יצחק קצנלסון – מקונן השואה

יצחק קצנלסון, שנולד בשנת 1885 בקארליץ שברוסיה הלבנה, הוא נצר למשפחת רבנים וגדולים בתורה. אביו התפרסם כעילוי, משכיל וסופר עברי וגם הוסמך לרבנות ואמו היתה אישה חכמה ובת למשפחת רבנים. כבר בגיל צעיר בלט יצחק קצנלסון בכשרונותיו הדרמתיים, הספרותיים והפדגוגיים. קצנלסון עסק בחינוך והוראה והקים מוסדות חינוך בעלי שם, אבל בראש ובראשונה הוא היה סופר, משורר. יצירותיו נכתבו בעברית ובאידיש לפי העניין.

במהלך חייו חלם לעלות לארץ וקשר קשרים אמיצים עם תנועת ארץ ישראל העובדת. תנועת העבודה. הוא ביקר בארץ לראשונה בשנת 1925 (כאשר היה בן 40) ופעם שניה בשנת 1934. את ביקוריו ניצל לטייל לאורכה ולרוחבה של הארץ ולביקור בקיבוצים שונים. בין השאר הקדיש זמן לבקר את מכריו דוד שמעונוביץ ואת קרובי משפחתו בתנועה הקיבוצית – בן דודו^{1, עמ' ב} יצחק טבנקין וברל כצנלסון.^{4, עמ' 434} בשתי הפעמים חזר לחו''ל גדוש רשמים וכמה שירים עבריים חדשים.^{2, עמ' 3, 4} בין השירים הללו ישנם גם 'חמש שנים על מיכאל', 'מה יפים הלילות בכנען' ועוד (קצנלסון וארץ־ישראל).


יצחק קצנלסוןכאשר עם פרוץ המלחמה הופקע מידיו בית הספר שהקים וניהל בלודז' ברח עם משפחתו לוארשה. בגטו וארשה הוא סובל מבדידות ואולי גם דכאון. אבל המפגש עם אנשי ''החלוץ'', כמו יצחק צוקרמן, ממפקדי גטו וארשה, וצביה לובטקין, ''... הציל אותו, כאדם, כמשורר מציפרני היאוש והשיב אותו לחיים''.^{2, עמ' 4} קצנלסון חוזר לעסוק בחינוך וביצירה.

הוא מאבד את אישתו ושני בניו הקטנים שהובלו אל מותם על ידי הנאצים. במועד סמוך מתארגנת המחתרת החלוצית למלחמה מזויינת במרצחים. הוקם אי''ל (אירגון יהודי לוחם) של 'החלוץ' ותנועות הנוער 'השומר הצעיר', 'דרור' ו'עקיבא'. בהמשך הצטרפו אירגונים אחרים חוץ מבית''ר והגופים הקרובים לה שהקימו את ה'אגוד צבאי יהודי' - אצ''י (מרד גטו וארשה). הבן הבכור, צבי קצנלסון, מצטרף לשורות אי''ל והאב שנחשב לזקן מידי כדי להשתתף בהכנות למרד מעודד את העושים במלאכה.

באפריל 1943 פרץ המרד הגדול בגטו וקצנלסון שמע את קול הקרבות וגם ראה את האש שאחזה בגטו מסביב. בשוך האש מוקירי המשורר משיגים עבורו תעודה של אזרח חוץ שאמורה היתה לאפשר את יציאתו מהתופת. אלא שהוא מגיע, כמו אלפי יהודים אחרים, למחנה המעצר ויטל במזרח צרפת. עד אפריל 1944, כאשר הועבר לאושוויץ, המשיך קצנלסון ליצור ולכתוב.

---

במהלך שהותו במחנה ויטל בצרפת (דצמבר 1943-ינואר 1944), כתב קצנלסון את הפואמה „השיר על העם היהודי שנהרג”. מעיון בין בתי הפואמה ניתן לראות היטב למי מבין בני העם היהודי נתונה אהדתו ואת מי הוא מאשים באסון ההשמדה.

