במאמר קודם (
פשעי האנושות) תארתי איך שורה של פשעי השמדת עם, ג'נוסייד, בוצעו בעבר, מבוצעים בהווה ומתוכננים לעתיד, בחסותה של הקהיליה הבינלאומית. בשלב הנוכחי זו השלמה פאסיבית בלבד, אבל ההיסטוריה מלמדת שהגבול הוא דק מאוד, ושגם לתמיכה פאסיבית יכולות להיות תוצאות הרות אסון. כרגע ''על הפרק'' הוא הג'נוסייד המתרחש מזה כשלוש שנים בסודאן, אבל התנהגותה של הקהיליה הבינלאומית לא היתה שונה בעבר (רואנדה או קמבודיה למשל) ואין שום סיבה להניח שהיא תהיה שונה בעתיד. כשמדובר בשואה, השאלה ''האם (ומתי) זה יקרה שוב?'' היא בהחלט במקומה, למרות שאף אחד לא שואל אותה, ולכן גם אף אחד לא מנסה לענות עליה.
בימים אלה התפרסם מאמר מעניין על הנושא מאת ההיסטוריון בני מוריס (Benny Morris). המאמר התפרסם בגרמנית בעיתון
DIE WELT. מחבר המאמר תרגם אותו לאנגלית. הנוסח האנגלי מופיע במהדורת יום א' (21 בינואר, 2007) של
הג'רוסלם פוסט.
לפני שאמשיך, מספר מלים על בני מוריס. בני מוריס הוא היסטוריון שבעבר היה חלק מהמימסד הפוסט ציוני. הוא הרבה לפרסם מחקרים שעסקו ב''ניפוץ'' מיתוסים וטפחו עלילות למכביר על המפעל הציוני. לפני מספר שנים הוא עבר מהפך נפשי, ושינה באופן קוטבי את יחסו למדינת ישראל ולציונות. הוא פרסם מאמר גדול של ''חזרה בתשובה'' בעיתון ''הארץ'' (אינני זוכר את המועד המדוייק) אבל מאז קולו לא נשמע בעיתונות הישראלית. אינני יודע אם זה ביוזמתו או שפשוט ''סגרו'' לו את הדלת. אני נוטה להאמין באחרון.
במאמרו האחרון, מוריס מביא ניתוח ריאלי של היוזמה האיראנית לחיסול מדינת ישראל באמצעות נשק גרעיני, יוזמה בה הוא רואה וודאות שתתממש במוקדם או במאוחר. את המאמר המלא כל אחד יכול לקרוא ולהסיק לבד את המסקנות. אני רוצה להרחיב כאן את הדיבור רק על נקודה אחת, האם ומה ישראל יכולה לעשות בנידון.
למעשה, שום דבר. שימוש באמצעים קונוונציונליים הוא הרבה מעבר ליכולת של ישראל. ספק אם חיל האוויר של ארה''ב יוכל לעמוד באתגר גם אם הוא יעשה את זה ב''מישרה מלאה''. עם כל הכבוד לחיל האוויר הישראלי, הוא לא באותה ליגה, במיוחד לא בצד הכמותי. זה לא הסיפור של עיראק בה היה צורך לטפל בכור גרעיני אחד בודד וישראל נהנתה מיתרון ההפתעה. באשר למאגר הנשק הגרעיני שבידי ישראל, זה יהיה חסר כל תועלת. מבחינתה של ישראל השימוש בנשק גרעיני יהיה תמיד או ''מוקדם מדי'' או ''מאוחר מדי''. הוא אף פעם לא יהיה ב''מועד הנכון''. אצל הרבה אנשים, כאשר מדובר בשימוש בכלי נשק גרעינים, באופן אוטומטי מתעוררת אסוסיאציה עם ''מאזן האימה'' שמנע את הפיכת המלחמה הקרה למלחמה חמה. האסוסיאציה הזאת לא תופסת כאן משתי סיבות. ראשית, ישראל בשל גודלה ומספר התושבים איננה מסוגלת לספוג מכה גרעינית ולשרוד, ולכן יכולת התגובה, גם אם היא קיימת, היא בבחינת כוסות