|
|
|
הציונל-סוציאליזםחלק א'חנה אייזנמן
הנה לא ינום ולא ישן שונא ישראל – הקדמה באקטואליהל''חדשות'' מוצאי ה''ימים הנוראים'', בשידורי מדינת היהודים, תבנית קבועה; במוצאי שני ימי הכאה על חטא, של ראש-השנה, אנו מדווחים על הרבבות שגדשו את אתרי הנופש, ועדיין נעים בכבדות בפקקי התנועה מצפון למרכז. ואם פה ושם נצפתה פעילות מה בבתי כנסת, זה זניח ולא ''אייטם'' הראוי לציון בציונלנד. במוצאי יום כפורים, היום המוכר לתינוקות של בית רבין, כחג האופניים, נשמע תמיד על יידוי אבנים באמבולנסים, מנהג נפוץ בימים נוראים בקרב עדת קהילות החרדים. וידוע הסיפור על יידוי האבנים באמבולנס שהביא את רבי אמנון ממגנצא לבית הכנסת לאמירת ''ונתנה תוקף''. עלילה זו, כמוה ככל עלילות הדם של שונאי ישראל מזה אלפיים שנות שואה, כולל ב''מדינת ישראל המחודשת''. כמו הפנינים האלה מן ה''המנון לגוש'', 22.3.1982 (גוש אמונים), שחיבר ''משורר'' מאסכולת מחמוד דרויש, יצחק לאור: וְאֶת חַג חֵרוּתֵנוּ, יוֹם חַג הַמַּצּוֹת הַזֶּה
בִּקְדֻשָּׁה וּבְנִעְנוּעִי גּוּף מִתְמַכְּרִים נָחֹג בְּהִתְכַּוְנוּת
וּבְמַצוֹתֵינוּ דַּם נְעָרִים פָלַשְׂתִּינִים. | 
|
העם היהודי שהביא לעולם את ''לא תרצח'', העם שלא יאכל בשר על הדם, שלא יאכל אפילו ביצה שיש בה טיפת דם, שילם ביוקר על ''שחיטת ילד נוצרי לפולחן אפיית המצות לפסח''. כנ''ל - יהודים, שפיקוח נפש דוחה אצלם הכל, חוץ משפיכות דמים, עבודה זרה וגילוי עריות, מואשמים ב''יידוי אבנים באמבולנסים'', ודווקא ביום הכיפורים. הילדים החילונים רוכבים באופנים, במה יעסקו ילדים יהודים בין ''מוסף'' ל''מנחה'', או בין ''מנחה'' ל''נעילה'', כמובן – ביידוי אבנים באמבולנסים.
אגדות עמים – ''הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון''אגדה נפוצה בעולם אומרת שישראל היא ''הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון'', אבל אנו יודעים את האמת - ישראל איננה דמוקרטיה, ומעולם לא היתה כזו, ממילא היא איננה הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. למעשה ישראל היא הדיקטטורה העריצה ביותר במזרח התיכון, המצליחה להאחיז את עיני כולם בהצגת הדמוקרטיה, שהיא רק הצגה, כמו כל המופעים האור-קוליים – תגמול, כביכול, למעשי הטבח של הנאציזם הג'יהאדי. אחיזת העינים כה מוצלחת, שמנגנון התעמולה המתוחכם הזה מצליח לסחוט גינויים לתוקפנותה של מדינת היהודים.  