האם תמרן שר הביטחון אריאל שרון את ראש הממשלה מנחם בגין כרצונו לקראת מלחמת שלום הגליל ובמהלכה, או שבגין בחר ליצור מצג כאילו הוא אכן מובל? ניתוח ביקורתי של דרך קבלת ההחלטות של מנחם בגין מראה שהוא ידע היטב מה מתרחש סביבו.
ב-''הארץ – ספרים'' כותבת פרופ' אניטה שפירא ב
ביקורתה על ספרו של עפר גרוזברד
מנחם בגין – דיוקן של מנהיג: ''החדשנות של הספר אינה במידע החדש שהוא מציג אלא בפרשנות הפסיכולוגית, הנותנת כביכול הסבר לחוסר תפקודו של בגין בעת מלחמת לבנון ומטילה את האחריות לנעשה על שרון''. ניתוח ההיבטים הרציונליים של התנהגותו של בגין בתקופת המלחמה עשוי להוסיף נדבך נוסף לויכוח המתמשך על לגבי מטרות מלחמה, הגלויות והסמויות, עליהם מחליטה ממשלה בישראל.
בחינת תהליכי קבלת ההחלטות של בגין תיעשה לפי מודל ''הרציונליות האינסטרומנטלית'', המצוי כרכיב מרכזי בכל אחד מהמודלים הקיימים לרציונליות. מודל זה מגדיר תהליך רציונלי כהשגת מטרות רצוניות בדרך מבוקרת, בכפוף ליתרון התועלת שיפיק השחקן על העלויות שיאלץ לשלם בתמורה. התהליך כולל איפה: א. מטרות מוגדרות; ב. בקרה מתמדת המשווה את הרצוי מול המצוי, ו־ג. חישובי עלות־תועלת.
המטרות של מלחמת ''שלום הגליל''
ניתן להבחין בשלושה סוגי פרשנויות למדיניותה של ממשלת בגין לסוגיה: מהן המטרות של מלחמה. לדעתו של מרדכי גור, מי שהיה הרמטכ''ל, שייצג את הזרם החשיבתי בצבא, קיימת במלחמה מטרה יחידה – לנצח בה. יורם פרי, אחד המומחים ליחסי צבא־מדינה, טען שממשלות ישראל נמנעו במכוון מלקבוע את מטרות המלחמה כאשר ניסוחן היה תמיד במתכונת 'סיכול' איומים. התוצאות של המלחמות נקבעו על־ידי הדרגים הצבאיים לפי ההתפתחויות בשטח. דן הורביץ, איש מדע המדינה, הדגיש שהגישה הסיכולית שונתה על־ידי שרון עם כניסתו לתפקידו כשר הביטחון ביולי 1981. ''לא עוד סיכול של איום קיומי באמצעות כוחה העצמי של שישראל... אלא יציאה למלחמה יזומה במטרה להשיג מלכתחילה הישגים פוליטיים מעבר לאלה המתחייבים מהתפיסה הסיכולית''.
יהודה בן מאיר, שסקר את קבלת ההחלטות על־ידי ממשלות ישראל, טוען:
''בתקופת כהונתו השנייה כראש ממשלה, עמד בגין מול שר הביטחון אריאל שרון, אשר היה נחוש בדעתו להשיג את יעדיו ומטרותיו כמעט בכל מחיר וכמעט בכל האמצעים. ההשפעה המצטברת של היעדר בקרה על השרים בדרג ממשלה או ראש ממשלה, ובמיוחד צה''ל ומערכת הביטחון הורגשה בכל חומרתה ולוותה בתוצאות טרגיות. הממשלה הוסיפה יעדים מדיניים למבצע של''ג (הוצאת כל הכוחות הזרים מלבנון והקמת ממשלה חזקה בביירות) ללא הערכה נכונה ואמינה האם יעדים אלה סבירים או בני השגה, וזאת כתוצאה מהתלות המוחלטת שלה בגורמי מחקר ומודיעין אשר היו כפופים לשר הביטחון''.
המטרות הגלויות פורסמו בהחלטת הממשלה ביום 6.6.82:
- ממשלת ישראל החליטה להטיל על צה''ל את המשימה להוציא את כל יישובי הגליל מטווח האש של הטרוריסטים, המרוכזים, הם מפקדותיהם ובסיסיהם, בלבנון.
- שם המבצע 'שלום הגליל'.
- בעת ביצוע החלטה זו אין לתקוף את הצבא הסורי, אלא אם יתקוף הוא את כוחותינו.
- מדינת ישראל מוסיפה לשאוף לחתימת חוזה שלום עם לבנון העצמאית, תוך שמירת שלמותה הטריטוריאלית.
למטרות אלו נלוו כנראה מטרות סמויות, שעל קיומן של חלקם ניתן להסיק מהתבטאויות שרון בדיונים שקדמו למלחמה ובחלקן אינן אלא היפותזות של חוקרים שעסקו בנושא. קרוב לוודאי ששרון וכנראה גם בגין, קיוו ליצור מצב אסטרטגי חדש בו יסולקו הסורים והמחבלים מלבנון ותוקם בה ממשלה מארונית, בראשותו של בשיר ג'ומאייל, שתחתום על חוזה שלום עם ישראל.
