לא ל''כיכר אדומה'' בארץ-ישראל!

המאמר פורסם גם באתר של קימקא

את חגי ישראל אינם חוגגים. חג האחד במאי איבד מזהרו. את יום-העצמאות הם מציינים כמי שכפאם שד. אז מה נשאר כדי לרומם את הנפש? ה''פסטיבל ע''ש רצח יצחק רבין'', חג השנאה, בו הרודפים של כל השנה, לובשים את גלימות השופטים, מושיבים את קרבנותיהם על ספסל הנאשמים, וחותמים על הוראת קבע לעם ישראל לבלות בבתי הקברות, למשך השנה הבאה –

זוהי עצרת פוליטית – אנחנו כאן היום בשם מנהיגות פוליטית שנרצחה, ושאנחנו רוצים להחיות. חברים יקרים אל תוותרו על הזכות להפיח חיים ולהשלים את המלאכה שבה יצחק רבין התחיל והוביל.

דליה, הבת של

אף עיתון בשפה העברית, אף תכנית טלוויזיה ורדיו, אף אחד מהמגישים ומהמראיינים הנועזים הצולים את מרואייניהם על גחלי האש של לשונותיהם, אינו פוצה פה. גם לא הפוליטיקאים. על גל ההנצחה ששטף את המדינה, תוך כדי מחיקה סיטונית של שמות הסטוריים, כאילו עם מותו של רבין פג תוקפם...

יואל מרכוס – ''הערה אחת על לאה רבין'', הארץ, 29.12.1995

מי קובע את מידת התיעוב, ועל פי איזה קריטריון?

הסיכון המחושב' של אל-על מאפשר למטוסים להמריא גם אם נמצאו עליהם מזוודות שבעליהן אינם נמצאים על הטיסה [...] ישראלי לא ירצה לפגוע בחברת 'אל על', במטוסיה או בנוסעיה – זו הקונספציה [...] אבל לפני כשלושה שבועות התנפצה הקונספציה של השב''כ, לפיה יהודי לא יפגע ביהודי

מטען הדמה עלה למטוס למרות 'הסיכון המחושב', משה זונדר, מעריב - 24.11.1995

''רציתי לרדת עם מתנדבים לחוף לעזור לפצועים, אבל הפלמ''ח לא הרשה''. ד''ר שלום וויס, רופא אניית חיל הים ''ודג'ווד'' ראה דגל לבן מתנוסס על הנחתת, כאשר אנשיה קפצו למים, ו''למרות זאת האש מהחוץ לא חדלה, אש רובים ומקלעים הפוגעת במטרות חיות''.
מחזה דומה ניגלה לעיני אלי ורשבסקי, על סיפון אניית חיל-הים, ''אילת''. במשקפת ראה מחזה מסמר שיער: ''אנשים הממלטים נפשם, נורים בתוך המים ועל החוף''.

אלטלנה, שלמה נקדימון

מורשת רביןבאחד ממשפטי הזוטא לאחים עמיר עלו רגשות השופט על גדותיו ופרצו מפיו: ''מי היה מאמין שיהודי ירצח יהודי בארץ ישראל...'', ומיד עלו בי תמיהות מתבקשות –
האם אנשי האצ''ל שנטבחו בידי רבין וחברים לא היו יהודים?
ואולי רבין לא היה יהודי...
ואם רבין לא היה יהודי, הרי היהודי שרצח אותו, לא רצח יהודי...
האם השופט המתרגש לא ישב בדינם של יהודים רבים שרצחו יהודים חפים מפשע בארץ ישראל, כמו רוצחו המתועב של נהג המונית, דרק רוט, שהתחתן ברוב פאר והדר? או רוצחו המפלצתי של אורון ירדן? שכתבלבי תיקשורת, למיניהם התחרו ביניהם מי יצליח לראיין את היצור ה''מעניין'' הזה.
ואולי רצה השופט ליצור את הרושם שלא נהיתה כזאת בישראל, כשהוא מרמה ביודעין?
ואולי כבוד השופט חסר השכלה לחלוטין, אם כך, כיצד הגיע לתפקידו הרם?

