בתחילת המאה שעברה, אזרח אמריקאי בשם פרדיקריס (Perdicaris), נחטף למטרות כופר ע''י ראש שבט מקומי במרוקו בשם ראיסולי (Raisuli). הפרשה זכתה לכותרות בעיתונות האמריקאית שדרשה מהמימשל לא לעבור בשתיקה. תאודור רוזוולט, הנשיא האמריקאי באותה תקופה, הורה לדרוש שחרור מיידי וללא תנאים של החטוף. המברק שנשלח באמצעות הקונסול האמריקאי בטנג'יר היה מורכב ממשפט אחד ''פרדיקריס חי, או ראיסולי מת'' (Perdicaris alive or Raisuli dead). למחרת היום פרדיקריס שוחרר ובזה נסתם הגולל על התנכלויות לאזרחים אמריקאים באזור הים התיכון. אז לא היה צי ששי, לא היו מטוסים, ובכלל לא היתה נוכחות אמריקאית כל שהיא במזרח התיכון או בצפון אפריקה. אבל היתה הרתעה. את הסיפור המלא אפשר למצוא ב-
Teddy's Big Stick.
הצטרפותה של צפון קוריאה למועדון הגרעיני והאפשרות של הצטרפות חברות נוספות בעתיד הנראה לעין מעמידה בסימן שאלה את הגישה הקונבנציונלית לנושא ששמו הרתעה. הגישה בעבר לנושא ההרתעה היתה משהו בסיגנון ''אם אתה תכניס לי, אני אכניס לך פי שניים''. זאת אולי צורה קצת פשטנית לתאור הדברים, אבל זו היתה רוח הדברים. לאורך כל תקופת המלחמה הקרה, התקיים בין המעצמות ''מאזן האימה'' (MAD או Mutual Assured Destruction) ששמר על כך שהמלחמה הקרה תשאר קרה. להרתעה יש גם ווריאציה בנוסח של ''אם תתחיל אתי, אני אקרא לאח שלי''. הגישה הזאת באה לידי ביטוי אצל מדינות שאינן מסוגלות לפתח הרתעה אמיתית בכוחות עצמן או בסיכסוכים מקומיים כמו הסיכסוך הישראלי ערבי. זה לא תמיד בא לידי ביטוי בהצהרות פומביות אבל זה הוכיח את עצמו במעשים. בתקופת מלחמת ההתשה נוכחות של אוניות רוסיות בנמל פורט סעיד הספיקה כדי למנוע מצה''ל לפעול שם (לאור התקדים הזה, כדאי לחשוב על המשמעות של הנוכחות הרוסית בלבנון שדווח עליה לאחרונה). היו חריגות ספורות (הפלת המטוסים הרוסיים מעל תעלת סואץ במלחמת ההתשה, למשל) אבל במקרים כאלה, כדי לא להביך את האח, הדברים נשמרו בסוד ואף צד לא הודה בהם באופן רשמי.
היתה הבנה בין כל המעורבים להימנע משימוש בנשק גרעיני, הבנה שנועדה להבטיח שהתלקחויות לא תדרדרנה לשואה גרעינית. זה עבד במלחמות המקומיות השונות מלחמת קוריאה, מלחמת וייטנאם הראשונה (צרפת), מלחמת וייטנאם השניה (ארה''ב), כל ההתלקחויות בין הודו ופקיסטאן סביב קאשמיר, וגם במשבר הטילים בתקופת הנשיא קנדי, אם כי אז זה היה קרוב מאוד. מצד שני, ההמנעות משימוש בנשק גרעיני הביאה לכך שכל המלחמות האלו הסתיימו ללא הכרעה. הרתעה עם יד אחת קשורה לא יכולה להשיג את אותן תוצאות כמו הרתעה ''עד הסוף''. אילו מלחמת קוריאה היתה מסתיימת בתבוסה מוחצת של הצפון (דבר שלשם השגתו היה נדרש שימוש, או איום בשימוש, בנשק גרעיני כדי למנוע את התערבות סין), סביר להניח שמלחמת וייטנאם לא היתה פורצת, לפחות לא בשלבה השני, כשהאמריקאים היו מעורבים. גם ארצות אחרות בעולם השלישי, כולל ידידנו הפרסי, היו מתייחסים בצורה קצת אחרת לארה''ב. אין צורך לאמר שהמשבר הנוכחי סביב הניסוי הגרעיני שהיה או לא היה בצפון קוריאה לא היה מתעורר.
