כבר שנים מפעילות ממשלות ישראל אמצעי שלדעת רבים וגם טובים פוגע באופי הדמוקרטי של תהליך החקיקה. סיבה עיקרית היא שבניגוד לנוהל המקובל בכנסת מדובר בחוק שהוא בעצם מקבץ של שינויי חקיקה. זהו
חוק ההסדרים שעולה כל שנה לדיון מחודש במשולב עם הדיון על חוק התקציב. גם לגבי התהליך לבחירת שופטים (בעיקר לבית המשפט העליון) יש טענות, של רבים וטובים, שהוא משפיע לרעה על עיקרון הפרדת הרשויות וגורם לפלישת בית המשפט העליון לתחומים לא לו. מדוע אם כן נשארים החוקים שקובעים את התהליכים הללו על כנם?
כל שנה כאשר מגיעה המנהיגות הבכירה של מדינת ישראל לטכס האזכרה לדוד בן גוריון מנוצל חלק מהזמן להבטחות בנושאים כמו הפיתוח הכלכלי וההתיישבות בנגב. בשלהי שלטונה של ממשלת שרון השניה אפילו הוחלט להקצות לפיתוח הנגב 17.6 מיליארד שקלים בעשר השנים הבאות (
הודעה לעיתונות). בפועל נעשה מעט מאד. אפילו גורלה של תוכנית מצומצמת מאד שהחלה את דרכה לפני יותר מעשר שנים נמצא בסכנה.
על חוק ההסדרים
מטרת חוק ההסדרים, כפי שהוגדרה בשנת 2005, היא: ''חוק זה בא לתקן חוקים שונים, לדחות את תחילתם של חוקים, לבטל חוקים וכן לקבוע הוראות נוספות במטרה להשיג את יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2006'' (
חוק ההסדרים). הכוונה המקורית של החוק היתה לכנס לדיון אחד תיקוני חקיקה הנחוצים לצורך העברת סעיפים בתקציב. מאז, עם הזמן, הורחבה המטרה לטיפול במדיניות הכלכלית בכלל. אבל בפועל פולשים סעיפי הצעת החוק לתחומים רבים ומגוונים כמו למשל חוק התכנון והבניה (פרק ה'), איכות הסביבה ועוד.
הסיבה ליציבותו של חוק ההסדרים לאורך השנים נובעת מנוסח כותרת החוק: ''... במטרה להשיג את יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים ...'' בעצם מדובר כאן בקיצור קיצוני של תהליך קבלת ההחלטות הקשור למדיניות הכלכלית של הממשלה.
מאחר והחוק מגיע לדיון במשולב עם הצעת חוק התקציב ההצבעה (שבדרך כלל מוכרזת כהצבעת אמון) נגד החוק או נגד אחד מסעיפיו משמעה התנגדות למטרות הקואליציה ולקיומה. מה גם שברוב המקרים הנהלת הקואליציה כובלת את כל סעיפי החוק יחדיו – אי-אפשר להצביע בנפרד על כל סעיף בחוק. ברור שחה''כ תומכי הקואליציה לא ירצו להצביע נגד יעדי המדיניות הממשלתית. בקיצור הסיבה ליציבותו של חוק ההסדרים היא שילוב של שתי סיבות:
רק חה''כ מהמיעוט האופוזיציוני מגלה עניין לשנות את החוק באופן משמעותי.אין הפרדה אמיתית בין הרשויות המחוקקת והמבצעת.נוצר מצב שלחברי הכנסת מהרוב הקואליציוני ברשות המחוקקת אין עניין לשנות את החוק. חברי הכנסת ישאפו לתקן את החוק רק כאשר הם באופוזיציה. מכאן שהסיכוי לשינוי מהותי הוא אפסי.