אז, זה לא שום דבר מכל אלה. זו העובדה הפשוטה, שיש שוים ויש שוים יותר. וכשהשמאל הוא יוצר השיח הציבורי, הרי מתנגדיו, לא רק שוים פחות, אלא אינם שוים אף כקליפת השום, ואחת דתם, להיכחד מעל פני האדמה. זו כל תורת השמאל על רגל אחת. ותעדנה כל עלילות הדם, כל ההסתה המותירה את התעמולה הנאצית הרחק מאחור, מאז ועד עצם רגע קריאתכם את הדברים, להלן רק שתי דוגמאות –

...יש כמה התנחלויות, כמו תפוח ויצהר, שלא צריך רק לפנות, אלא צריך לרסס אותם ולהרוג את כולם... מבחינתי להרוג אותם זה בכלל לא נחשב להרוג בני אדם, אלא רק חיסול עשבים שוטים.

ידיעות אחרונות, 12.8.1999

סרן ד.ר מ''פ בגולני: 'אין שום בעיה לפנות מתנחלים. בתור התחלה לוקחים אחד ודופקים לו כדור אחד בראש. אחר כך לוקחים את המשפחה שלו, דופקים גם להם אחד לכל ראש. אחר כך מובילים מסק''רים (מסוקי קרב) לכיוון המאחז ומורידים עליהם 20 מילימטרים וולקאן, עד שמפסיקות הצרחות'.

אתר אינטרנט 'הפנקס הפתוח', המפרסם 'ספרות אלטרנטיבית'

מורשת רביןלאחרונה ''נחרדה'' המערכת מסקר המורה כי שליש מאזרחי ישראל מצדדים בחנינה ליגאל עמיר. יש לשער, שאילולא פחדו אזרחי ישראל פחד מוות מן ה''אח הגדול'', היו רבים יותר מבטאים את אהדתם לאיש, שהיה לשעיר לעזאזל לשמאל, שהפך אותו לבובת הוודו, בה נתקעות כל סיכות שנאת ישראל שלו; כל הסיכות שהיה רוצה לתקוע ביהודים נאמני העם והארץ, מכליאה במחנות ריכוז ועד עיקור.רוב אזרחי ישראל יודעים, שגם אם היה עמיר רוצח מתועב, ובזה אינם בטוחים כלל וכלל, הרי יצחק רבין היה רוצח מתועב ממנו, עשרת מונים, לפחות!

מסתבר שהעם היושב בציון, המצטייר כאפאתי ואפילו מטומטם, אינו באמת כזה, הוא רק עייף. הוא כורע תחת אשד שטיפת המח לאחידות-פוליטיקלי-קורקט, וכאמור – הוא פוחד. נוח יותר לדקלם דברים שימצאו חן בעיני הפוליטרוקים.

כבר בבחירות שנערכו מיד לאחר רצח רבין. למרות ''הלם'' הרצח וצייד המכשפות השטני שהשתולל בעקבותיו, עם ישראל הצביע נגד ההסכמים לקידום תכנית השלבים הערבית,שנחתמו באוסלו בידי הפארטנרים לפרס נובל ל''שלום''.

עם ישראל התרגל ללוות באיפוק את קרבנות ה''שלום'' של רבין, ליווי אחד נוסף, ודווקא של האחראי לקרבנות הרבים, אינו מעלה ואינו מוריד בעיני עם רווי שכול, אלמנות ויתמות. את ה''זעזוע'' המלאכותי יצר מנגנון שטיפת המח, והוא גם זה המנהל את הפסטיבלים לזכר הרצח! לא את האיש, שלא היה אהוב על איש, הם מתכוונים להזכיר, אלא את הרצח, שעליו אפשר לרקוד ללא הפוגה. אלא, שהריקוד הזה היה מזמן לזרא לעם היושב בציון, אם בכלל הרשים אותו אי פעם.

לרבין, שהיה אישיות אפרפרה ומטושטשת, היתה עדנה. כל שונאיו מקדמת דנא, מזילים דמעות תנין ענקיות וצורחים במלוא גרון – אני מאשים!

גם מעט יושר אינטלקטואלי לא יזיק!

ניקח שתי אפשרויות סבירות –

עמיר רצח, או היה סטאטיסט ברצח רבין, כשמטרת שולחיו להרוג שתי צפרים במכה אחת - גם להיפטר מרבין, שהפך לנטל אלקטוראלי במפלגתו, וגם ליצור פרובוקציה מבריקה להצדקת צייד מכשפות ולסתימת פיות של נאמני העם והארץ. אם אלה פני הדברים, הרי היה באמת רוצח מתועב!