אמצעי הרתעה שאין מוכנות להשתמש בו אינו מרתיע, בייחוד כאשר מתריעים על כך בריש גלי. תמיד הייתי מוטרד מההצהרה של כל מנהיגי ישראל מכל קצווי הקשת הפוליטית ש''ישראל לא תהיה הראשונה להשתמש בנשק גרעיני''. אין לי הרבה מושג אודות היכולת האמיתית של ישראל בתחום הזה, אם כי הרושם הכללי שלי הוא שיש הרבה מאוד הגזמה בנושא. אבל ללא כל קשר למה שיש או אין, למה להרגיע את השכנים ולהבטיח להם את ''זכות'' המכה הראשונה? ארה''ב יכולה לספוג מכה ראשונה, להחזיר לצד השני באבוהא ולהמשיך להתקיים. פצצה גרעינית אחת של 50 קילוטון במרכז גוש דן, וכל התגובות שתבאנה אח''כ יהיו בבחינת כוסות רוח למת. אם השכנים רוצים להאמין לספין של ספירו שלמדינת ישראל יש ''מאות פצצות גרעיניות'' במחסן, שיהיה להם לבריאות. למה צריך להודיע להם שאין כוונה להשתמש בפצצות האלה שישנן או אינן?
ההבנה הגרעינית לא חלה על עימותים ישירים בין מעצמות העל. כאן האמריקאים הבהירו בלי להותיר מקום לספק הקל ביותר מה יקרה אם הרוסים ינסו משהו. זה עבד לא פחות טוב מההבנה הגרעינית בסיכסוכים משניים. דווקא הוודאות שכל עימות ישיר יהפוך לשואה גרעינית היא שמנעה פריצת מלחמה ישירה בין מעצמות העל.
הכותרת אותה בחרתי, ''העידן הלא קונבנציונלי'' איננה מתייחסת לאמצעי הלוחמה (נשק גרעיני, כימי או בקטריולוגי) אלא לצורת הלחימה. לוחמת הטרור, ובייחוד הופעת הרוצחים המתאבדים על הבמה, גרמה לכך שאמצעי ההרתעה המקובלים אבדו את משמעותם. ברמה של מבצעי הטרור ברור שרוצח מתאבד איננו רואה במאסר עונש מרתיע וגם האפשרות שהוא יהרג במהלך, או אפילו לפני, ביצוע המשימה לא מטרידה אותו במיוחד כי כוונתו היתה להתאבד מלכתחילה. ומה בקשר לתגובה לאחר ביצוע הפיגוע? המבצעים כבר מלקקים דבש בחיקן של 72 הבתולות, והצד הנפגע מחפש קודם כל תשובה לשאלה ''מי נטל עליו אחריות לביצוע'', כדי להמנע מפגיעה ב''חפים מפשע''. ברמה של המעצמות זה לא שונה. הרתעה הבנויה על הקונספציה של ''אם אתה תכניס לי אני אכניס לך פי שניים'', לא עובדת כל כך טוב כאשר אין מטרה מוגדרת שאפשר להכניס לה, או כאשר הצד הפוגע לא כל כך מוטרד מהנזק שייגרם לו כאשר ''יכניסו לו פי שניים''.
למעשה הרעיון של הרתעה המתבססת על תגובה משמעותו שנותנים לצד השני לבחור את זירת הקרב ואת המועד. לא צריך להיות גאון אסטרטגי כדי לדעת שזאת איננה הדרך הכי חכמה לניהול מלחמה. מה שנכון למלחמות בהן משתמשים בכלי נשק קונבנציונליים, נכון שבעתיים כאשר קיימת האפשרות של שימוש באמצעי השמדה המוניים.
מה האלטרנטיבה? לא לחכות. המיתוס של המערב הפרוע, לפיו ''הטובים'' אינם יורים ראשונים, ש''הטובים'' נותנים ל''רעים'' לשלוף קודם ובאמצעות שליפה יותר מהירה הם מנצחים, עובד יפה על מסך הקולנוע. גרי קופר (''בצהרי יום'') ואלן לד (''שיין'') מונצחים בפנתיאון של הוליווד. בחיים זה פחות רומנטי. בחיים מי שנותן לצד השני לשלוף ראשון מוצא את עצמו תשע אמות באדמה ובמקרה הטוב יבנו לו מצבה יפה. זה נכון בעימותים בין בודדים וקבוצות קטנות, וזה נכון לא פחות בעימותים בין מדינות ובין מדינות וארגוני טרור.