רוח למת. שנית, ליכולת התגובה יש אפקט מרתיע רק אם הצד התוקפן באמת מוטרד מהמחיר שהוא יצטרך לשלם. גם אם נצא מההנחה שיכולת התגובה הגרעינית של ישראל היא כזאת שתביא להשמדה של עשרה מיליון פרסים (הערכה מוגזמת ביותר לעניות דעתי), זה לא הרבה יותר מעשרה אחוזים מאוכלוסייתה של איראן. מספר כזה של אבידות אפשריות היה בהחלט גורם מרתיע עבור שליטי רוסיה בתקופת המלחמה הקרה, אבל שם היה לנו עסק עם דפוסי חשיבה וסולם ערכים שגם אם אינם זהים לאלו של תרבות המערב, הם גם לא כל כך שונים. קשה מאוד לסמוך על כך שזה יהווה גורם מרתיע אצל מי שגייס אלפי (ואולי עשרות אלפי) ילדים ושלח אותם לשדה הקרב מצויידים במפתחות לגן העדן. זה מסביר את ה''מאוחר מדי''. האפשרות החילופית, מכה מקדימה תוך שימוש בנשק גרעיני, גם היא איננה באה בחשבון. מאחר וישראל לא תוכל אף פעם להוכיח שזה באמת היה מוצדק, פעולה כזאת תמיד תהיה ''מוקדם מדי''. לא צריך ללכת רחוק כדי להעריך את הצפוי לישראל אם היא תנקוט בצעד כזה, מספיק להזכר בגל הגינויים שנשפך על ישראל בעיקבות תקיפת הכור הגרעיני בעיראק ב 1981, ואז היה מדובר בפעולה צבאית שעברה בלי נפגעים עם נזק מינימלי מחוץ למטרה עצמה. למכה מקדימה יש טעם אך ורק אם ניתן להשיג באמצעותה חיסול מוחלט של היכולת הגרעינית של האיראנים. חיסול חלקי בלבד רק יחשוף את ישראל לתגובה גרעינית שכל העולם יראה אותה כפעולה מוצדקת, תגובה שישראל לא תוכל לעמוד בה. שוב, אני מרשה לעצמי לפקפק ביכולתה של ישראל להשיג חיסול מלא כזה, וגם אם אני טועה והיכולת קיימת, יש לי ספק עוד יותר גדול במוכנות של מי שהוא בישראל לקחת את האחריות לנקיטה בצעד קיצוני כזה.
בתקופת העמימות הגרעינית, כשבמקום לדבר היה מקובל להשאיר לאחרים לנחש מה יש או אין לישראל בכל מה שקשור לנשק גרעיני, אחד המשפטים החביבים על מנהיגי ישראל היה ש''ישראל לא תהיה הראשונה להשתמש בנשק גרעיני''. זה נשמע יפה ויש בזה גם מידה לא מעטה של היגיון כל עוד אתה בטוח שלערבים אין יכולת גרעינית. זה לא כל כך חכם לאמר את זה כאשר לצד השני יש יכולת גרעינית, כי אז מה שאתה אומר לו זה למעשה ''תרגיש חופשי להשתמש ביכולת הגרעינית שלך, את החשבון נעשה אחר כך''. מהרגע שהעימות עולה על פסים גרעיניים, אם ישראל לא תהיה הראשונה, היא גם לא תהיה השניה. היא לא תהיה.
השואה השניה, כפי שמציג זאת בני מוריס, היא וודאות. השאלה היא לא ''אם'' אלא ''מתי''. השואה השניה לא תהיה דומה לשואה הראשונה. היא תמשך מספר דקות במקום מספר שנים. יעדר ממנה האלמנט של ''המגע האישי'' שנבע מהעימות פנים אל פנים בין הרוצחים והנרצחים שהיה כל כך מהותי בשואה הראשונה. הביצוע יהיה באמצעות ''שלט רחוק'' בלא שהרוצח יראה כלל את הקורבן.
השואה השניה תהיה שונה מהראשונה, אבל היא עדיין תהיה שואה לכל דבר.
