המקום הלוהט ביותר בגיהנום שמור לאלה הנוקטים עמדות 'מאוזנות' במחלוקות מוסריות.(דנטה אלגיירי)
The hottest places in hell are reserved for those that during great moral crises, maintain their neutrality.
אחד ממאפייני תקופתנו הוא שימוש היתר (over use) שנעשה במושגים כמו מוסר וצדק או ''שיקולים הומניטריים''. ''פיסגת המוסר'' (the moral high ground) מאוכלסת בצפיפות חסרת תקדים ע''י ערב רב של גופים, קבוצות וארגונים, רשמיים, רשמיים למחצה וסתם קבוצות פרטיות המתיימרים לפעול בשם המוסר והצדק, למען ''זכויות האדם''. בשל קצב ההתרבות של הא''זים (א''ז - א' בצירה, ברבים א''זים – א' בחיריק, ראשי תיבות של ארגון זכויות) לפיסגת המוסר נשקפת סכנה אמיתית של התפוצצות אוכלוסין. ריבוי העוסקים בנושא ושפע הספין שלהם המוצא את דרכו לתקשורת מטשטשים את המציאות שלמעט מספר קטן של חריגים – קבוצות וארגונים המתמסרים בכנות לפעילות הומניטרית, רובם המכריע של האִ''זים מורכב מאוסף של שרלטנים ומתחזים שאין כל קשר בין פעילותם לבין הנושא אותו הם מתיימרים לייצג, זכויות האדם. פעילותם נעדרת כל בסיס מוסרי. המוסר שלהם הוא מוסר גמיש, מוסר שהגדרתו משתנה בהתאם לצורכי הרגע, מוסר שכל כולו לא נועד אלא להצדיק אג'נדה פוליטית כזאת או אחרת. לעתים קרובות פעילותם של הא''זים משקפת מוסר שלילי - ''מוסר של גזלנים'' – יותר מאשר מוסר.
נושא ''זכויות האדם'' הפך להיות הלהיט של תקופתנו. סביב הנושא הזה מתקיימת תעשיה שלמה. תעשיה המזכירה בהיקפה את תעשיות העולם השלישי המייצרות חיקויים למוצרים ויצירות מהעולם המערבי. בדומה לתעשיות של העולם השלישי גם התעשיה הזאת מאופיינת ע''י ייצור המוני מצד אחד וחוסר בקרת איכות מהצד השני. רוב הא''זים, בהיותם מסגרות בלתי ממוסדות (Non Governmental Organizations - NGO), אינם נתונים לשום ביקורת ציבורית, ואינם נדרשים לעמוד בשום קריטריונים אובייקטיביים כל שהם. הניהול הכספי שלהם איננו נתון לפיקוח (כמה מהא''זים ''מגלגלים'' תקציבים בהיקף של הרבה מיליונים - דולרים, לא ש''ח - תקציבים בהיקף שלא היה מבייש הרבה ''משפחות'' של הפשע מאורגן). הם מגדירים בעצמם את תחומי פעילותם, את ''אוכלוסיית הלקוחות'' בשמם הם פועלים, את כללי המוסר המנחים אותם ואת עצם המושגים בשמם הם פועלים.
הסופר לואיס קרול (Lewis Carroll), בסיפור הילדים שלו
מבעד למראה (
Through the Looking Glass), מתאר דיאלוג בין עליסה, גיבורת הסיפור, לבין דמות בשם המפטי דמפטי, הממחיש יותר טוב מכל דבר אחר את צורת ההתנהלות של א''ז טיפוסי:
המפטי דמפטי, בנימה של בוז ניכר: ''כשאני משתמש במילה, מובנה הוא בדיוק המובן שאני בוחר בשבילה – לא פחות ולא יותר''
עליסה: ''השאלה היא אם אתה יכול לכפות על מילים מובנים כל כך רבים ושונים''.
המפטי דמפטי: ''השאלה היא מי כאן האדון – זה הכול''.
When I use a word,” Humpty Dumpty said, in a rather scornful tone, “it means just what I choose it to mean, neither more nor less.” “The question is,” said Alice, “whether you can make words mean so many different things.” “The question is,” said Humpty Dumpty, “which is to be master - that’s all.
במאמר מוסגר: התרגום העברי, של אהרון אמיר אם אינני טועה, מכנה את המפטי דמפטי בשם גבריקא (זה נשמע לי כמו שילוב של ''גבר'' ו''ריקא''). לעניות דעתי רמי נוי (או נוידרפר), או ע. צופיה, או בן דוד, או אפילו עמיש, היו כינויים מתאימים לא פחות.