העובדה שאגדת ''הדמוקרטיה היחידה...'', קנתה לעצמה מהלכים נרחבים כל כך מעידה על עצמתו האימתנית של מנגנון התעמולה הישראלי, שעיקר פעילותו היא הפגיעה באינטרסים הראשוניים ביותר של העם היהודי. אם השפעתו של מנגנון זה עצומה כל כך בתוך המדינה פנימה, קל וחומר הוא – שהשפעתו על הגויים גדולה יותר. נוח לו לגוי להאמין ששיתוף הפעולה עם מדינת היהודים בקידום תכנית השלבים הערבית, היא רצון העם בישראל. ואומר לעצמו הגוי – אם הם רוצים, מי אני שאתנגד? מי אני לומר להם מה טוב בשבילם? וכך יוצאים כולם נשכרים ומרוצים, רק עם ישראל יוצא וידיו על ראשו. האמת היא שכל רמז של גילוי רצון העם, מאז הימים של ''המדינה שבדרך'' ובכל ימי ''מדינת ישראל המחודשת'' נקטל באיבו, בטפילת עלילות שווא, במעשי רצח, ובשיתוף פעולה עם כל אויב לדיכוי העם היהודי, די אם ניזכר, על קצה קצהו של המזלג, בעלילת הדם של רצח ארלוזורוב, בשיתוף הפעולה עם הספר הלבן הבריטי, ב''סזון'' – צייד אנשי האצ''ל על יד בריוני בן-גוריון ומסירתם לתליה בידי הבריטים, הטבח ב''אלטלנה'', והרבה יותר... הובלת העם היושב בציון לחורבנו, איננה רצונו! גם אם הוא מתאמץ לסגל לעצמו את הלוך המחשבה המטורף של אויבי ישראל מבית, עקב שטיפת המח האלימה של מנגנון התעמולה הנ''ל. מאז ומתמיד בולט הפער בין עליצות קוראי ה''חדשות'' במנגנון התעמולה הנ''ל, לבין מצב הרוח הלאומי. ככל שיש יותר ''התקדמות'' ב''תהליך השלום'', כן פני העם נפולות יותר. כל הודעת מנגנון על ''התקדמות בשיחות השלום'', מכניסה אנשים נוספים למצבי דיכאון ולמעגל צרכני הטיפול הנפשי. כי כוווולם יודעים ש''התקדמות'' היא נסיגה ולקיחת סיכונים למען ה''שלום''. כוווולם יודעים שאין סיכוי להגיע למצב בו לא יעלה עוד המוות בחלוננו.
אני ואפסי עודבהצבת דמות על כן, מתחילים כל מעשי הנבלה בכל משטר שהוא – אני יודע, אני אנווט, אני אחליט, אני אקבע, הכל לטובתכם, כמובן, אז תסתמו, אל תסיתו, ותנו לעבוד. תנו לדרוך על גופותיכם, תראו שתהנו, ואם לא, אנחנו נהנה מהצלת ה''דמוקרטיה''!
המהפכה הסוציאליסטית ברוסיההמהפכה הסוציאליסטית ברוסיה היתה מהפכתם של הפראזיטים, הגנבים והרוצחים, גם אם מלכתחילה לא התכוונה להיות כזו. להמונים שהאמינו כי המהפכנים דורשים את טובתם, באמת ובתמים, נכונה יקיצה מהירה וכואבת בתוך משטר אימים, משטר שמאמיניו היהודים היו האדוקים בו מכולם, והעבירוהו כצלמו ובדמותו המפלצתית, לארץ ישראל. המוני ברית המועצות זכו בינתיים לשחרור, ואילו בארץ ישראל ממלכת הרשע עדיין צוברת תאוצה, שסופה בינתיים אינו נראה לעין בלתי מזויינת. המוני ה''עמלים'' ברוסיה שמו לב שהממשל הבולשביקי יודע ''יותר טוב ממני, יותר טוב ממך, מה טוב בשבילי, מה טוב בשבילך...''. זה המאפיין המרכזי בתנועות העריצות הסוציאליסטיות - כפיית ההר כגיגית על ראש ההמונים, כשעל הזכות לפצות פה ולהביע התנגדות חלה שלילה מאיימת. משטר האימים שהשתלט פנימה לסורגי מסך הברזל לא היה דוגמתו לרוע. משטר זה היה רצחני יותר מן הנאציזם, גם כלפי העם, פנימה, ומשטר האימים הזדהה כ''דמוקרטיה'' - כזו ראה וקדש. רק תעיז להטיל ספק ... המשטר מחליט מהו רצון העם, משליט אותו, והרי לנו דמוקרטיה. הללוי-ה.