אבל, אם היה תמים עד כדי לחשוב שחיסול רבין יחסל את שיתוף הפעולה של ממשלת ישראל עם תכנית השלבים הערבית, הרי, לא רק שלא היה מתועב, אלא רבים יראו בו צדיק, שהיה מוכן להקריב את חירותו, ואולי גם את חייו (חובתם של אנשי הבטחון היתה לירות בו מיד! כאיש שב''כ לשעבר, הוא ידע זאת) להצלת העם היושב בציון.

מורשת רבין

''ראש ממשלה בישראל''

... צחוק-צחוק, אבל השבוע נהג יצחק רבין, בדיוק כפי עצת שר השיכון שלו. הוא הזמין את השרים ונשותיהם לחאפלה בביתו. חציל, פלפל ומוס שוקולד, ושמעון פרס ניצח בבאס-באריטון על ''על הדבש ועל העוקץ'' – והבאנו שלום עליכם ועל כל הממשלה...

... הבעיה היא שהסעודה האחרונה של מליאת הממשלה מעידה על תפיסה מוטעית של עצמה בעיני עצמה. הארוחה היא חלק ממשהו מדאיג שקרה לממשלה אחרי חתימת הסכם אוסלו ועשיית השלום עם ירדן. היא הפכה לסוכנות הפקות...

דן מרגלית, ''הממשלה אכלה אותה'', הארץ, 16.2.1995

את ה''גיבושון'' ההוא אני זוכרת, כי התקיים בלילו של יום בו נרצח נהג מונית יהודי מגילה, על ידי איזה פארטנר ל''שלום'', נוסח רבין, שהיה ל''מורשת רבין''.

חשבתי אז על הדבש שמלקקים לאה, יצחק ושימון, ועל העוקץ שחטפה משפחת הנרצח. היתה זו המשפחה האבלה ש''אכלה אותה'' ולא ממשלת – אכל ושתה כי מחר נמות.

ראש ממשלה בישראל אמר שהוא אחראי לבטחונם של 98% מאזרחי ישראל, כשהוא מוציא את האזרחים ביש''ע, חיילי צה''ל ומשלמי מסים במדינת ה''שלום''-בשלבים הזו, מכלל אזרחי ישראל. מבחינתו הם אנשי ה''אלטלנה''.

לשאלת אמנון ברזילי (''חדשות'', 24.3.1993) – ''מה יקרה אם יימשך הטרור?'' עונה ראש ממשלה בישראל: ''אני לא שלחתי את המתנחלים להתיישב בשטחים''.

העתונאי מתעקש: ''מה יהיה מצבם אם הטרור יימשך?''

''כמה יש שם? 80 אלף מתנחלים, חוץ מאשר בירושלים רבתי.'' מזלזל ראש ממשלה בישראל. כאן מתערב כותב הנאומים של רבין, שמעון שבס: ''יש הרבה פחות.''

''אבל, חייהם עלולים להיהפך לבלתי נסבלים...''

''שילכו.'' פוסק ראש ממשלה בישראל. ושוב בעל ההד, שבס: ''הרוב הגיע לשם בגלל תנאי חיים משופרים. רצו לקבל פיצויים...''

''את קרית ארבע הקימה ממשלת ישראל''

''מה זה קרית-ארבע, בסך הכל 5000 איש.'' מזמר ראש ממשלה בישראל.

חיים מזרחי מבית אל היה אחד מ-‏54 הישראלים שנרצחו בשבעה החדשים הראשונים לחתימה באוסלו על ההסכמים לקידום תכנית השלבים הערבית לחיסול ישראל, על ידי שלישיית פרס נובל לשלום. תגובת ראש ממשלה בישראל, לשחיטת אזרח תמים שנפל קרבן לאגדת השלום, והלך לקנות ביצים בלול של שכנו הערבי, בו נשחט כתרנגולת – ''הוא הלך לקנות ביצים בזול''. גבלס לא יכול היה לומר זאת טוב יותר.

