הדילמה של גרוסמן

מילת-המפתח הייתה ''חמאס''. היא הושמעה מעל הבימה, והיא הופצה בקרב הקהל - אבל בשתי צורות שונות.

על בימת העצרת השנתית הגדולה לזכר יצחק רבין, לפני שבועיים, נשא הסופר דויד גרוסמן, הנואם היחידי באירוע, נאום חשוב. בשיא דבריו יעץ גרוסמן לראש-הממשלה: ''פנה אל הפלסטינים, מר אולמרט. פנה אליהם מעבר לראשו של החמאס. פנה אל המתונים שבהם, אלה שמתנגדים כמוך וכמוני לחמאס ולדרכו.''

באותה השעה התפזרו פעילי ''גוש שלום'' בקרב 100 אלף באי העצרת וחילקו מדבקה שקראה, בפשטות: ''שלום עושים עם אויבים - לדבר עם חמאס!'' הם דיווחו שחלק מהנוכחים סירבו לקבל את המדבקה, אך הרוב קיבלו אותה ברצון.

שתי ההתייחסויות האלה מדגימות את הדילמה, שמולה עומד כיום מחנה-השלום הישראלי.

נאומו של גרוסמן היכה גלים. זה היה נאום מצוין, נאומו של סופר היודע להשתמש במלים. הוא רומם את רוח הנוכחים והתקבל בתקשורת כאירוע חשוב. הוא לא הזכיר, אמנם, שתמך במלחמה בתחילתה ושינה את דעתו במהלכה, אבל דווקא עובדה זו הקנתה אמינות יתרה לביקורתו הנוקבת על הממשלה.

הוא גם הזכיר את האסון האישי שפקד אותו, כאשר בנו, אורי, נהרג בשעות האחרונות של המלחמה: ''האסון שקרה למשפחתי ולי...לא נותן לי זכויות-יתר בדיון הציבורי. אבל נדמה לי שהעמידה מול המוות והאובדן מביאה איתה גם סוג של פיכחון וצלילות.''

הוא יצר מטבע-לשון חדשה, שתפסה מיד את הדמיון והשתלטה על השיח הציבורי. ''ההנהגה שלנו חלולה!'' הכריז. ואכן, זוהי ההרגשה הכללית מאז המלחמה: שזוהי הנהגה ריקה מכל תוכן, חפה מכל תכנית, חסרה כל ערכים, וכל עניינה הישרדות. ואף שדיבר על ''הנהגה'' ולא על אולמרט אישית, תואר זה מתאים מאין כמוהו לאיש עצמו: עסקן פוליטי שכל כוחו בקומבינות ובספינים, ללא רמה אינטלקטואלית, ללא חזון, ללא אישיות בעלת-השראה.

ועוד מטבע-לשון שטבע, בדברו על צירופו של אביגדור ליברמן לממשלה כשר לעניינים אסטרטגיים: ''מינוי של פירומן מועד למנהל שרותי מכבי-האש של המדינה.''

יכולתי להזדהות בלב שלם עם 90% מדבריו. יכולתי להזדהות עם כל מה שאמר על המצב במדינה, על המשבר המוסרי והחברתי, על טיב מנהיגינו ועל הצורך הלאומי להשיג שלום. אילו עמדתי על הבמה (דבר שלא יתכן, כפי שאסביר בהמשך) הייתי אומר דברים דומים, כמו שחבריי ואני אמרנו אותם בעשרות השנים האחרונות.

המחלוקת בינינו, מחלוקת עמוקה ונוקבת, נוגעת ל-‏10% הנותרים של הנאום. ועוד יותר מזה, לדברים שלא נאמרו.

אינני מתכוון לעניינים טאקטיים. למשל, העובדה שבכל הנאום לא הזכיר אף במילה אחת את חלקה של מפלגת-העבודה בממשלה, במלחמה ובמינוי ליברמן. אולמרט אשם בכל. עמיר פרץ נעלם.

לא, אני מתכוון לעניינים המהותיים ביותר.

אחרי התקפה חזיתית כזאת על ההנהגה ה''חלולה'', חסרת החזון והתכנית, אפשר היה לצפות מגרוסמן שיציג בפני רבבות שוחרי-השלום בכיכר את חזונו ותכניתו שלו לפיתרון הבעיה. אך ככל שדברי הביקורת שלו היו צלולים ורמים, כן היו הצעותיו עמומות ושגרתיות.

מה הציע? לפנות אל ה''מתונים'' בעם הפלסטיני, מעל לראשי ממשלתם הנבחרת, כדי להתחיל מחדש בתהליך-השלום. זה לא הכי מקורי. כך אמר (אך לא עשה) אריאל שרון. כך אומרים (אך לא עושים) אהוד אולמרט ואפילו ג'ורג' בוש.