עונת האתרוגים כבר בעיצומה
מה שהתחיל בקול ענות חלושה, צבר מומנטום והפך להיות נושא מרכזי בחיים הפוליטיים של המדינה. מאמר על מוסד מבקר המדינה (
''המוסד לביקורת המדינה על שום מה?, 2 בדצמבר, 2006), עסק בשאלה איך המערכת הציבורית תתמודד עם מבקר מדינה שאינו מבין שתפקידו הוא לבקר, אבל רק לבקר. מבקר מדינה שאינו רואה את תפקידו כסטטיסט בלבד, מבקר שמאמין שלביקורת חייבות להיות תוצאות ושבמקרים בהם קיימת האפשרות שנעברו עבירות על החוק יש לטפל בהתאם. במאמר יותר מאוחר (
הדיפלומטיה – אמנות ה[בלתי] אפשרי, 30 בדצמבר, 2006), תוארו הניצנים הראשונים של המערכה להפיכת המאשים לנאשם. בינתיים עדיין לא ''נוגעים'' במבקר עצמו (כנראה שגם שיתוף הפעולה בין הדמיון הפורה של ''כוכבי'' הפיברוק של התקשורת הישראלית, איילה חסון ואמנון אברמוביץ', עדיין לא הצליח ל''תפור'' מה שהוא למבקר הנוכחי), ומסתפקים במכות מהאגפים. פעם זה החשב הכללי ופעם זה יועץ המבקר למלחמה בשחיתות, והרשימה עוד לא נסגרה. בשלב הנוכחי, התקפת הנגד יכולה לרשום לעצמה הצלחה חלקית. לפי המדווח ב''
ידיעות אחרונות'' מה-16 בינואר, 2007, ניצב בדימוס יעקב בורובסקי, יועצו של מבקר המדינה למלחמה בשחיתות, ימשיך בתפקידו כשהוא מנוע מלעסוק בביקורות הנוגעות לראש הממשלה ולאנשי לשכתו. במקביל לטיפול של איילה חסון בניצב בדימוס יעקב בורובסקי, אמנון אברמוביץ', אביה ומולידה של תורת האתרוג, שיגר לעבר החשב הכללי, דמות מרכזית אחרת בחקירות נגד ראש הממשלה, טיל עלילתי שהיה אמור לנטרל אותו. פרטים ב''
מקור ראשון''. הטיל התגלה כנפל, כך שהחשב הכללי יכול להמשיך בינתיים בתפקידו ללא כל מגבלות. אני לא בטוח שראינו כבר את סוף הסיפור.
החלטתו של היועץ המשפטי לפתוח בחקירה פלילית נגד ראש הממשלה בעקבות ממצאיו של מבקר המדינה, גרמה להסלמה בחזית האתרוגים. בהתחלה כשנושא החקירה הפלילית היה בחזקת המלצה בלבד של המבקר, שורה של אישים באקדמיה יצאה חוצץ נגד הרעיון כי ''ניהול חקירה פלילית נגד ראש ממשלה מכהן ימנע ממנו להקדיש את מלוא תשומת לבו לענייני המדינה'' ולכן יש להימנע מצעד כזה (הם לא השתמשו במלים האלו בדיוק, אבל זאת היתה רוח הדברים). עכשיו, משנפל הפור והחקירה נכנסת לשלבי ביצוע, הטעון מתהפך. אין כל סיבה שראש הממשלה לא יוכל להמשיך בתפקידו למרות החקירה המתנהלת נגדו. תלי תלים של מאמרי פלפול בתקשורת מנסים לסבר את האוזן מדוע אין להשעות את ראש הממשלה מתפקידו. תעשיית האתרוגים עובדת שעות נוספות.
בראש ובראשונה מגייסים את החוק. בחוק, כך מסתבר, זה לא כתוב. לפי החוק, רק הרשעה ב''עבירה שיש עמה קלון'', יכולה להוות עילה להדחת ראש ממשלה. לא ברור לי איך הרשעה בעבירה פלילית יכולה להיות בלי קלון. זה נראה לי קצת מוזר שהשופטים שמרשיעים הם אלה שצריכים לקבוע אם היה או לא היה ''קלון'' ושזה לא חלק אוטומטי מפסק הדין, אבל מאחר ואינני עורך דין נעזוב את הנקודה הזאת. שאלה לא פחות חשובה היא למה הכוונה בהרשעה? הרי כל נאשם משהורשע, רשאי לערער על ההרשעה לערכאה גבוהה, וגם אם הוא יורשע שם עדיין עומדת לו זכות הערעור בפני הערכאה שמעליה. האם צריך לחכות עד לסיום כל ההליכים וכל הערעורים או שדי בהרשעה הראשונה? תמיד אפשר יהיה לטעון שעד שלא הסתיימו כל ההליכים, הנאשם הוא בחזקת זכאי ואין ''להעניש'' אותו.
בקיצור יש כאן מספיק חומר לא רק לאתרוגים אלא גם ללולבים ואולי אפילו להקפות של שמחת תורה.
חקיקה מוזרה
ב''
מעריב'', מה-15 בינואר,2007, התפרסם שאושרה הצעת חוק לפיה פרק זמן ההתיישנות על רצח - 20 שנה - לא יחול על רצח של ראש ממשלה מכהן. יוזם ההצעה הוא חבר הכנסת מהמפד''ל, צבי הנדל.