על שאלות שנשאלו, ועל תשובות שלא ניתנו
ב
מאמר קודם (פא''צ, 30 בספטמבר, 2006) עשיתי השוואה בין ארוע היסטורי לבין ארוע במלחמת לבנון האחרונה. הבסיס להשוואה היה חוסר התכלית והטימטום שעמדו מאחורי החלטות לצאת למבצעים צבאיים שלא היה להם סיכוי להצליח או מטרות מוגדרות. על כך זכיתי לביקורת קטלנית. במיוחד יצא הקצף על המשפט ''וכאשר שואלים את ראש הממשלה 'מדוע?', הוא משיב 'זאת שאלה טובה שאין לי עליה תשובה' ''. ''יש תשובות'' נזעקו המבקרים, שלחיזוק טענתם אף הביאו מבול של ציטטות מדברים שנאמרו ע''י ראש הממשלה באין ספור ראיונות לעיתונות אחרי סיום המלחמה, כשכבר היתה תמונה ברורה של כל מה שלא הושג בה, דברים ממיטב התוצרת של מטבח הספין של אדלר וחבורתו. ''אני מאמין לראש הממשלה'', כך מדגיש אחד (מעניין אם הוא התייחס באותה מידה של אמון להצהרתו של ראש שממשלה שניתנה במהלך המלחמה על כך ש''תשתית החיזבאללה חוסלה לחלוטין''). והנה ראה זה פלא. אני צופה היום (11 באוקטובר) בשידור חי של ראיון עם שמעון פרס בטלוויזיה. ומה הוא אומר? ''המלחמה הזאת, אף אחד לא יודע למה היא באה, מה היו מטרותיה ומה הושג בה''. ובהמשך, כשהעיתונאים ניסו ללחוץ אותו לפינה ''אז למה לא שאלת?'', הוא משיב ''שאלתי את כל השאלות ב-12 ביולי. שאלתי, אך לא קבלתי תשובה מאף אחד מהשרים וגם לא מראש הממשלה''. הוא כלל לא התייחס, ובצדק, לתשובות שניתנו אחרי שהשתתקו התותחים. נשאלת השאלה האם מידת האמון שיש לתת בדברי המשנה לראש הממשלה נופלת מזו שיש לתת בדברי ראש הממשלה, ביחוד לאור העובדה שדבריו של הראשון אינם מייצגים חוכמה שלאחר מעשה.
לצערי לא רשמתי את שמות המראיינים. פרס היה גדול עליהם בכמה מספרים. הם פשוט לא בליגה שלו. בהתחשב באימרה ''לא חשוב הגיל, העיקר התרגיל'', ייתכן שעוד לא שמענו את המילה האחרונה משמעון.
חדשות שלא קורות
הציבור בישראל אינו בשל דיו כדי להתמודד עם המתרחש בעולם. אוסף של אינפנטילים שאיננו יודע מה טוב עבורו. זה ''קו המפלגה'' (party line) של החוגים השולטים, ובהתאם לכך דואגים שהוא לא ייחשף למידע שאינו עולה בקנה אחד עם קו ההסברה הרשמי. מה שהציבור לא יודע לא יכול להזיק לו. ממש כמו שנאמר בספר בראשית:
מִכֹּל עֵץ הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל, וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע – לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ. כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ – מוֹת תָּמוּת. התקשורת ברובה נרתמה למשימה, והדיווח על מה שמתרחש בארץ, בארצות השכנות ובעולם הרחב הוא מאוד סלקטיבי. ישנה רק בעיה קטנה, בעידן האינטרנט קצת קשה למנוע ממי שבאמת מעוניין בכך גישה למידע שאיננו מפיע ב''שדרה המרכזית'' של התקשורת בישראל. אז איך בכל זאת? השיטה פשוטה. ממציאים סיבות מדוע לא רואים את מה שרואים. וכידוע מה שלא רואים לא קרה.