היפותזות מרחיקות לכת מייחסות לשרון כוונה שבמצב שייוצר, המארונים יגרמו לפלסטינים לברוח לירדן, והשינוי במבנה הדמוגרפי שייוצר עשוי לגרום להקמת מדינה פלסטינית בירדן. מצב זה יוכל להקל על הבעיה המרכזית שהטרידה את בגין ואת שרון - האוטונומיה בגדה וברצועה לפי המתכון שהיה מקובל עליהם.
האם בין המטרות המתוכננות נכלל גם כיבוש ביירות? לפי הניתוחים השונים בספרות על המלחמה, התכנון המקורי לא כלל את כיבושה של ביירות, הן בגלל המחיר הכבד העשוי להיגבות בלחימה בתוך עיר והן בגלל ההשלכות הבינלאומיות החמורות שיתעוררו בעקבות כיבוש בירה ערבית.
התכנון הצבאי הביא בחשבון במפורש התנגשות בסורים, ונעשה כל שאפשר לאתר את הלחימה ללבנון עצמה, אם כי הובאה בחשבון האפשרות של התפתחות מלחמה כוללת בסוריה, גם ברמת הגולן. התכנית כללה איגוף עמוק של הצבא הסורי שיאלץ אותו לסגת, תוך כדי נחיתות אסטרטגית.
מתוך הדיווח שלו על ישיבת הממשלה במוצאי שבת, 5 יוני, מצטט שרון את שאלתו של שמחה ארליך, סגן ראש הממשלה, ''אם ביירות בתמונת המבצע?'' ביירות, מעבר לתמונה. לפי מה שאושר בישיבת הממשלה, מבצע 'שלום הגליל' לא נועד לכבוש את ביירות, אלא להרחיק את המחבלים – אנו מדברים על טווח 40 ק''מ''. לדבריו התערב בגין והעיר: ''...אם יהיה צורך לכבוש את ביירות, תחליט על כך הממשלה. שום דבר לא יתגלגל מעצמו... היום, כפי שאמר שר הביטחון, הכוונה היא להרחיק את המנוולים ולהשמיד את כליהם עד טווח של 40 ק''מ''.
נראה שלשני האישים שניהלו את המלחמה היו מטרות שונות. אחת הסברות היא שראש הממשלה ביקש להרוס את ה''מדינה בתוך מדינה'' שבנה אש''ף בלבנון. שרון רצה לשנות את מפת המזרח התיכון. הצבא נשלט לחלוטין ע''י שר הביטחון בבקרה מלאה. שר הביטחון הוא שהכתיב את המטרות הצבאיות של המלחמה. יתר על כן, הוא התערב והכתיב לא רק את המהלכים האסטרטגיים והאופרטיביים, אלא לעיתים גם מהלכים בדרג טקטי. על פניו נראה שהיה פער בין מטרות מלחמת של''ג לביו מטרות תכנית 'אורנים' (במתכונתה המתגלגלת. נעשה ניסיון לגשר על הפער הזה במהלך המלחמה כאשר הממשלה נקראה לאשר מהלכים צבאיים משלימים למימוש תכנית אורנים).
יהודה בן מאיר טען נגד תהליך קבלת ההחלטות של בגין:
עלייתו של בגין לשלטון... מבחינת תהליך קבלת ההחלטות החזירה את ישראל לימי בראשית, לתקופתו של בן־גוריון. קרי, בהיעדר כל תכנון ותיאום מדיניות שיטתי ואינטגרטיבי בד בבד עם שלטון יחיד... העובדה שלבגין לא היה כל ניסיון בממסדים ביורוקרטים, נתן את אותותיו במלחמת לבנון, בטרגדיה של מלחמת לבנון, משום שהוא לא ידע כלל למה הוא נכנס... המעניין הוא שבאותה ישיבת ממשלה ביום הראשון של מלחמת לבנון, בגין פתח ואמר: 'רבותי, המלחמה הזאת לא תתגלגל מאליה. אנחנו ננהל אותה, הממשלה כולה תנהל אותה... לא הוגש שום נייר, לא בדיקה מה בכלל היציבות הפנימית של אותה החלטה... גם אם (ההחלטה) הייתה נכונה וגם אם הדברים היו נגמרים אחרת והרבה יותר טוב, אין זה משנה כהוא זה מבחינת איכות התהליך.
לפי התיאורים לעיל ניתן להגיע למסקנה שהממשלה, גוף מקבלי ההחלטות, לא הגדירה את מטרות המלחמה. האמנם? על מנת לברר לעצמנו את הנקודה הזאת מן הראוי לבחון את הפונקציות המרכזיות המשתתפות בהשגת היעדים: מקבלי ההחלטות – הממשלה; הגוף המבצע – צה''ל; הבקרה – אמ''ן. במקרה זה הממשלה שמשה כגוף הביקורת.