החקיקה הזאת מעוררת מספר סימני שאלה. ראשית, זו היתה עבורי הפתעה גדולה (ומאוד לא נעימה) ללמוד שבמדינת ישראל יש התיישנות על רצח. לדעתי כל נושא ההתיישנות הוא בעייתי מאחר והוא מהווה מתן פרס לעבריינים שברוב חוכמתם הצליחו להתחמק מהעמדתם לדין פרק זמן שנקבע בחוק. ההיגיון שלי מסוגל לעכל את מושג ההתיישנות כשמדובר בעברות ''צמחוניות'' כמו הונאה, גניבה, שוד וכיוצא באלה, אבל רצח? בארה''ב, ולמיטב ידיעתי ברוב ארצות המערב, רצח הוא אחד הפשעים הבודדים (אם לא היחיד) עליהם לא חלה התיישנות, וככה זה צריך להיות. אין שום סיבה שבעולם שרוצח, רק בזכות זה שהצליח להסתתר, או להמלט לארץ אתה אין הסכם הסגרה, יזכה לחיות ככל האדם אחרי 20 שנה מיום שבצע את הפשע. ושלא תהיה טעות, 20 שנה זה לא פרק זמן ארוך כמו שזה נשמע, בייחוד כשמדובר ברוצח בשנות העשרים או השלושים לחייו. זה כמו בבדיחה על אותו אדם ששואל את עורך דינו ''מה העונש שאקבל אם ארצח את רעייתי?'' ועורך הדין משיב לו ''בהתחשב בעברך הנקי ועם נסיבות מקילות, מכסימום 25 שנה מאסר.'' האיש נאנח ואומר ''אם הייתי עושה זאת מייד אחרי הנישואין, הייתי היום אדם חופשי.''
ובחזרה לחוק החדש. רצח זה רצח, ואם כל הזוועתיות והייחודיות של רצח ראש ממשלה, לא ברור לי במה רצח של ראש ממשלה שונה מרצח סתם. ובאותו עניין, למה דווקא ''ראש ממשלה מכהן''? למה ל''קפח'' את רוצחו של ראש ממשלה לשעבר או לחילופין, תרחיש קצת יותר ''מציאותי'': ראש מפלגה שזה עתה זכתה בבחירות. הוא המועמד הוודאי להיות ראש הממשלה הבא, אבל הוא עדיין איננו מכהן בתפקיד ראש הממשלה, למה לרוצחו מגיע יחס שונה? בכל אחד מהמקרים האלה מדובר ברצח למטרות פוליטיות וההבחנה בין ''מכהן'' לבין ''לא מכהן'' היא חסרת משמעות לחלוטין.
מאחר ובכל מה שקשור לפוליטיקאים ולמניעים שלהם יש לי דרך חשיבה זדונית (זה התרגום שלי למונח devious mind), קשה לי לראות ביוזמה הזאת של חבר הכנסת הנדל מה שהוא תמים כמו שזה נשמע. קשה לי להאמין שלא מסתתר שם מה שהוא אחר. הסיבה היחידה שעולה כרגע על דעתי היא שכוונת היוזם היא לא לעתיד, אלא לעבר. לא מזמן התקיים כאן בפורום דיון ארוך על נושא הקונספירציה סביב רצח רבין. אישית אינני נותן הרבה ''קרדיט'' לתאוריה הזאת, אם כי יש לי ספק אם סיפרו לנו את כל האמת, ואני בטוח שרב הנסתר על הגלוי בפרשה הזאת. מצד שני, אני מודע לכך שיש חוגים רחבים שמאמינים שיגאל עמיר איננו הרוצח של רבין, ושמי שהוא אחר נושא באחריות, ושרוב החושבים כך נמנים על מחנה הימין שחבר הכנסת הנדל שייך אליו. לפי החוק הקיים, בעוד פחות מעשר שנים תחול התיישנות על רצח רבין, ואם יש ממש בתיאוריית הקונספירציה, והרוצח האמיתי אכן מסתובב עדיין חופשי, בעוד מספר שנים הוא יוכל לכתוב את זכרונותיו ולגרוף מיליונים מבלי שיד החוק תוכל לגעת בו. לדעתי זה המניע האמיתי מאחורי יוזמתו של חבר הכנסת הנדל. הוא רוצה למנוע את האפשרות הזאת או, לחילופין, אם אותה דמות מסתורית, שאף אחד איננו יודע אם היא קיימת, תכשל בלשונה אחרי שתעבורנה עשרים שנה ממועד הרצח, נתן יהיה להעמידה לדין.
בחזית הפסקת האש אין כל חדש
הסכם הפסקת האש מחזיק מעמד --- ההפסקה נמשכת וגם האש. הקסאמים כבר כמעט שלא מוזכרים בחדשות.
הג'רוסלם פוסט מה-15 בינואר מדווח שהפלשתינאים עוסקים בהשבחת חומרי הנפץ המשמשים לתחזוקת הפסקת האש וכן שהם שיפרו את שיטות הביצוע.
האם צפויה שואה שניה?