אז מישהו עוד מתפלא שהאיש הזה רצח כבר בתש''ח? זה לא היה ראש ממשלה בישראל, זה היה שונא ישראל, בזכות אמו, ''רוזה האדומה'' כהן, ועל כן חסידו של הדיקטטור נוסח סטאלין, בן גוריון. מן ההזנה ההדדית בין רבין לבין ההד העונה לו – שבס, אנו לומדים מאיפה יצאה ההסתה! ממנו וממחנהו יצאה התרת הדם! זו מורשת רבין! ובתו ממשיכה באותה הסתה מתועבת, שם, ב''כיכר האדומה''. הם, מתירי הדם, מעיזים לפצות פה! כי רק להם מותר. פיות כל האחרים חסומים, בדמו של רבין הניתז מתחת לרגלי הרוקדים עליו. כבר אחת עשרה שנה של חגיגות-שנאה נקרופיליות! הם מדברים על רוצח מתועב! הם מעוררים בחילה ותיעוב אין קץ!

בהתחשב בעובדה שהנרצח היה רבין, ובלי קשר לנסיבות, לעובדות, לתמיהות (שהציקו גם לדליה ואמא שלה) ולשקרים, ובין אם עמיר היה הרוצח ובין אם לאו, הוא לא צריך היה לשבת בכלא אף לא יום אחד! אם רבין לא ישב, איש אינו צריך לשבת! בתש''ח הוא רצח, במו ידיו, יהודים, שלא היה ראוי להתפלש בעפר רגליהם, שלא רק היו חפים מכל פשע, אלא היו גבורי ישראל, שהעם הזה חב להם את חייו ואת העצמאות שהיתה שוררת פה, אילולא טורפדה על ידי רבין וחברים, מהרסינו ומחריבינו מבית.

והוא המשיך במורשת רוזה, בהסכמים מפלצתיים להתרת דמם של כל אזרחי ישראל. גם את הרובים נתן למרצחים. דינו לבוא מן הדין להיות כנדון. אך אם לית דין ולית דיין וממילא לית נדון, אז איש הישר בעיניו יעשה, ולמה ייגרע חלקו של עמיר מחלקו של רבין?

הצביעות והרוע כבר עלו על כל גדות המדינה הזו, ושוטפים תבל ומלואה בהרגשת גועל נפש. קלינטון, מגדולי אויבי ישראל, היה קורא לו ''חבר''?

מובארק היה מגיע להלווית רבין, אילולא היה רבין משרת נאמן לתכנית השלבים הערבית לחיסול ישראל? ההנהגה הישראלית, כולה, זחלה לרגלי מובארק, והוא לא השיב, אף לא בביקור אחד! זה בזיון ממלכתי ממדרגה ראשונה. הנבל חלק כבוד ל''חבר'' מת. הוא מוכן לחלוק כבוד לעם ישראל המת. ובשמחה רבה! השתתפותו בהלווית רבין היתה יריקה בפרצופו של העם היהודי! כמו חיבוק הדב של צבועי האו''ם והתקשורת הישראלית לשרון, לאחר שמכר אותנו, חינם!

''רצח ראש ממשלה בישראל''

אולי זו הסיבה שבן גוריון ורבין ניסו לרצוח את בגין על ה''אלטלנה'', כדי למנוע סיבוכים בעתיד, כאשר בגין יהיה ראש ממשלה.

מכאן, שכל המקדים לרצוח ומונע מאדם להגיע למעמד ראש ממשלה בישראל, עושה חסד עם הרוצחים הפוטנציאליים של ראש ממשלה בישראל. שכן, אילולא היה בר-מינן, אלא ראש ממשלה בישראל, נאלצים היו שלטון ה''חוק'' והמשפח בישראל לטרוח על תיקון חוקי סדום ועמורה, נגד רוצח ראש ממשלה בישראל, להבדיל מרוצחי נשותיהם, מטביעי ילדותיהם באמבטיה, רוצחי ילדים חטופים, בזמן שהם מצפים לדמים. כאלה אינם מהוים מטרד

אולי זו הסיבה שבן גוריון ורבין ניסו לרצוח את בגין על ה''אלטלנה'', כדי למנוע סיבוכים בעתיד, כאשר בגין יהיה ראש ממשלה בישראל.

מיסטר רבין לא היה ראש המדינה הראשון שנרצח בעולם, היו גדולים ותרומיים ממנו, אך בשום מקום בתבל אין הרצח עילה לתרועת פסטיבלים. ובמדינה שבה ''חילוקי הדעות הפוליטיים'' הם בנושא – להיות או לא להיות, הרי ראש ממשלה בישראל ה''לוקח סיכונים למען השלום'', צריך לדעת, שהסיכונים אינם חלים רק על עמו, שאותו הוא מוליך שולל, אלא, גם עליו. בארץ אשר ''דם בנחליה כמים נוזל'' (''המרדף'', ירון לונדון) עלול כל אחד לטבוע! עובדה!