הא''זים מפיקים דו''חות, הם מארגנים עצרות בהן נישאים נאומים חוצבי הלהבות, הם צועדים בהפגנות בהן מתנוססות כרזות ענק המשופעות בביטויים וסיסמאות כמו ''פשעים נגד האנושות'', ''הפרת זכויות האדם'', ''הפרת החוק הבינלאומי'', ''השמדת עם'', ''גזענות'' וכך הלאה וכך הלאה. כמעט ללא יוצא מן הכלל, כל קשר בין הסיסמאות הללו לבין המתרחש בשטח הוא מקרי לחלוטין. ברוב המקרים אין לנושאי הדגל אפילו מושג ראשוני במה בכלל מדובר. ומה שהכי חשוב, הכל נעשה בשם ''המוסר והצדק''.
ה''מובילים'' בקהל האִ''זים הם
ארגון אמנסטי (Amnesty International - AI),
משמר זכויות האדם (Human Rights Watch - HRW) ו
ארגון הסולידריות הבינלאומי (International Solidarity Movement - ISM). האחרון, למרות השם ממנו משתמע שמדובר בארגון אוניברסלי, הוא ארגון ערבי שכל פעילותו מצטמצמת לסכסוך הישראלי ערבי. ה-ISM פעיל מאוד בקמפוסים ברחבי ארה''ב כשסעיף מרכזי בפעילותו הוא ארגון ''שבועות הזדהות'' (מיותר לציין עם מי). גם באירופה, במיוחד באנגליה, קולו נשמע. בארה''ב ה- ISM הסתבך קצת עם הבולשת הפדרלית כי הועלו חשדות שבכינוסים שלהם מגייסים מתנדבים למשימות התאבדות, אבל בינתיים לא נמצאו לכך הוכחות של ממש. האחרים הם בעלי ''מוניטין'' קצת יותר מכובד וחלק מפעילותם מכוון גם לתחומים שאינם קשורים לסכסוך הישראלי ערבי, מה שמאפשר להם להתהדר באיצטלא של אוניברסליות. ארגון אמנסטי, על מנת לטפח תדמית של ''גישה מאוזנת'', נוהג תקופתית להפיק דו''ח המאשים את הצד הערבי (בהערכה גסה, על כל 20 ד''וחות המגנים את ישראל, AI מפיק דו''ח אחד שמביע ''דאגה'', ולפעמים אפילו מגנה, את מעשי הצד הערבי). פרסומו של הדו''ח ה''מאזן'' התורן הוא ארוע תקשורתי ממדרגה ראשונה כשיחצני AI דואגים להבטיח כיסוי נרחב בעיתונות וברשתות הטלוויזיה. חוסר המידתיות ברמת תשומת הלב המוקדשת ע''י הא''זים למיניהן לישראל לעומת שאר העולם, עולה בהרבה על זאת בה האשימו את ישראל במלחמה האחרונה. למה זה ככה זאת שאלה טובה, אבל זה נושא לדיון אחר.
מאמר של פרופ' אלן דרשוביץ מאוניברסיטת הרווארד בג'רוסלם פוסט מה-30 באוגוסט, 2006 (
Amnesty International redefines 'war crimes') עוסק בהרחבה בשני הארגונים הראשונים, ומבהיר בלשון פשוטה את האבסורדיות בכל הטעונים שלהם. זה נושא שהוא עסק בו הרבה בעבר ופרסם עליו הרבה מאמרים, אבל הפעם הוא מתייחס למלחמה האחרונה בלבנון.
כדאי לייחד כאן מספר שורות לאלן דרשוביץ. הוא מהווה דמות מיוחדת במינה בעולם האינטלקטואלי. משפטן מבריק וחסיד אמיתי של זכויות האדם באשר הוא. מצד אחד הוא תומך נלהב בפרוק כל ההתנחלויות ופינוי מלא של יהודה ושומרון (' חזרה ל''גבולות'' 1967 עם ''תיקונים קלים'' ' כפי שזה מכונה בעגה של השמאל) מה שאילו הוא היה ישראלי, היה מקנה לו זכות למקום כבוד בכותל המזרח של השמאל. מצד שני הוא איננו בולע את הלוקשים המופצים מטעם האינטלקטואלים של השמאל הליברלי בגנותה של ישראל. הוא קנה לו שם במאבקו הבלתי נלאה נגד גילויי האנטישמיות של השמאל המודרני. בתור שכזה, אילו הוא היה ישראלי, הוא היה מתוייג כימני חסר תקנה. דרשוביץ איננו ישראלי כך שלציבור האינטלקטואלי בישראל נחסכה דילמה. בקרב החוגים הליברליים בארה''ב על כל פנים הוא נחשב למוקצה מחמת מיאוס ומתוייג כימני/פאשיסט/נאצי, תוית המודבקת כמעט באופן אוטומטי לכל מי שמעז להתבטא בפומבי בצורה שממנה עלול להשתמע מה שהוא חיובי על ישראל.