למשל, יש גוף בשם
PMW (Palestinian Media Watch) העוסק במעקב שוטף אחרי כל מה שמתפרסם בתקשורת של הרשות הפלשתינאית, מתרגם את החומר לעברית ומפיץ אותו באמצעות האינטרנט. רוב החומר לא יערב לאוזניים ישראליות הנעולות על חזון השלום של אוסלו. ל-PMW יש אג'נדה פוליטית, כך מסבירים לנו החכמולוגים של השמאל, יותר טוב שלא תקראו אותו. יש קונים ללוקש.
למשל, יש עתון בעל תפוצה נמוכה יחסית, בשם ''מקור ראשון'' (שבועון אם אינני טועה). גם הוא בדיווחיו לא הולך בתלם שהותווה ע''י השדרה המרכזית של התקשורת. העורך הוא איש שמאל ששינה את עורו ואימץ לו דעות ימניות, כך מסבירים לנו החכמולוגים של השמאל. אנחנו לא מתעסקים עם בוגדים באידיאולוגיה. בשום פנים אין לקרוא מה שכתוב שם, על אחת כמה וכמה שאין להתייחס לדברים המופיעים שם באמון.
למשל, יש עיתון בשפה האנגלית, הג'רוסלם פוסט, שמרבה לתת דיווחי אמת שאינם בדיוק מה שמוצאים בשדרה המרכזית של התקשורת. נו טוב, כמה ישראלים כבר קוראים את הג'רוסלם פוסט? לא שווה התייחסות.
למשל, יש תיק דבקה באינטרנט. לו דווקא יש קהל קוראים לא מבוטל. אלה סתם סוחרי ספין המפיצים בדיות, כך אנחנו שומעים מצד שמאל. לדברים המופיעים שם אין כל שחר.
אפשר להמשיך עוד ועוד.
ביום שבת האחרון (7 באוקטובר, 2006 – אצלי זה היה יום ששי) הופיעה בדבקה ידיעה על כך שכוח רוסי הצטרף למשימת קידום השלום בלבנון. הכוח הזה איננו חלק מכוח האו''ם, הכוח הזה – אף אחד לא ידע על בואו ולמה הוא נועד. רק ראש ממשלת לבנון היה בסוד העניינים, ולפי דרישתו רובו של הכוח מורכב מלוחמים מוסלמיים וגם הפיקוד הוא מוסלמי. נו טוב, עוד ספין של דבקה. אבל רגע, יום קודם (ביום חמישי אצלי, 5 באוקטובר), הידיעה הזאת הופיעה כמעט באותה לשון בעיתונות כאן (בארה''ב). הספין של דבקה מתחיל לתפוח. עובר עוד יום, וביום א' (ה-8 באוקטובר, 2006) הידיעה במלואה, עם פרטים נוספים, מופיעה בג'רוסלם פוסט. בשדרה המרכזית של התקשורת עדיין דממה. רק ביום ג' (10 באוקטובר, 2006) ''ידיעות אחרונות'' עשה עמנו חסד ופרסם את
הידיעה (כ''חדשה בלעדית'' שלו) . מסלול ארוך עבר הספין הזה.
עיתון ''הארץ'' מגדיר את עצמו כ''עיתון לאנשים חושבים''. בכל פעם שאני נתקל בהגדרה הזאת אני מדמיין לעצמי שיחה בין שני ''אנשים חושבים'': א': ''קראת את מה שכתוב בעיתון 'הארץ' היום?'' ב': ''קניתי את העיתון, אך טרם הספיקותי לעיין בו''.