הָעָם כֻּלּוֹ, הַיְּהוּדִי, הוּא־הוּא הַנֶּאֱחָז בְּ„כַאן”, אֲשֶׁר יָשַׁב פֹּה וּבָטַח, שְׁלוּמֵי־הַבּוּנְד, „הָאֲגוּדָה” - יִרְאֵי־שָׁמַיִם כְּבַיָכוֹל, צִיּוֹנִים דוֹבְרֵי־רָמות - רוֹכְלִים תְּלוּשִׁים - כֻּלָּם פִּתְאֹם הֵקִיצוּ - פָּקַע הַפֶּצַע וְנִפְתַּח! לְאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, לְהִמָּלֵט... מַלְּטוּ־הוֹשִׁיעוּ! אַךְ אֵחֲרוּ, כְּבָר אֵחֲרוּ מאד ג. מְאֻחָר, 2, עמ' 35 • הָיָה זֶה הִיטְלֶר, הִימְלֶר, אַלְפְרֶד רוֹזֶנְבֶּרְג, הַגֶרְמַנִים כֻּלָּם, זֶה בְּלִיל־שִׁמְצָה, הָעָם כֻּלּוֹ לִפְנֵי עֵינֵינוּ שָׁם נִצַּב, הרע, חֲסַר־הַלֵּב שֶׁבָּעַמִים, הוֹי, לוּ יָרִיתִי בּוֹ, לוּ הֲרַגְתִּיו בְּרֶגַע זֶה, לוּ בְּיָדִי אָז מַשֶׁהוּ נִמְצָא, וְהִצַּלְתִּי אֶת עַמִּי, נַפְשֵׁךְ וְגַם נַפְשִׁי, וְנֶפֶשׁ יְלָדֵינוּ הַתַּמִּים... י. בְּרֵאשִׁית הַסּוֹף, 2, עמ' 45 • וּמִקֵּץ שָׁבוּע - שׁוּב לַגֵּיטוֹ אֶתְגַּנֵּב... הֵן צוּקֶרְמַן לִי שָׁם! שָׁם צוּקֶרְמַן יִצְחָק לִי, וְצִבְיָה שָׁם - הַטּוֹב וְהַיָפֶה עַל פְּנֵי הֶאֲדָמָה! חֲלוּצִים! אָכֵן! וּמִי אָמַר: אָבַד הַכֹּל בָּאָרֶץ לָנוּ? חֲלוּצִים יֶשְׁנָם! עוֹד תֹּכֶן אֶחֶזֶה, עוֹד אֲחִיזָה... לֹא, לֹא בּוֹכֶה אֲנִי, עֵינִי רַק מַשֶּׁהוּ דוֹמְעָה. יג. ''עִם חֲלוּצִים'', 2, עמ' 56 • וְקוֹמוּנִיסְטִים, נִלְהֲבֵי־מֹחוֹת, לֹא עוֹד יִתְפַּלְמְסוּ־יָרִיבוּ עִם בּוּנְדָאי־הַהֲמוֹנִים, וְאֵלֶּה יַחַד עִם בְּנֵי־חורַי, נֶאֱמָנַי וּטְהוֹרַי, אֲשֶׁר נָשְׁאוּ בְּכָל הָעֹל עַד תֹּם - החלוצים בְּיִשְׂרָאֵל! נַפְשָם הֶעֱנִיקוּ לָעוֹלָם וְלֹא זָנְחוּ הַפֶּצַע מִבִּפְנִים, כִּי הִתְבּוֹנַנְתִּי לַמְּרִיבוֹת הָהֵן, דָּאַב לִבִּי... אַךְ מִי יִתֵּן וְרַבְתֶּם עוֹד, לוּ בַּחַיִים עוֹד הֱיִיתֶם כַּיּוֹם! טו. כִּכְלוֹת הַכֹּל, 2, עמ' 66

הוא מעלה על נס את הימצאותם בגטו של אמנים וסופרים כמו הלל ציטלין, ישראל שטרן, גילברט ועוד. במיוחד בולטת זיקתו לחברתם של אנשי התנועות החלוציות, יצחק צוקרמן וצביה לובטקין,^{2, עמ' 57} שאחרי המלחמה היו בין מקימי קיבוץ לוחמי הגטאות בגליל המערבי. על רקע פעולות ההשמדה הוא מעלה על נס את העובדה שישנם בארץ חלוצים (ציונים) שהיא הבסיס לתקווה להתחדשות העם היהודי.

יחד עם זאת, הוא מבקר קשות את התנהלות הגופים הלא (אנטי) ציוניים כמו הבונד (סוציאל דמוקרטים) והאגודה החרדית. למרות הכאב שהסבו לו המריבות הפוליטיות בין הגופים הפוליטיים הוא בהחלט היה מעדיף לראות אותם חיים, אפילו רבים ומתפלמסים – מריבות ופולמוס עדיפים על מוות ודממה. יותר מהצגת המחלוקת בעם ותוצאותיה בעיניו של המשורר, הפואמה היא כתב אישום חריף נגד העם הגרמני.

במחנה ויטל כתב קצנלסון גם יומן, פנקס ויטל.^{1, עמ' 138-197} קטעים מהיומן הוצגו בפורום כביסוס כביכול לטענה שהוא מבקר קשות את הציונות ובמיוחד את הציונות הסוציאליסטית (הציונל-סוציאליזם – חלק ב'). אבל כאשר קוראים את היומן כולל הקטעים הללו מתבררת תמונה שונה בתכלית מזו שטענה המחברת של המאמר.