הם שנאו אותו!

הם שנאו אותו! הם שמו אותו בראשם כנכס אלקטוראלי, בובת-טפלון שהם ימשכו בחוטיה מאחורי הקלעים. הם בקשו לנצל את אגדת ה''טפלון'', ששום רבב לא דבק בו מעולם. ראו מהרהורי הצלחת תעמולת השקרים שלהם.

אך האיש יצא אל קדמת הבמה, הם ''לא הזיזו לו'', הוא החליט, הוא ניווט, והם התפוצצו! עם ישראל הדביק לו, בצדק, את האחריות ל''קרבנות השלום'', ושנא אותו, טפלון או לא טפלון.

אך מה שהיה נורא מכל, היו הסקרים, שהצביעו בצורה חד משמעית על נפילת שוחרי ה''שלום'' לקרשים! יש למצוא דרך להיפטר מן הנווט! ויהי מה!

מפאת קוצר היריעה, אפילו לא על קצה המזלג –

גם מי שהתנסה בעוינותו של יצחק רבין לכל מה שניחוח משפטי נודף ממנו, נדהם בוודאי מניסיונו להאשים את מיגבלות החוק ואת ה'בילבולים המשפטיים' בכישלון להדביר את טרור החמאס...

'אף בגרמניה הנאצית לא היו חוקים כאלה', אמר בשעתו שר המשפטים לשעבר, שמשון חיים שפירא, על תקנות ההגנה המנדטורית, שעודן תקפות ועומדות לרשות רבין, ואילו שר משפטים אחר, דב יוסף, כינה את העונשים שבתקנות 'טרוריזם בגושפנקא רישמית'...

אך אולי יהיה זה טפשי לנסות להשיב בהגיון על ההסתה הדמגוגית של רבין. השופט הדגול של בית המשפט העליון האמריקני, ויליאם ברנן, הזהיר כאן, בירושלים, בפרוץ האינתיפאדה, שההיסטוריה בארצו מלמדת 'כי זכויות האדם נפגעו פעם אחר פעם במצבים של משבר ביטחוני, על על יסוד החלטות שקולות ומבוססות, אלא כתוצאה של פאניקה ופראנויה. הוא הזכיר כי ועדה של הקונגרס קבעה, שצעדי דיכוי צבאיים, שנוקטו כביכול מטעמי ביטחון, נבעו למעשה ''משילוב של היסטריה וכישלון של המנהיגות המדינית'. קשה שלא להתרשם שההגדרות הללו הולמות להפליא את השתלחויותיו של ראש הממשלה...

יש כמובן קשר בין זילזולו של יצחק רבין בחוק יסוד הצבא לבין זלזולו בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו; בין עקיפת הקבינט לבין הנסיון לעקוף את בג''ץ. הכך נובע מניכור לנורמות של משטר מתוקן, ומן התאווה – שלא באה על סיפוקה המלא מאז יוני 1992 – 'להנהיג ולנווט' לבד, ללא בלמים ואיזונים...''

משה נגבי, ''החוק כשעיר לעזאזל'', חוק וסדר, מעריב 21.10.1994.
[בלוליין המשפטי הזה, נעסוק בפעם אחרת. ח.א.]

... והרי אותם אנשים עצמם, המואסים עתה ביצחק רבין ומזמנים לו יורש מעבר לים, שיכנעו אותנו אך לפני זמן קצר שהוא ולא מלאך, הוא ולא שרף, יוביל אותנו, בחוכמתו ובכח מנהיגותו, אל השלום, המנוחה והנחלה.

ומי שקילוסי רבין עדיין טריים בזיכרונו, וגם הטעם החמוץ של המרק שהגישו מקלסים אלה לברק בסעודות הפרידה עדיין לא נמחה מחכו, חייב להיזהר שבעתיים מהמרקחת החנפנית שאנשים אלה רוקחים עתה לאיש שזה לא כבר כתבו עליו בסגנון 'כגודל הציפיות'...

ישראל הראל, ''כליא ברק'', ''הארץ'', 16.2.1995

... הממשלה מתנהגת כאילו אין לה סדר יום. העומד בראשה כבר הודה בשיחות פנימיות, כי לא יהיו פריצות דרך מדיניות עד לבחירות 1996. הוא השמיע באזני דיפלומט זר הודעה-הודאה מסוכנת, כי רק מיעוט בציבור תומך בו. אין הוא עושה דבר כדי לשכנע את הבוחרים לשנות את דעתם עליו. כאילו שהממשלה הזאת הרימה ידים ורוקדת על סיפון הטיטאניק עד לרגע טביעתה הפוליטית...