הידיעות על הפגנות ההזדהות של השמאל בישראל עם ארגון החיזבאללה, עוררו בלבי רחמים עליהם. זה הכל? רשימת האִ''זים שבחסותם התנהלה הפעילות הזאת מלאה בקושי שתי שורות בעיתון וזה אחרי שכללו בה כמה ארגונים ערביים שעבורם זה היה ביטוי של ''פטריוטיות''. לשם השוואה, רשימת שמות האִ''זים הנותנים חסות (Sponsors) להפגנה אנטי ישראלית ממוצעת באזור סן פרנציסקו ממלאת יותר מעמוד שלם בעיתון. תשאלו מה הקשר בין פעילות למען זכויות האדם לבין הפגנות נגד ישראל? לא יודע, אבל זה תמיד הולך ביחד. בפיסגת המוסר, אם אתה לא נגד ישראל, או נגד התומכים בה לצורך העניין, אתה לא א''ז.
מטבע הדברים, מאחר ולא יעלה על הדעת לייחס פעילות למען זכויות האדם למי שהוא המזוהה כימני, האִ''זים הם ללא יוצא מן הכלל בעלי צביון שמאלני. יש בינם מתונים ויש רדיקליים, אבל כולם נמצאים בצד השמאלי של הקשת הפוליטית. זה בכלל לא מפריע להם להזדהות ולתמוך באיסלאם הפשיסטי ולשתף פעולה עם אירגונים קיצונים ימניים כאשר מדובר במחאות/הפגנות נגד ישראל או נגד ארה''ב בשל תמיכתה בישראל. אין בזה הרבה חדש. לאורך כל המאה ה 20, בכל מה שקשור למוסריות, השמאל הצטיין ב''אחד בפה ואחד בלב''. בתקופה הקצרה בה השמאל היה ''בצד הנכון'' של המוסר, בתקופת מלחמת העולם השניה, זה היה בערבון מוגבל. המפלגה הקומוניסטית בצרפת שיתפה פעולה עם הכובש הנאצי עד ל-22 ביוני 1941. היום מוכרים לציבור את אגדות הרזיסטאנס ומחתרת המק''י. בתחום הזה יש לי הרבה ידע אישי. יש הרבה הגזמות בנושא. כשהמפלגה הקומניסטית החליטה להצטרף למחתרת האנטי נאצית, לא האנטי מוסריות שבנאציזם היתה הסיבה.
הד''וחות של הא''זים מבוססים תמיד על ''עובדות מהשטח'' שנאספו בידי ''תחקירנים'' שלהם. אילו עובדות ואיזה שטח? סיפורי אלף לילה ולילה הוא כינוי הרבה יותר הולם. אחד הבולטים בין הא''זים בישראל, ארגון ''בצלם'', הוציא דו''ח על הקרב בג'נין במסגרת מבצע חומת מגן באביב 2002. הדו''ח הזה התבסס כולו על כתבה שקרית של הבי בי סי, כתבה שזכתה בעיתונות הבינלאומית לכינוי ''הטבח שלא היה ולא נברא'' (The massacre that never was), אבל אנשי ''בצלם'' טענו שהדו''ח שלהם מבוסס על ''עובדות מהשטח''. הדו''ח הזה של ''בצלם'' שימש בסיס לשני סרטי השמצה אנטי ישראליים שהופקו בידי ערבים ישראליים. הסרטים האלה הוצגו בשורה של פורומים בינלאומיים ועד היום הם מהווים חלק אינטגרלי של ה''קוריקולום'' בכל שבוע הזדהות המאורגן ע''י ה-ISM.