החלוקה הזאת בין ''מתונים'' ו''פנאטים'' בצד הערבי היא שטחית ומטעה. ביסודה זוהי המצאה אמריקאית. היא מתחמקת מהבעיות האמיתיות. יש בה מידה רבה של זילזול בחברה הערבית. היא מובילה למבוי סתום.

הצעתו של גרוסמן מסיחה את הוויכוח לאפיק של ''עם מי לדבר'' ו''עם מי לא לדבר'', במקום לקבוע בבירור על מה לדבר: חיסול הכיבוש, הקמת המדינה הפלסטינית שבירתה מזרח ירושלים, החזרת הקו הירוק, פיתרון בעיית הפליטים.

אפשר היה לדרוש מנאום כזה, במקום כזה, באירוע כזה, שהדברים יושמעו ברמה, במקום ניסוחים מעורפלים בכוונה. ''בוא אליהם עם התוכנית האמיצה והרצינית ביותר שישראל מסוגלת להציע. עם הצעה שכל ישראלי ופלסטיני, שעיניהם בראשם, יודעים שהוא גבול הסירוב והוויתור, שלנו ושלהם.'' מצלצל יפה. אך מה זה אומר?

הרי ברור שעל ההצעה הזאת צריך לדבר עם ההנהגה הפלסטינית הנבחרת, יהיה הרכבה אשר יהיה. הרעיון שאפשר לדבר עם חלק מהעם הפלסטיני (שהוא עכשיו במיעוט) תוך החרמת החלק השני (שהוא עכשיו הרוב) אינו רק מוטעה ומטעה, הוא גם חדור בהתנשאות ובשחצנות שהכיבוש עצמו מושתת עליהן.

לגרוסמן יש אמפתיה רבה לחלכאים ולנדכאים בחברה הישראלית, והוא מבטא אותה במלים נרגשות. ניכר שהוא משתדל מאוד, באמת משתדל, לגלות אמפתיה דומה כלפי החברה הפלסטינית הסובלת. אבל זה לא הולך לו. זוהי אמפתיה בלי פאתוס, בלי רגש אמיתי.

הוא אומר שזהו ''עם מעונה לא פחות מאיתנו''. לא פחות מאיתנו? עזה כמו תל-אביב?
רפיח כמו כפר-סבא? הניסיון הזה ליצור סימטריה בין כובש ונכבש, שהוא אופייני גם לחלק משוחרי-השלום בישראל, מעיד על ליקוי יסודי. זה נכון גם אם התכוון גרוסמן לסבלם של היהודים במהלך ההיסטוריה.

על הפלסטינים, שבחרו עכשיו בחמאס בבחירות חופשיות למהדרין, אומר גרוסמן שהם ''בני ערובה בידיו של האיסלאם הפנאטי''. הוא בטוח שהם ישתנו לגמרי, ברגע שאולמרט ''ידבר אליהם''. זוהי, בלשון המעטה, גישה פטרונית. ''איך לא הפעלנו את כל גמישות המחשבה שלנו, את כל היצירתיות הישראלית, כדי לעקור את אויבינו מתוך המילכוד העצמי שלהם?'' משמע: אנחנו הצד החושב, היצירתי, ועלינו לחלץ את הערבים המסכנים מהפנאטיות שלהם.

פנאטיות? האם זו תכונה גנטית? או שזה רצון טבעי להשתחרר מכיבוש אכזרי וחונק, כיבוש שלא הצליחו להשתחרר מלפיתתו המצמיתה גם כשבחרו בממשלה ''מתונה''.

הוא הדין לגבי ההצעה השנייה של גרוסמן - זו הנוגעת לסוריה. לכאורה, הצעה חיובית: על אולמרט להיענות לכל פנייה של מנהיג ערבי המציע שלום. מצוין. אך מה הוא מציע לאולמרט לעשות? ''הצע לו (לאסד) תהליך שלום שיימשך מספר שנים, ושרק בסופן, ואם יעמוד בכל התנאים, בכל המגבלות, יקבל בחזרה את הגולן. חייב אותו לתהליך של דיאלוג ממושך.'' דויד בן-גוריון או אריאל שרון לא יכלו לנסח את זה יותר טוב.

בשאר אל-אסד בוודאי נפל מכיסאו מרוב התלהבות כשקרא זאת.

כדי לרדת לעומקם של דברי גרוסמן צריך לזכור את הרקע שלהם.

אין מחנה-שלום ישראלי אחד. יש שניים, וההבדל ביניהם חשוב.

המחנה הראשון, הגרוסמני, קורא לעצמו ''מחנה-השלום הציוני''. תפיסתו האסטרטגית אומרת שאסור להתרחק מה''קונסנזוס הלאומי''. אם נאבד את המגע עם הקונסנזוס, כך הם מאמינים, לא נשכנע את הציבור. לכן עלינו להתאים את המסר שלנו למה שהציבור מוכן לקלוט בכל עת.

