר, ואונס גבר את אישתו במאות ועשורים קודמים (מה שכונה בטעות ''חיי אישות'') היה לגיטימי: במשך מאות בשנים גבר
לא היה צריך לשאול את רשותה של האישה כדי לקבל ממנה שיתוף פעולה ביחסי המין: הוא יכול היה לכפות עליה 'באופן ספונטני' יחסי מין, מבלי לשאול אותה (כל עוד נחשבה מבחינת המשפט ל''קניינו'', קרי 'אשתו החוקית'). קרי: אנו למדים שמה שנתפס כ'התנהגות ספונטנית' אינו אלא תוצר, לעיתים קרובות, של יחסי כוח לא שוויוניים מגזר אחד לאחר, דכאנות מלווה בכוח של המשפט של מגזר אחד- כלפי אחר. יתכן שגבר שהיה אונס את אישתו 'באופן ספונטני' כל לילה, פעל אמנם, באורח 'טבעי' בעיניו, אך מה שהיה טבעי עבורו, היה כפיפות והיאנסות לכוח, עבור האישה אשר הייתה קורבן של הסדר משפטי רב בשנים זה.
אטול דוגמא שבה יגיע (באופן תיאורטי) אדם מן המערב הפרוע אל המאה ה 21: ייתכן שבעבורו, התנהגות ספונטנית תהא לשלוף את אקדחו ולאיים בקרב יריות, כל אימת שמאן דהו פלוני פוגע בכבודו, כאשר מה שייחשב בעיני איש המערב הפרוע ל'פגיעה בכבודו' יכול להיות דבר של מה בכך, כמו הישרת מבט אליו. האם נסכין, איפה, בתרחיש הדמיוני שבו איש מן המערב הפרוע 'קופץ' במנהרת הזמן לחברה המערבית של שנת 2006, כי אותו אדם יזוכה מאשמת רצח אך משום שהתנהגות זו הייתה ''ספונטנית'' ו''טבעית'' עבורו?
מה שהחברה מכנה כ'התנהגות ספונטנית' אינו אלא הבנייה חברתית ארוכה בשנים של יחסי כוח לא שוויוניים. במשך שנים היה מקובל בצבא כי גבר במעמד בכיר כגון: מפקד, רב-אלוף, וכו', צובט את ישבנה של חיילת הכפופה לו, ממש את חזה, וכו' וכו' וכו'- זו הייתה ההתנהגות הספונטנית המקובלת: אך מצד שני היו החיילות, או הנשים בכלל: דרוכות, קפואות.
ספונטניות זו מצד הגברים, לא הייתה התנהגות 'ספונטנית' במובנה הממשי (ספונטניות אמיתית היא כזו שנעשית בשיתוף פעולה מלא והסכמה של שני הצדדים) – אלא כוח פטריאכלי עתיק יומין אשר שורשיו נטועים בהיסטוריה בת-מאות שנים, אשר הופעל כלפי נשים- מצד הנשים ''ספונטניות'' זו של הגברים לא נתפסה אלא, כהפעלת כוח שרירותית שהן היו כפופות לה, מתוך מסורת משפטית רבה בשנים אשר בתחילה ראתה באישה קניין של הגבר- ולאחר מכן, הגם שביטלה קנייניות זו, הסכינה עם כל מיני הטרדות מיניות. כל אישה בשנות ה 50 וה 60 בחייה יודעת לספר כיצד זה היה בצבא אז... בשנות ה 50, 60, 70 ואף 80 של המדינה..... הטוענים כנגד 'הפעלת הכוח' כנגד רמון שוכחים דבר אחד: כל פרקטיקת ההטרדה המינית
הינה כוח מחד, כלפי נשים, ומאידך, מניעת זכותן להתנהג באופן ספונטני: כל הפרקטיקה של דיכוי מיני כלפי נשים, המתירה את גוף האישה למגעו ה''ספונטני'' של הגבר אינה אלא פרקטיקה של שליטה וכוח: אישה במקום עבודה שכזה צריכה 'ללכת על ביצים'. אני זוכרת שפרצה לתקשורת פרשת איציק מרדכי, וחיילות-לשעבר שהיו תחת פיקודו תיארו כיצד בסביבתו היו 'הולכות על ביצים'- כל אי זהירות, לדוגמא הפניית הגב אליו, התכופפות למדף תחתון, הייתה ''מזכה'' אותן בנגיעה בישבנן, וכו' וכו'- קרי הפעלת פרקטיקת השליטה של גברים כלפי נשים באמצעות דיכוי מיני והטרדה מינית מונעת את הספונטניות מנשים: ראינו זאת במשפט רמון: אישה לא יכולה להיות ספונטנית ביום האחרון לשירותה, כאשר היא חוגגת סיום שירות מוצלח שיפתח לה דלת רחבה באזרחות: ה' הקצינה סיימה שירות במקום מכובד (או שמא לא) למדי: לשכת ראש הממשלה: ניתן היה להניח שדלתות האזרחות היו פתוחות בפניה, היא התחככה במהלך שירותה עם שרים וראשי ממשלות: הייתה לה סיבה להתנהג בספונטניות ביום האחרון לשירותה, כאשר הצטלמה למזכרת עם שרים: היא 'עשתה זאת': נעזוב לרגע את הביקורת הפוסט-קפיטליסטית על כך שאדם מעריך את עצמו לפי מידת הקידום בשוק העבודה ההיררכי שלה זכה- (אין לה מקום ברשומה זו –היא אולי נושא לרשומה אחרת)- ה' שמחה עם סיום שירותה, ולקראת הטיול שלה לקוסטריקה (שם של מקום אשר הפך גם כינוי ל'נדבך ראייתי' בשלב ההוכחות במשפט רמון), ונהגה באופן ספונטני: אם, בעקבות הכרעת הדין בעניין רמון, אנו כה מצרים על 'אובדן הספונטניות' למה שלא נצר על אובדן הספונטניות של ה', אשר למדה עקב הבאת עדות השקר מטעם רמון שכל התנהגות שמחה, טבעית, אנושית, הופכת בפי עדות שקר שתובאנה ע''י המטריד לביהמ''ש, להכתמתה כ'מפלרטטת'?
כשאנו מתאוננים על 'מות הספונטניות' מחד, ועל 'הפעלת כוח' כלפי רמון מצד המשפט, מאידך, נזכור נא שתרבות ההטרדה המינית הורגת את הספונטניות אצל נשים אשר צריכות להיות דרוכות במקום עבודה בו שולטת תרבות של הטרדה מינית, והיא מהווה הפעלת כוח כלפיהן, קרי כפייה עליהן של דבר שאינן רוצות בו.
מחקרים הראו כי הטרדה מינית במקום העבודה גורמת לנשים לעזוב מרצונן או להיות מפוטרות לאחר שלא הסכינו עם עסקת 'זה תמורת זה' (קרי מין תמורת קידום או הישארות בעבודה).
דומה שפסק הדין בעניין רמון חיזק את ערך הספונטניות: אישה תוכל להתנהג בספונטניות, ועדיין היא זכאית שרשותה תישאל טרם מחדירים יד לחולצתה או לשון לחלל הפה שלה. אישה תהא פחות, עקב הכרעת הדין בעניין רמון, נתונה לכוח ולשררה של גברים ההופכים את מקום עבודתה לשדה קרב לא נעים, שבו היא צריכה להיאבק על הגבולות שלה, של עצמיותה, ושל גופה.
אל תמהרו לקבור את ה''ספונטניות'', היא עדיין לא מתה