בשני מאמרים שהתפרסמו כאן לפני כשלוש שנים (
הריקבון המוסרי של ''חסידי אומות העולם'' בתקופתנו ו
בעד ונגד) הבאתי את ספורו של חבר בא''ז טיפוסי ממנו אפשר היה ללמוד הרבה על הרקבון המוסרי שהוא הבסיס עליו נשענת פעילות הא''זים. המוסר שלהם איננו מוסר הבנוי על ערכים מוחלטים. המוסר שלהם הוא מוסר גמיש, מוסר המשתנה בהתאם לאג'נדה הפוליטית שלהם. הם משלימים עם, ואף נותנים את חסותם בשעת הצורך, לגרועים שבפשעים שאדם יכול לכצע. ארגון הסולידריות הבינלאומי ISM תומך ''רק'' במאבק ''באמצעים לא אלימים'' של הערבים נגד ''הכיבוש''. כששואלים את דובריו אם מחבלים מתאבדים זה מאבק ''באמצעים לא אלימים'', התשובה היא אין זה מתפקידנו להכתיב לערבים באלו אמצעים עליהם להשתמש במאבקם. ''אין זה מתפקידנו'', או ''זה לא המנדט שלנו'' הן תשובות כמעט סטנדרטיות ששומעים כשמתעוררת שאלה אודות האופי הסלקטיבי של הפעילות של הא''ז. תרוצים כאלה ודומים להם מאפשרים להם להצדיק התעלמות מהפרות זכויות אדם אמיתיות במקומות שונים בעולם, ובמיוחד אצל ה''לקוחות'' שלהם. אמצעות כאלה ודומים להם מאפשרים להם לתמוך פשעים נגד האנושות המבוצעים בידי בני חסותם בלא שהדבר יעיק על מצפונם. לפעמים, כשהלקוחות שלהם ''מגזימים'' קצת, הם מביעים ''דאגה''. בזה הם משקיטים את מצפונם, ומה שיותר חשוב, זה מאפשר להם להשיב למבקריהם אתם רואים, אנחנו מגנים את שני הצדדים.
את ה''כיבוש'' הם מגנים בכל לשון בשל היותו ''בלתי מוסרי'', אבל בפיצוץ של אוטובוס המוביל ילדים לבית ספר הם רואים ''אמצעי לחימה לגיטימי במאבק לשחרור מהכיבוש''. אם אתה ''סולידרי'' בנוסף, זה גם ''אמצעי לחימה בלתי אלים''.
מוסר - כגודל הגמישות, כן חוסר המוסריות.
הכל עניין של מחיר
מסופר על הסופר והמחזאי ג'ורג' ברנרד שאו שערב אחד, במסיבה חברתית, הוא פנה לגברת מכובדת שישבה לידו ושאל אותה, ''האם תסכימי לשכב אתי תמורת 20 לירות (סכום מכובד ביותר באותם ימים)?''. הגברת נעלבה והשיבה בכעס, ''מה אתה חושב, שאני זונה?''. הסופר לא התרגש מהתגובה וחזר על שאלתו ''תמורת מיליון לירות תסכימי?'' הגברת היססה ואחרי מספר שניות השיבה ''נו, מיליון זה כבר דבר אחר''. שאו סכם את השיחה ''אחרי שהסכמנו על העיקרון, מה שנותר זה לקבוע את המחיר''.
ככה זה גם בחיים. צריך לקבוע את המחיר. אח''כ הכל יבוא על מקומו בשלום. אחרי מלחמת ששת הימים היו בישראל שתי אסכולות. האסכולה הראשונה כללה אנשים שראו בתוצאות המלחמה אות משמיים ואתחלתא דגאולה, ראיה לכך שהגיע הזמן לממש את זכותו של עם ישראל על כל שטחי ארץ ישראל, יעד שעמד בראש סדר העדיפויות שלהם. באסכולה השניה נכלל מרבית השמאל והמרכז, אנשים שראו בתוצאות המלחמה הזדמנות להגיע להסכם שלום עם הערבים, יעד שהיה בראש סולם העדיפויות שלהם. מכאן התחילו כל הצרות. אנשים ששואפים להשיג שלום, שכל חייהם חותרים להשיג שלום ושהשלום הוא בעיניהם פסגת האידאלים של המין האנושי, אינם מסוגלים לקלוט שישנם אנשים שכלל לא חפצים בשלום, שהשלום איננו תופס מקום גבוה, אם בכלל, בסולם העדיפויות שלהם. הם מסרבים להכיר באפשרות כזאת, מדחיקים אותה ומתנהגים כאילו לא היתה. יוסי ביילין ניסח את זה באחת מהתבטאויותיו
אני לא מוכן לחיות בעולם בו לא ניתן להשיג שלום (אינני ערב לניסוח, כי לא רשמתי את הציטוט המדוייק), ואם העולם איננו עומד בצפיות של יוסי ביילין, אז יוסי ביילין ישנה את העולם. אמר ועשה. הוא ארז את המזוודות ונסע לאוסלו. שלום לא יצא מזה, אבל את המחיר בדם (הרבה דם) עם ישראל משלם עד היום. יותר מאוחר הוא ניסה לעשות זאת שוב בג'נבה, אבל אז הוא כבר לא היה במעמד בו הוא יכול היה לגרום הרבה נזק. האם זה יחזור בעתיד? איש איננו יודע. אצל יוסי ביילין אתה תמיד יודע איך זה ייגמר, אתה אף פעם אינך יודע איך זה התחיל.