דן מרגלית, ''הממשלה אכלה אותה'', ''הארץ'', 16.2.1995

... אכזבתם מן ההסכם גורמת לערעור מעמדו של ערפאת בציבור שלו, כשם שמעמדו של רבין מתערער בקרב הציבור הישראלי.

איש בישראל אינו דורש מרבין לרוץ מהר מדי לקראת הסכם ביניים; אבל הוא מצווה להרים תרומה לקידומו של תהליך השלום. אין די בהשמעת הקובלנה, שערפאת אינו מצליח לשלוט באזורי הארץ שצה''ל יצא מהם. בכוחה של ישראל לסייע לו לשלוט...

מי שמזכיר זאת לראש הממשלה, אינו מצדד בערפאת, ואינו מצדיק את הטרור, אלא מפנה את תשומת לבו למה שהוא בעצמו תיאר. ומוסיף לתאר, כמטרה העליונה; להביא מלחמה בת מאה שנים לסיומה, לטובת שני העמים שארץ ישראל היא מולדתם...

מאמר מערכת, הארץ, 30 בינואר, 1995

זו המדמנה בה אנו שקועים עד צוואר, מדמנת קיאם ודמנו! האיש היה כדור משחק בידיהם, בחייו, ומקור לא אכזב להתעללות ביהודים, במותו.

כדאי אולי להשלים את הדיון הנוכחי, בהספדו של שבס, הנ''ל, במעריב ה-‏30 לרצח רבין, תחת הכותרת ''הצוואה'', כלומר – מורשת רבין (וזה רק קטע):

... אם לפני חודש דיברנו על הסתה מתמשכת של הימין – היום כבר ידוע עד כמה היתה ההסתה הזו עמוקה, רחבה ונוראה ממה שהעלינו על דעתנו.

עכשו כבר ברור שליקוי המאורות המדהים הזה פקד לא רק את הימין הלגיטימי במדינת ישראל, שהניח ואף עודד את המסיתים להשתולל באין מפריע. לא רק מורים ומחנכים במגזר הדתי-לאומי, שעצמו עיניים מול כל אותם עשבים שוטים, שצמחו בחצרותיהם. לא רק רבנים מסויימים, שהתירו דם בשם תורה ושמים; אלא גם את מערכת אכיפת החוק בישראל, שהניחה לכל אותם מסיתים לצמוח ולהרעיל שדות שלמים.

''הימים אמנם ימי נסיונות הידברות וסובלנות הדדית, אבל הפצע עדיין טרי וכואב, ולי, אישית, קשה לשכוח וקשה עדיין לסלוח...

וזה מזכיר את דבריו של הפרופסור גוסטב הנדריקסן:

לראשונה מזה אלפיים שנים נתפס היהודי באור חדש, כשווה בין שווים. והנה באים אתם, ובמו ידיכם מפקירים את מולדתו של העם היהודי, מולדת שעליה שילמו בחייהם מליוני אחיכם בכבשני אושוויץ וטרבלינקה. את נשמת האומה כבר מכרתם לשטן; עכשו אתם עסוקים בביתורו של הגוף, או נכון יותר של מה שעוד נותר ממנו...

וכבר אתם מכינים לעצמכם כלי גולה, נוטלים את הצרור הנקוב ואת מטה הנדודים ויוצאים לגלות. אך לפני כן, במעין עיוות גרוטסקי, אתם, במו ידיכם, מטביעים אות קין על מצחכם, לא על שרצחתם את אחיכם, אלא על שהוא רוצח בכם, קול דמיכם – ולא קול דמו – הוא הזועק מן האדמה...

שמעון שבס, אני, אישית, לעולם לא אשכח ולעולם לא אסלח לך, לא לבוס המתועב שלך ולא לכל ''מחנה השלום'', על כל היהודים שנטבחו בארצנו, בסיועכם הפעיל, על הישובים שהחרבתם, על ההתעללות הנפשית והפיזית בטובים מכם פי כמה וכמה ועל נישול ילדינו ונכדינו מירושתם החוקית. לעולם לא נשכח ולא נסלח! לעולם לא!

---