עיתון ''הארץ'' רואה באינטרנט, וביכולתו של הציבור לקבל מידע ממקורות בלתי תלויים אסון שיש להלחם בו בחרוף נפש. במסגרת המאמצים לפגוע בתיק דבקה, אותו עיתון ''הארץ'' רואה כאבי אבות הטומאה, הוא פרסם לפני מספר שנים כתבה שנשאה את הכותרת ''
צריך שניים לדבקה''. בכתבה הוא ניסה ל''הוכיח'' שאין להתייחס באמינות לדיווחים של האתר דבקה. הוא הביא דוגמא של תחזית שהופיעה בתיק דבקה, לפיה ''ארצות הברית תקשיח את עמדותיה כלפי ערפאת ותאלץ אותו לחזור למקומו וגודלו הטבעי''. והנה פתאום, כך ''הארץ'' מספר לקוראיו, ''בוש מודיע שהוא תומך בהקמת מדינה פלשתינאית'' (מדובר היה בהודעה המפורסמת על תוכנית ''מפת הדרכים''), ''משהו פה לא מסתדר'', כך עיתון ''הארץ''. למי ששכח את הפרטים, המרכיב המרכזי של תוכנית מפת הדרכים, כשהיא הוצגה ע''י הנשיא בוש, מרכיב שהיה אמור להוות תנאי מוקדם לפני שיינקט איזה שהוא צעד אחר היה ''החלפתה של ההנהגה הפלשתינאית באחרת שאיננה נושאת את נגיפי הטרור'' (Replacement of the Palestinian leadership by one that is not contaminated by Terror). אומנם הנשיא בוש לא נקט ב''שם המפורש'' יאסר ערפאת, אבל לא הוא לא הותיר מקום לספק למי כוונו דבריו. המשפט הזה דווקא עלה בקנה אחד עם התחזית של תיק דבקה על יחסה הצפוי של ארה''ב לערפאת. התחזית של תיק דבקה לא כללה התייחסות לרעיון של הקמת מדינה פלשתינאית. אין זה משנה אם החסר נבע מכך שהמקור של תיק דבקה לא מסר לו את הסיפור המלא, או שהמקור לא ידע בעצמו את כל הפרטים, אבל להסיק מזה שמישהו לא אמר משהו, שהוא בלתי אמין זה קצת far fetched (אינני יודע איך לתרגם את המושג הזה לעברית בצורה שתשקף את המשמעות המלאה שלו). מה גם שעיתון ''הארץ'' התעלם לחלוטין מהדברים שבוש כן אמר שאישרו במלואם את התחזית של תיק דבקה.
הכתבה המלאה ב''הארץ'' כללה קטעים נוספים, בעיקרם דברי רכילות אישית על עורך אתר דבקה. לא טרחתי להביא את כולם.
הספין התקשורתי קיים, אבל נתקלים בו בשדרה המרכזית של התקשורת לעתים הרבה יותר קרובות מאשר בתיק דבקה.
נובל – המסורת נמשכת
השבוע התפרסםמו ההודעות על הזוכים בפרס נובל לכלכלה (9 באוקטובר, 2006), ספרות (12 באוקטובר, 2006) ושלום (13 באוקטובר). בשבוע שעבר התפרסמו ההודעות על הזוכים בפרס בתחומי הרפואה, הכימיה והפיסיקה. בניגוד לחלוקת הפרסים בתחומים ה''קשים'' (פיסיקה, כימיה, כלכלה,ורפואה) בהם הפרס מוענק עבור הישגים של ממש, ההחלטות על הענקת שני הפרסים האחרונים כוללות שיקולים פוליטיים, מה שמביא לכך שלעתים קרובות הענקת הפרס בתחומים האלה מעוררת מחלוקת, ולפעמים אפילו שערוריה של ממש. השימוש במושג ''הישגים של ממש'', לא נועד לזלזל בהישגיהם של סופרים. הוא בא להבהיר את השקפתי שזה מגוחך שמלומדים שוודיים, שבמקרה הטוב שולטים בנוסף לשפתם גם בגרמנית ובאנגלית (כוונתי לשליטה ברמה של שפת אם), מעניקים פרס ליצירות ספרותיות שנכתבו באיזו שפה אפריקנית או אסייתית (כולל עברית). יכולים לספר לי מעשיות מכאן ועד להודעה חדשה, אבל עוד לא נולד השוודי שיוכל להעריך באמת יצירה של עגנון. שום תרגום איננו מסוגל להעביר משפה לשפה את מלוא ערכה של יצירה ספרותית. פרס נובל לספרות השנה הוענק לסופר טורקי שנרדף ע''י השלטונות בארצו, דבר שקרוב לוודאי נלקח בחשבון בעת קבלת ההחלטה על הענקת הפרס. על ערכו של פרס נובל לשלום כבר הבעתי את דעתי בהזדמנויות קודמות. מספיק לראות למי הוא לא הוענק.
המסורת עליה אני מדבר היא שגם השנה, כבשנים קודמות, עולם הנובל נשלט בידי גברים. השנה כל הזוכים, ללא יוצא מן הכלל, הם גברים. אני כבר מצפה לראות איזו תגובה פמיניסטית על השוביניזם הגברי שמונע מנשים את הזכיה בפרס.