תרצח, תגנוב, תענה ברעך עד שקר, תחמוד
''העבודה בברית המועצות היא כבוד, תהילה, גאווה וגבורה''והתחיל ה''שוד החוקי''... מגוחך ומעציב כאחד היה לראות, למשל, את שאול טשרניחובסקי שלנו, שהיה אז מחוסר כל ועבד כרופא על פת לחם יבש, מתהלך בחוץ לבוש שלש כותנות, זו על גב זו, כדי שלא יגזלו ממנו את שתי כותנותיו ה'יתרות'... עדותו של עד ראיה – קטעים מן ה אבטוביוגרפיה של פרופסור יוסף קלאוזנר: ... והנה הבולשביקים החליטו לחסל את בעל בית המסחר מפני שהוא בורגני, בלא שום סיבה אחרת. ובאו לקחת אותו אל ה''צ'קא''... ואולם במקום לחקור אותו שאלוהו, אם הוא יליק, בנו של בעל בית המסחר לתכשיטים, וכשהשיב – הן – מיד העמידו אותו אל הכותל וירו בו ---
... בשני העתונים הללו….. אנו מוצאים 'פקודה' כזו של ה'ועד הפועל המקומי' בשם – 'יום המרידה ב(דרכי)שלום'. ומהו 'יום המרידה בשלום'? – הפקידים של השלטון הבולשויקי ילכו מבית לבית וישאירו לכל משפחה רק חליפה אחת לגבר ושתי שמלות (של קיץ ושל חורף) לאשה, כסאות כמספרם של המבוגרים בבית … שולחן אחד בכל הבית, כפות מזלגות וצלחות כמספרם של בני הבית … את הכסף יש למסור לשלטונות ולהשאיר לכל משפחה רק 1000 רובל בשטרות..., מגוחך ומעציב כאחד היה לראות, למשל, את שאול טשרניחובסקי שלנו, שהיה אז מחוסר כל ועבד כרופא על פת לחם יבש, מתהלך בחוץ לבוש שלש כותנות, זו על גב זו, כדי שלא יגזלו ממנו את שתי כותנותיו ה'יתרות'...
... מאמר אחד ב'ידיעות' האודיסאיות ... בעל המאמר משיא 'עצה טובה' כזו: באודיסה יש 600,000 תושבים. מהם 400,000 הם פועלים, וכמובן, כולם קומוניסטים. נשארים 200,000 בורגנים. מהם 160,000 הם ילדים, שאפשר לחנך אותם בבולשוויסמוס, וזקנים וזקנות, שימותו עוד מעט ואינם מסוכנים עוד. נשארו, איפוא, רק 40,000 חשודים בבורגנות מגיל בינוני. אותם צריך להוציא להורג, בפשטות גמורה – ולא יהא עוד שום חשש של קונטרא-ריבולוציה...