היומן גם הוא מהווה כתב אישום נוקב נגד העם הגרמני ונגד שאר העמים שלא ממש נקפו אצבע למנוע את תהליך ההשמדה. ''אלה פריצי־החיות הגרמנים אינם פריצי־חיות בעיני העמים הרוצים בזה ועומדים מנגד, ...''.^{שם, עמ' 148} קצנלסון מוצא לנחוץ לגייס את כינויי הגנאי החריפים ביותר שאפשר כדי לתאר את חטאו של העם הגרמני. הוא גם לא חושש יותר מידי לגנות את המעצמות האחרות שלא נקפו אצבע. אלא שמבחינתנו מעניין יותר החשבון שיש ליצחק קצנלסון עם בני עמו היהודים. הראשונים שעולים בחכת הביקורת הנוקבת שלו הם אותם יהודים שהתכחשו ללאומיותם – המתבוללים והמשכילים מן הזן הגרוע. ''לא ריבּיתם, לא טיפּחתם את הגחלת הלוחשת תמיד בלב המוני־ישראל,... את הנקודה היהודית... חפצתם לגנוז את האוצר הבלום הזה...'' הוא מאשים אותם בכך שגררו אחריהם את המוני ישראל. הוא מוסיף:

לולא הנחתם את אבני־הנגף, המכשולים על דרך חיי המונים מישראל, לולא שפכתם מי־שופכיכם על כל היקר לנו, על ארץ מולדת, לו היינו שם, בארץ אבות במליונינו, לא רק שלא היה מחננו הרב, במקום שרשה וחיותה לפליטה, אלא גם בארצות הגלות לא היתה החיה הרעה, העם הגרמני מרהיב עוז, לא היה מעיז לגעת בנוּ, העם הפחדן לא היה נוגע ביהודים אזרחי ממשלת פועלים בארצם. לא האנגלים ולא עמים קטנים ורעים מהם, הפריעו בעדנו,... לא הסנחריבים היו בעוכרינו, כי אם אתם,... אתם, הבוגדים בעם,... אתם, הרוח הרעה הממרה,... התנחמתם שבבוא הרגע תנָצלו, תמָלטו, תוכלו להמלט על נפשכם,... את העם אי־אפשר „להוציא” מן המהפכה בו ברגע שהחֵמה, חמת החיה, כבר ניתכת...

שם, עמ' 149

זהו, כמובן, כתב אישום חריף ביותר כלפי חלק ניכר מן המנהיגות היהודית באותם ימים. כאן הוא כבר מתאר גם את האלטרנטיבה העדיפה בעיניו – להיות בהמונינו אזרחי ממשלת פועלים בארץ־ישראל בעוד מועד. קצנלסון מדגיש שלא מדובר במלכות ישראל גרידא, כי אם בממשלת עבודה ויגיעת כפים שתפעל לחיי יושר, שוויון וצדק סוציאלי כלפי פנים. הוא מציין מי הם הנאמנים, היפים ואצילי הרוח נושאי העול האמיתי – חלוצים קדושים סוציאליסטים יהודים אמיתיים ילדי רוחו של ישעיהו הנביא.^{שם, עמ' 170}

בהמשך הוא מציין שבמקום לשנוא את הנבזה שהעטה עלינו את אות הקלון (הטלאי הצהוב), הביעו ההמונים את שנאתם למגן־הדוד דוקא. בזה הוא אומר אשמים אנחנו והוא מפרט ומדרג. ראשון האשמים היא מפלגת הבוּנד והשני היא „האגודה” החוטאת ''שהתנכּרה לרוח ישראל, ושחרדתה המזוּייפת לדת רק מסוה היה על פניהַ, ...''.^{שם, עמ' 155-156} אבל בעיני קצנלסון אשמים גם כל השאר שלא נלחמו, אפילו בכוח הזרוע, נגד אותם מתנכרים מבפנים.

---

הסופר-משורר יצחק קצנלסון קרוב משפחתם של ברל כצנלסון ויצחק טבנקין ממנהיגי הדורות הראשונים של תנועת העבודה הציונית מציג כתב אישום נגד חטאי תקופת השואה. ראשון החוטאים, ועל כך ודאי אין מחלוקת הם העם הגרמני והעמים האחרים שבלשון המעטה לא עשו מספיק למנוע את אסון ההשמדה. אבל הוא לא חוסך שבטו ממנהיגות העם שחלקה שיתפה פעולה עם הגרמנים „השוטרים־היהודים”, הבוּנד ו„האגודה”.

הציונות הסוציאליסטית מבית מדרשם של ברל כצנלסון ויצחק טבנקין ממייסדי תנועת העבודה בארץ, קרובי המשפחה של הסופר-משורר זוכה לשבחים. היא גם הבסיס לאופטימיות שהוא מציג לעתידו של העם היהודי.

מקורות:

1. יצחק קצנלסון, כתבים אחרונים תש''ג-תש''ד, ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ-ישראל, הוצאת הקיבוץ המאוחד, התש''ז, 1947.
2. יצחק קצנלסון, השיר על העם היהודי שנהרג, בית לוחמי הגיטאות ע''ש יצחק קצנלסון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשכ''ד, 1964.
3. יצחק קצנלסון, השיר על הרבי מֵרַדְזִין, בית לוחמי הגיטאות ע''ש יצחק קצנלסון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל''ב, 1971.
4. אניטה שפירא, בֶּרל ביוגראפיה, חלק ב, המכון לחקר הציונות, בית הספר למדעי היהדות, אוניברסיטת תל-אביב, הוצאת עם עובד, 1980.

---