כל הקורא סיפורת או דראמה מתורגמות לעברית, ייתקל בוודאי על כל צעד ושעל בצירופים ובמשפטים מעין אלה, המופיעים בדיאלוגים:
הו, יקירי!
הו, כן, יקירה.
ובכן, יקירי, עליך לדעת.
מה, מחמל נפשי.
בבקשה, אחא, בבקשה! אמור זאת אחא, אמור זאת!
אל תעמוד שם בחוץ, קשישי החביב.
ניחא, בקרוב תרגישי טוב יותר.
הה, אלי!
על דיברתי!
[כל הצירופים והמשפטים הם ציטוטים אותנטיים מסיפורת ומדראמה מתורגמות לעברית].
המשפטים שציטטנו מכילים ביטויי פנייה, קריאות או קַשָרים ריקים - יסודות ריקים ממשמעות ספציפית, הממלאים חללים בשטף השיחה, שתפקידם העיקרי בדיאלוג הוא להביע רגש כלפי בן/בת השיח, או לשמור על קשר רצוף בין המשוחחים, ולא בהכרח למסור אינפורמאציה.
מה מוזר במשפטים שציטטנו?
אף דובר עברית ילידי אינו משתמש בביטויי פנייה, בקריאות או בקַשרים כאלה בשיחה טבעית, ואף-על-פי כן הופעתם של יסודות מלאכותיים כאלה בדיאלוגים ספרותיים שכיחה למדי, בעיקר בספרות המתורגמת לעברית, ואף נתפסת כסימן היכר כמעט הכרחי לדיאלוג ספרותי. מסתבר שעיצוב סגנוני מלאכותי עשוי להתקבל כ''טבעי'' בספרות ואפילו לקנות לו מקום של כבוד בקרב הקוראים והמבקרים, בעוד שימוש ביסודות לשוניים אותנטיים מהשפה המדוברת ייתקל בהתנגדות.
כיצד ניתן להסביר את שכיחותם של יסודות לא אותנטיים אלה ביצירות ספרות המתורגמות לעברית?
א. העברית המודרנית קיימת כלשון דיבור זמן קצר יחסית, ולכן לא התגבש בה מגוון עשיר של יסודות ריגושיים וקַשרים של שיחה טבעית. (בשנות הארבעים התלונן שלונסקי על מיעוט הקללות הטבעיות בלשון העברית, עובדה שהקשתה עליו את מלאכת תרגום הדיאלוג.) לספרות הישראלית הצעירה לא הייתה מסורת של כתיבת דיאלוגים המושתתים על עקרונות דיבור, כך שהסופרים והמתרגמים לא היו מודעים מספיק לעקרונות לשון דיבור, ולא היו מיומנים בעיצוב סגנוני של דיאלוג. מצב זה דחף סופרים ומתרגמים להסתמך על הרפרטואר הספרותי הישן (כגון: אחא, מחמל נפשי, ניחא, במטותא ממך, ובכן, וכד'), וכן לשאול או לתרגם באופן מילולי יסודות מלשונות זרות (לדוגמה: הו, אוה, יקירי, עלמתי, קשישי החביב, מתוקתי, מלאכי, וכד').
יצוין שהספרות העברית המקורית נחלצה מהר יותר מהתלות בטקסטים המסורתיים ונפתחה אל העברית המדוברת יותר מאשר הספרות המתורגמת.
ב. דוברי הלשון, והמתרגמים בכלל זה, נוטים לראות את הלשון כנושאת תפקיד של מסירת אינפורמציה, ואינם ערים לתפקידים האחרים שלה, כגון התפקיד הרגשי או התפקיד של יצירה/שמירה על קשר בין המשוחחים – תפקידים העשויים להיות מרכזיים בשיחה ספונטאנית. לכן, בבואם לתרגם יסודות לא אינפורמטיביים, כגון קריאות, קללות, ביטויי פנייה למיניהם וקַשרים ריקים, הם נוטים לתרגם אותם באופן מילולי, לפי תוכנם הסמאנטי, ולא לפי תפקידם התקשורתי בדיאלוג, גם לא לפי נוהגי שיחה בעברית המדוברת. משמעותם של ביטויי פנייה, קללות וקריאות למיניהן תלויה תלות חזקה בהקשר הסיטואציה של השיחה ועשויה להשתנות בהקשרים שונים, ובכל זאת נוטים המתרגמים לתרגם יסודות אלה כמילים אוטונומיות, לפי משמעותן המילונית.
דוגמה מאלפת לכך יכול לשמש תרגומה לעברית של המילה הצרפתית BETE בדיאלוגים ספרותיים. מילה זו נושאת בלשון הדיבור הצרפתית קשת של משמעויות רגשיות, למן גינוי הנמען/ת במשמעות של 'טיפש'/'טיפשה', ועד פניית חיבה בקרבת משמעות ל'טיפשונת'. המדהים הוא שלעיתים כל כך קרובות מתורגמת מילה זו למילה העברית הבוטה 'בהמה', כלומר תרגום לפי משמעותה המילולית, תוך סטייה חריפה ממשמעויותיה השונות בדיאלוג הספרותי המקורי ובשיחה חיה בצרפתית.
שילוב יסודות רגשיים וקַשָריים בדיאלוגים בסיפורת ובדראמה יש בכוחו להעניק לדיאלוג הספרותי ריתמוס ואינטונציה של דיבור אותנטי, אך ברור הוא שנטילת יסודות מסוג זה ממלאי היסודות המסורתיים של העברית הכתובה, או תרגומם המילולי משפות זרות, לא יוכלו ליצור את האפקט הדיבורי הנדרש, וכמובן יְשַוו לדיאלוג המתורגם אופי זר ומלאכותי.
גם כשהתרופפו במשך הזמן הנורמות הלשוניות השמרניות שהשפיעו על סגנון הדראמה והסיפורת העבריות, וגם כשהתרחב מגוון ביטויי הפנייה, הקריאות, הקללות והקַשרים בעברית המדוברת, המשיכו וממשיכים ''לככב'' בדיאלוגים המתורגמים לעברית יסודות זרים מסוג ''הו יקירי!'', והם מסימני ההיכר הבולטים של דיאלוג מתורגם לעברית. מסתבר שגדול כוחה של מסורת.
הו, יקירי!