על הועדה לבחירת שופטים
אפשר לטעון שבית המשפט (בעיקר העליון) ''פולש'' לתחומים לא לו ולכן נפגע עיקרון הפרדת הרשויות החשוב לקיומה של הדמוקרטיה. יש הטוענים כי אחד התהליכים שמחזקים את ''כוח הפלישה'' של בתי המשפט הוא זה שבאמצעותו נבחרים השופטים לכהונה עד צאתם לגימלאות. ידוע שמשקלם של השופטים (מבית המשפט העליון) ב
ועדה לבחירת שופטים הוא גדול יותר מזה של הרשויות האחרות (המחוקקת והממשלה וכו'). לכן ניתן לטעון שבכוחם של השופטים לשלוט במינויים של שופטים חדשים (בעצם בוחרים את עצמם).
החוק, חוק-יסוד השפיטה, התשמ''ד-1984, קובע שנשיא המדינה ממנה שופטים ''... לפי בחירה של ועדה לבחירת שופטים''. החוק הזה גם קובע את הרכבה של הועדה ומספר חבריה. ראוי גם להזכיר שכך נבחרים השופטים כבר כ-50 שנה. יש הטוענים ששיטת מינוי השופטים הקבועה בחוק היא ''האשמה'' בכך שבית המשפט העליון הוא יותר מידי הומוגני ואינו מייצג חלק ניכר מן האוכלוסיה. לכן, על פי הטענה הזאת, מן הראוי לטפל בשיטה באמצעות שינויי חקיקה. כפי שנראה היו חברי כנסת שהשקיעו לא מעט אנרגיות בנושא הזה.
באוגוסט 2001 דחתה הכנסת הצעה של חה''כ דוד טל לשנות את דרך בחירת ה
ועדה לבחירת שופטים והרכבה. באפריל 2001, לאחר בחינה של הצעות שונות, קבעה הועדה לסדרי הבחירה של שופטים, שהשיטה הנהוגה בישראל כולל הרכב הועדה לבחירת שופטים, עדיפה על הנהוג בארצות אחרות (
מינוי שופטים – מחקר השוואתי). כשנתיים אחר כך, בתאריך 24.6.2003, ערכה ועדת חוקה, חוק ומשפט, בראשותו של חה''כ מיכאל איתן דיון שבמסגרתו נשקלו 9 הצעות לשנות את התהליך (
יש לשנות את הרכב הועדה למינוי שופטים), כולל הצעה של חה''כ דוד טל. אבל בפועל דבר לא השתנה.
מתברר גם שלשכת עורכי הדין התנגדה לכל שינוי בשיטה. כשנה אחר כך, טען יו''ר הלשכה הד''ר שלמה כהן כי ''השיטה הישראלית לבחירת שופטים היא מן הטובות בעולם'' (
דבר ראש הלשכה). הוא גם הודיע שהלשכה תיאבק כנגד הנסיון לשנות את השיטה. אבל הרשות המחוקקת לא חייבת לקבל את ''ההמלצות'' של גופים חיצוניים והיא סוברנית לשנות את החוק. בכל זאת החוק לא שונה.
עובדות החיים מלמדות כי למרות הביקורת הרחבה והנוקבת הרי כאשר מגיעה ההזדמנות להצביע בעד שינוי מהותי בוחרים חברי הכנסת לשמר את המצב הקיים. נראה לי שכמו במקרה של חוק ההסדרים אחת הסיבות החשובות נעוצה בהבדלי אינטרסים של חברי הכנסת אשר משתנים לפי מעמדם: כאשר הם חלק מהרוב (קואליציה) הם נוטים לשמור על המצב הקיים ואילו כאשר הם המיעוט הם מוכנים יותר לשנות אלא שאז הם יכולים בעיקר לצעוק ולנאום.
החלום ושברו?
דרך היין להתיישבות בודדים
הרעיון להפוך את רמת בנגב לאזור של כרמים ויקבים החל לקרום עור וגידים בראשית שנות ה-90. לחוקרים באזור התברר שהתנאים האקלימיים השוררים ברמת נגב מתאימים ליצור ענבי יין ממש כמו ברמת הגולן שיינותיה מצליחים לא מעט. הארכיאולוגים וההיסטוריונים ידעו לספר שבאזור רמת נגב גידלו ענבי יין בתקופות שונות לאורך ההיסטוריה. בתקופת הנבטים למשל, בזמן המעבר לנצרות, היוו ענבי היין אחד מהגידולים המסחריים באזור עבדת ושבטה שהיו תחנות על דרך הבשמים מתימן לעזה.