... הרציחות היו מוצאות לפועל בחשאי, בלא דין ומשפט, בלא חקירה ממשית ובלא הגנה על הנאשם. יום יום הייתי רואה בעיני אבטומובילים של משא, מכוסים ברזנטים, שמתחת להם היו מזדקרים איברים של הרוגים, ומאחורי האבטומובילים מתפתלים שבילים של דם מטפטף והולך... והיהודים, כמובן, היו האדוקים מכולם, במצוות הנ''ל. סטאלין עצמו העיד עליהם: סמוך על הרבינוביצ'ים. לא תמצא חלאת-אדם גרועה מהם מפה עד ולדיווסטוק. תראה את רשימת מפקדי הגולאגים, תראה, תראה... כל שני זה סגל, כהן, רבינוביץ', זיסקינד...לפי ''נתיב'' 
העבודה משחררתהסופר ארתור מילר פסק גם הוא את פסוקו: תמיד עורר בי גיחוך הטיעון היהודי השכיח בדבר מוסריותם כביכול של '' ישראל ערבים זה לזה''. הלוא כמה מתלייניו הגרועים של סטאלין היו יהודים, הם היו האכזריים מבין ה''קאפוס'' בטרזיינשטאדט, ולתופעת המוסר והמלשין היהודי אין אח ורע בקרב העמים. קלאוזנר מביא עדויות על יהודים ש''עלו לגדולה'' במשטר הגנבים והרוצחים הזה, ולא די ששדדו את בתיהם והתישבו בהם, ברווחה ובשחיתות, הם גם השפילו את ה''בורגנים'', כדלהלן: ... פעם אחת בא 'מיליציונר' (שוטר סובייטי) וקורא בשמי ובשמותיהן של עוד נשים אחדות, מן המשכילות והמכובדות שבין הנאסרות… נותנים לנו רק דלי מים בלא סמרטוטי שטיפה. בשמלותינו התחתוניות הוכרחנו לעשות מלאכה קשה זו, במשך כל היום….. לפנות ערב כילינו את המלאכה וקראו אותנו ל'נשף' – לכבוד אחד מפקידי הצ'קא היהודים, ש'נשא אישה' למזל טוב (מובן, בלא חופה וקידושין) וקיבל שלושה חדרים לעצמו. עכשו היינו מוכרחות לשמש את האורחים... ושיא ההתעללות היתה – שהוגש לנו בסוף הנשף, שהיה בו מכל טוב בשעה שכל אודיסה רעבה ללחם יבש, תפוח זהב לכל אחת …..'שכר טרחתנו'. סיפור זהה מסופר על שלושה אסירים, וקלאוזנר מסכם: ... איזה פקיד צ'קאי, יהודי מנוול, 'נשא אשה' בדרך הידועה אז, ולא מצא לטוב לפניו אלא, שנסיך, מיניסטר ובעל אחוזה גדול ינקו את החדרים, שנטל בזרוע לעצמו מבורגני אחד. ואת שלשתם הכריח לנקות את הבית בבגדיהם ובכתנותיהם, לחצות בבוץ עד צוואר ולעבוד בזעת אפיים...
כזו היתה ההתעללות ברוסים ובאוקראינים חשובים, שכל חטאם היה – שלא הסכימו למעשי הבולשוויקים באותם ימים... ואת כל הזוועה הזו העתיקו המנוולים לארץ ישראל, ומאז אנו חיים כאן במשטר של דיכוי, התרת הדם וכל הרע שבעולם. 
סטאלין היה רוצח המונים גדול מהיטלר. הוא רצח את מקורביו ומשמשיו הנאמנים, בזה אחר זה, בתירוצים שונים ומשונים. הוא רצח את השבויים הרוסיים, שחירפו את נפשם למענו ולמען ''אמא רוסיה'', כאשר חזרו מן השבי הגרמני. היו אלה אנשים שנלחמו עד הכדור האחרון, או עד שנפלו פצועים וכך נפלו בשבי. אך סטאלין קבע שהם מביישים את רוסיה, שהנפילה בשבי היא בגידה, ורצח אותם. מלחמת העולם השניה היתה ההזדמנות לכל הרוצחים לרצוח את אלה שהם אינם חפצים ביקרם. וסטאלין ניצל את ההזדמנות הזו, עד תומה. גם על היהודים, כמובן, לא פסח. ולטבח היהודים היו לו מתנדבים רבים. אבל כל אלה לא הפריעו לחסידיו הפנאטים בארץ להאליל אותו ולראות בו את ''שמש העמים'' ו''אבא של כולנו''.
על כן, אין זה מפתיע שאנשים אלה גם שיתפו פעולה עם הנאצים. מי ישירות ומי על ידי שיתוף פעולה עם ה''ספר הלבן'' הבריטי שהחזיר ניצולי שואה לאירופה הנאצית, או לטביעה בלב ים.