במרכז המחנה הזה עומדת תנועת ''שלום עכשיו'', ושייכים אליו קבוצות ואישים נוספים. זוהי גישה לגיטימית בהחלט - אילו הצליחה לכבוש את ההמונים. למרבה הצער זה לא קרה: ''שלום עכשיו'', שגייסה ב-‏1982 מאות אלפים במחאה על הטבח בסברה ושתילה, הצליחה לגייס השבוע רק כ-‏150 איש להפגנה נגד הטבח בבית-חנון. (התנועות האחרות, שהצטרפו להפגנה, הביאו מספר דומה. ביחד היינו כ-‏300.) סדרי-גודל כאלה היו גם בהפגנות קודמות של ''שלום עכשיו'', שהוכנו במשך זמן רב יותר.

מחנה זה שומר על קשר הדוק עם שתי מפלגות: מרצ והאגף השמאלי של מפלגת העבודה. כמעט כל מייסדי ''שלום עכשיו'' ומנהיגיה הופיעו בבחירות כמועמדי המפלגות האלה, ואחדים אף נבחרו לכנסת. אחת המייסדות מכהנת עכשיו כשרת-החינוך בממשלת-המלחמה של אולמרט-פרץ.

המחנה השני, שרגילים לקרוא לו ''מחנה השלום הרדיקלי'', נוקט באסטרטגיה ההפוכה: להגיד בקול רם וצלול את המסר שלנו, גם כשהוא בלתי-פופולרי ורחוק מהקונסנזוס. ההנחה היא שהקונסנזוס יבוא בעקבותיו כאשר האמת הזאת תוכיח את עצמה במבחן המציאות.

המחנה הזה, שאליו שייך ''גוש שלום'' (שגם אני פעיל בו) ושייכים עשרות ארגונים נוספים, העוסקים בעבודה יומיומית מאומצת: החל במאבק בחומה ובשאר מוראות הכיבוש וכלה בחרם על ההתנחלויות ובתמיכה בחיילים המסרבים לשרת בשטחים הכבושים.

מחנה זה נבדל מהאחר גם בכך שהוא פועל במגע הדוק עם פלסטינים, החל באנשי ההנהגה וכלה בכפריים מן השורה, הנאבקים בחומה הגוזלת את אדמותיהם. באחרונה פתח ''גוש שלום'' בדו-שיח עם ראשי החמאס. מגעים אלה מאפשרים להבין את החברה הפלסטינית על כל מורכבותה, הרגשותיה ותובנותיה, מאווייה ותקוותיה.

המחנה הזה, שאינו קשור בשום מפלגה, יודע שלא יהפוך לתנועה המונית. זהו המחיר שיש לשלם. אי-אפשר להיות פופולריים כאשר מבטאים עמדות, ועושים מעשים, הנוגדים את הקונסנזוס. אם כן, איך מחנה זה משפיע? איך קרה שבמרוצת השנים התקבלו רבות מעמדותיו על-ידי הציבור, ובכלל זה אנשי-רוח כמו גרוסמן?

אנחנו קוראים לזה ''חוק הגלגל הקטן''. גלגל-שיניים קטן, בעל הנעה עצמית, מסובב גלגל יותר גדול, הדוחף מצידו גלגל עוד יותר גדול, וכך הלאה, עד למרכז הקונסנזוס המשתנה.

זה הוכח בעשרות מקרים במרוצת השנים, וזה הוכח שוב לפני כמה שבועות, במלחמת-לבנון השנייה. קראנו להפגנה נגד המלחמה ביומה הראשון, בשעה שהרוב העצום של הציבור - ובכללו עמוס עוז, דויד גרוסמן ואחרים - תמכו בה בפה מלא. אבל כאשר מניעיה האמיתיים ותוצאותיה הקטלניות החלו להתגלות, השתנה הקונסנזוס. ההפגנות שלנו התרחבו מ-‏100 משתתפים ל-‏10 אלפים. גם ''שלום עכשיו'', שהצדיקה את המלחמה, שינתה את גישתה, ולקראת סופה ערכה, יחד עם מרצ, הפגנה אנטי-מלחמתית משלה. בסוף השתנה ''הקונסנזוס הלאומי'' כולו.

יש האומרים ש''מחנה השלום הרדיקלי'' ו''מחנה השלום הציוני'' ממלאים תפקידים שונים, אך המשלימים זה את זה, במאבק המכריע על דעת-הקהל.

ברוח זו יש לדון גם בנאומו של גרוסמן.

זה היה נאום מרגש, אפילו נאום גדול. לא היה בו כל מה שהיינו רוצים, אבל בשביל גרוסמן, והמחנה שהוא שייך אליו, זה היה צעד גדול בכיוון הנכון.

---