בישראל, בקרב הציבור שהתכנס אל דגל השלום, התפתחה אידאולוגיה שלמה לפיה השטחים שנוספו למדינת ישראל בעקבות מלחמת ששת הימים נועדו להבטיח את השלום. הנוסח הדיפלומטי היה
חזרה לגבולות 1967 עם תיקונים קלים. בהתחלה התיקונים הקלים לא היו כל כך קלים. היתה תכנית אלון שעד לערב חתימת הסכמי אוסלו היתה אבן הפינה של מדיניות השמאל-מרכז (מפלגת העבודה לפני שביילין עלה לגדולה). המושג ''תיקונים קלים'' לא זכה אי פעם להגדרה מדוייקת. לא הובהר באיזה תיקונים מדובר וגם לא התייחסו לשאלה כמה קל זה ''קל''. מעטים בלבד נתנו על כך את הדעת, אבל זה בכלל לא מובן מאליו מאיזה צד של הגבול יהיו התיקונים. ברק הציע למסור לערבים את חולות חלוצה (בעקבות רעיונו זה של ברק, כשהוגשה תכנית לבנייה בחולות חלוצה, ביילין שהיה אז שר בממשלה התנגד בנימוק שהבנייה הזאת תהיה מכשול לשלום . . .). רעיון ''המעבר הבטוח'' הוא גם כן מין תיקון שכזה.
האידאולוגיה של מחנה השלום התמצתה במשפט קצר אחד
שטחים תמורת שלום. זה אמר את הכל. זה גם יצר הבחנה ברורה בין קהל המאמינים לבין המחנה שמנגד. אלה האחרונים היו ''סיפוחיסטים'', ''חסידי מדיניות אף שעל'', או סתם ''הוזים המאמינים בחזון ארץ ישראל השלמה'', כולם ביחד וכל אחד לחוד כינויי גנאי שהמתכנה בהם לא יבוא בקהל עדת הסוגדים לשלום.
והנה השלום חלף הלך לו, והעכשיו נותר יתום. אחרי שורה של מלחמות חסרות תכלית, סיסמת המחץ שטחים תמורת שלום איבדה קצת מקסמה. הספק החל מכרסם בקרב העדה, כשעמוק בלב אנשים החלו להבין ש
ששטחים תמורת זו לא סחורה שהולכת, ושזה לא כבוד גדול להימנות על המאמינים בה.
אז מה עושים בכל זאת? גם לזה יש תשובה. מכינים קונטרה. ממציאים כינוי חדש סיסמת נגד בה מתייגים את המחנה שמנגד. זה לא בא בקלות. כמו בחלם, חכמי העדה ישבו ושקלו שבעה ימים ושבעה לילות עד שבא ל
שטחים תמורתניק גואל:
שטחים בכל מחירניק. אינני יודע אם לכבוד התגלית החדשה עשו מסיבה, ואם שתו לחיים, אבל ברור דבר אחד, למרות המאמץ האינטלקטואלי המרשים, לא חשבו עד הסוף. מה זה בדיוק
שטחים בכל מחירניק? האם זה בא לתאר מי שהוא שמוכן למסור את השטחים לכל המרבה במחיר? האם זה מי שהוא שמוכן למסור את השטחים לכל מי שיציע מחיר כל שהוא? אפשר לחשוב על עוד כמה ווריאציות. יש לי חשד רציני (אם כי בהחלט ייתכן שאני טועה כאן) שהגאון שהמציא את הכינוי הזה רצה לתאר מי שהוא שאיננו מוכן למסור את השטחים בשום מחיר. אם זה כך, אז למה לא לאמר זאת? למה לא
שטחים בשום מחירניק? זה הרבה יותר פשוט. זה גם לא ניתן לפרשנויות סותרות.
למרות שהם מהווים רוב באקדמיה ולמרות שהם ממלאים את שורות האליטה האינטלקטואלית, שכל אף פעם לא היה הצד החזק בשמאל.
ולסיכום, בהקשר עם הסיפור על ג'ורג' ברנרד שאו, כשמדובר ב
שטחים תמורת שלום תחשבו לבד מי היא הזונה בסיפור --- מדינת ישראל או הערבים.
המוסר כמצרך לשעה