נספח על משפט הרופאיםמשפט הרופאים היה עלילת דם כנגד רופאים יהודים בברית המועצות בסוף ימיו של סטלין.
יוסף סטלין נפטר ב-5 במרץ 1953. לפני מותו אמור היה להגיע אל המנוחה והנחלה. לאחר הנצחון על הנאצים, התרחבות האימפריה הסובייטית על פני מזרח ומרכז אירופה והתבססות שלטונו האבסולוטי ללא עוררין ומתנגדים יכול היה סטלין לנוח על זרי הדפנה, אך דווקא בתקופה זאת חידש השליט העריץ מסעות של טיהורים ומשפטי ראווה נגד אויבים מדומים, כדוגמת משפטי מוסקבה בשנות ה-30. הפעם נפל הפור על העם היהודי, התנועה הציונית ומדינת ישראל.
בסוף שנת 1952 נערכו בפראג בירת צ'כוסלובקיה, שהייתה גרורה ועושת רצונה של ברית המועצות, משפטי ראווה של קבוצה מאנשי השלטון ובראשם היהודי רודולף סלאנסקי באשמת היותם ''סוכני האימפריאליזם האמריקאי''. במשפטים, שכונו משפטי פראג, הודגשה יהדותו של סלאנסקי ורוב יתר הנאשמים. המשפטים נסתיימו בהרשעה וסלאנסקי נדון למוות.
עוד לא גוועו הדי משפטי פראג וב-13 בינואר 1953 הודיעה ברית המועצות על העמדתם לדין של תשעה רופאים יהודים, בראשם פרופסור וופסי וביניהם ד''ר פלדמן, ד''ר אטינגר, ד''ר מאירוב, ד''ר גרינשטיין ושני רופאים בשם כהן. הרופאים הואשמו בחברות בארגון יהודי הקשור עם הג'וינט, שקשר קשר להמתת מנהיגי ברית המועצות באמצעים רפואיים ועל ידי הרעלה.
נטען כי רופאה רוסיה בשם ד''ר לידיה טימשוק חשפה את הקשר וכי נתברר שבעבר גרמו הרופאים למותם של שני מנהיגים סוביטיים שאחד מהם היה אנדריי ז'דאנוב ועתה התכוונו לגרום למותם של 5 מפקדי צבא בכירים ועטורי תהילה וביניהם המרשלים קונייב וואסיליבסקי והגנרל טימושנקו.
כן הוכפש בהודעה הסוביטית זכרו של שלמה מיכאלס, שהיה מנהל התאטרון היהודי ונרצח בפקודת סטלין, כמי שיצר את הקשר בין ארגון הג'וינט לנאשמים. בה בעת הגיעו שמועות על גירוש המוני הצפוי ליהודי ברית המועצות.
דבר המשפט גרם לזעזוע בישראל וגרם להתפלגותה ממפ''ם של סיעת שמאל בראשות משה סנה, שהצהירה על אמונתה באשמתם של נאשמי פראג ושל הרופאים.
פחות מחודש ימים מיום מותו של סטלין ב-4 באפריל 1953 פורסמה הודעה רשמית במוסקבה כי הרופאים שוחררו מאחר ונמצא כי הם חפים מפשע והודאותיהם נתקבלו באמצעי לחץ. בהמשך נאמר כי האחראים לעלילה נאסרו ונענשו.
שחרור הרופאים היה הסנונית הראשונה של תקופת ''ההפשרה'' שלאחר מות סטלין וזמן לא רב לאחר מכן, ב-20 ביולי 1953, נמסרה הודעה על חידוש היחסים הדיפלומטיים בין ברית המועצות למדינת ישראל, שנותקו על ידי הסובייטים ב-11 בפברואר 1953, לאחר שאנשי מחתרת צריפין הטמינו פצצה בצירות הסובייטית ברמת גן.
|
|
|
הציונל-סוציאליזם – חלק א'