מצוידת בעובדות אלו נטעה בשנת 1991 קבוצת חוקרים, שתי חלקות כרם לניסיון בתחנת הניסיונות של רמת נגב. בין שאר המטרות של החוקרים היתה האפשרות של פיתוח מקורות פרנסה וחדשנות בכדי לסייע לשיפור איכות חיי המתיישבים באזור ולעודד מתיישבים חדשים להצטרף לעשייה באזור דל באוכלוסיה. כבר בניסיונות הראשונים ליצור יין מענבי התחנה הוברר שניתן לקבל יין איכותי, לפי דעת מומחים בענף, ואף למכור אותו במחירים טובים למדי.
הצלחת הנסיונות בגידול ענבי יין בראשית שנות ה-90 הולידה את הרעיון של דרך היין להתיישבות בודדים. על משקל דרך הבשמים מימי הנבטים נהגתה וגובשה תוכנית להתיישבות בודדים המשלבת עיסוק בחקלאות (ענביי יין, זיתים לשמן, צאן ועוד), עיבוד התוצרת החקלאית (הפקת שמן, יין, גבינות ועוד) ובתיירות. בהמשך, בשנת 1995, עלתה החווה הראשונה במסגרת התוכנית – תוכנית משולבת להתיישבות ולפיתוח כלכלי יצאה לדרך. כך עד היום עלו כ-23 חוות בודדים (משפחות בודדות) ועוד היד נטויה.
ראוי לציין שבניגוד לבדואים שמתיישבים באזור ללא אישורים או הסכמת הרשויות, תוכנית דרך היין עברה את כל דרך החתחתים של האישורים הממסדיים. זה כולל את אישור תוכנית המתאר בוועדה הארצית לתכנון ולבניה, אישורים פרטניים של הפרוייקטים החקלאיים והתיירותיים על פי תהליכים שאושרו מראש על ידי הגורמים הממסדיים הנוגעים בדבר. זה כולל גם תהליך שעוקף את חובת המכרזים. אבל כנראה שיוזמות ברוכות מהסוג הזה לא אמורות להתקדם על מי מנוחות עד להשלמת התהליך.
בימים אלו צצה לה בעיה המאיימת על המשך ביצוע התוכנית ואפילו נשלחו התרעות על צווי פינוי למספר חוות. מישהו כנראה נבהל או הובהל מהתהליך, אולי בגלל תלונה של מישהו שהפרוייקט שלו לא אושר. כך או כך מנהל מקרקעי ישראל הוציא דרישות תשלום מופרזות (
רק 5 דקות ממצפה רמון) ומכתבי התראה לקראת הוצאת צווי פינוי לאותן חוות.
לאחר יותר מ-10 שנים שהתוכנית לוותה בתמיכתם של כל המוסדות הרלוונטיים; לאחר שכל המהלכים והתוכניות היו מונחים על השולחן ושקופים, יש עדין 'אנשים' הפועלים למנוע את מימוש יעדיה. לאחר שנים של עבודה והשקעות כספיות, עם גיבוי מפורש של הממסד, כאשר כבר נראה האור בקצה המנהרה, בא האיום שההשקעה תרד לטמיון.
סוף דבר
נראה שכל עוד הדבר תלוי באינטרסים 'ניידים' לא ייושם שינוי מהותי בחוק ההסדרים ובשיטה לבחירת שופטים. ייתכן שאם פעם יבחרו חברי הכנסת לפעול לפי אידיאולוגיה וערכים (לפי אינטרסים לא ניידים) יגבר הסיכוי לשינוי. זה כנראה מה שנחוץ גם בנושאים כמו '
דרך היין להתיישבות בודדים'.
דברים שרואים משם לא רואים מכאן