בראשו של גוף מקבלי ההחלטות עמד ראש הממשלה מנחם בגין. לידו פעלה הממשלה כאשר שר הביטחון, אריאל שרון, מתווך בינה לבין הפונקציה המבצעת - צה''ל. כאשר ננסה לבחון את תפקודם יסתבר לנו שבנושאים מסוימים ניתן לזהות את הפונקציה עם אדם, או עם ארגון, ובמקרים אחרים פונקציה מסוימת מתחלקת בין אישים שהגדירו את יעדי המלחמה בצורה מנוגדת ואף סותרת.
כיצד נהג בגין לקבל החלטות?
מה הייתה דרך קבלת ההחלטות של ראש הממשלה? האם מודל רציונלי מספק הסברים מתקבלים על הדעת? לשם כך מן הראוי להשוות את קבלת ההחלטה להפצצת הכור העיראקי אוסיראק, להחלטה על שבירת ''הקו האדום'' בהפלת המסוקים הסוריים בזחלה, חוק סיפוח הגולן, ולהחלטה על מטרות המלחמה בלבנון.
א. תהליך קבלת ההחלטה בדבר הפצצת אוסיראקהדיונים על הפצצת הכור הגרעיני בעיראק נמשכו כשנה. בדיונים שותפו אנשי צבא ומדינאים, כולל מהאופוזיציה, הוצגו כל החלופות האפשריות ונדונו בפרטנות השלכותיהן השונות. בסופו של דבר העדיף בגין את החלופה של ההפצצה, בהיותו מודע להשלכות המדיניות והצבאיות של פעולה זו, על בסיס המידע המעודכן בעת קבלת ההחלטה. מועד ההפצצה נבחר ליום בו נוכחות העובדים בכור מינימלית, וביום החופשה של המהנדסים הצרפתים. לפי דיווחי המודיעין הכור היה בשלב קרוב מאד להפעלה, שאז הפצצת 'כור חם' כמוה כפיצוץ מתקן גרעיני.
מבחינת עיתוי פוליטי, ההפצצה בוצעה סמוך למועד הבחירות. להפצצה במועד הזה הייתה תוספת שולית נוספת למערכת הבחירות של בגין, הגם שיתכן והשיקול העיקרי שהנחה אותו היה שהפסד בבחירות לפרס, שהתנגד להפצצת הכור, עשוי היה לפי הכרתו ואמונתו של בגין להביא להשלמה עם גירעונה של עיראק. בכך ראה בגין סכנה קיומית אמיתית לישראל.
ב. חוק סיפוח רמת הגולןלפי תיאורו של אריה נאור, בגין קרא למזכירו, יחיאל קדישאי, לבית החולים בו אושפז בגלל שבר באגן הירך, והודיע לו שעליו להכין ישיבת מליאת הכנסת לאחר־הצהריים של אותו יום על מנת להעביר את חוק סיפוח רמת הגולן. לשאלת קדישאי השיב בגין שהוא חשב על העניין במשך הלילה ונראה לו שזה מה שצריך לעשות. הוא עומד לצאת מבית החולים ישר לישיבת המליאה כדי לשאת בה את דבריו. לשאלתי מה היה כה דחוף לבגין לקרוא תיגר על סוריה ועל האמריקאים, בלי שקדמו לכך כל מעשה או מחדל בזירה המדינית, השיב נאור שאין לו הסבר.
ג. שבירת הסכם 'הקו האדום' עם הסורים בזחלהבשיר ג'מאייל שלח לבגין שדר לפיו הסורים עומדים להשמיד את הכוחות הנוצרים שהשתלטו קודם לכן על העיר השלטת על הבקעה – זחלה. בתגובה הורה בגין לפגוע במסוקים סוריים שהטיסו אספקה לכוחות הצרים. ההוראה בוצעה בעוד הממשלה ממשיכה לדון אם להיענות לקריאתו הנרגשת של המנהיג הנוצרי. מן הראוי לציין שהשדר נשלח לאחר שג'מאייל, שיצר את הפרובוקציה נגד הסורים, הגיע איתם להסכם על פינוי כוחותיו מהעיר ללא פגע.
החלטה של בגין להפיל את המסוקים הסורים דומה במתכונת קבלתה להחלטה הקודמת, אלא שהיא מחזקת את התמיהות. בישיבה הוצגו התוצאות האפשריות לפעולה, ומתנגדיה לא חסכו במילים על מנת לחדד את עמדתם.
ראש אמ''ן יהושע שגיא טען:
הסורים יכניסו מייד טילי קרקע אוויר ללבנון. התוצאה תהיה שייפגע חופש הפעולה האווירי שיש לנו כיום בלבנון, דבר חשוב מבחינת ההתרעה המודיעינית. הסורים לא יירתעו מהתנגשות. אין הם חוששים מחיכוך עימנו בלבנון. הדבר תואם את ההערכה כי התנגשות כזאת היא המוצא מן המבוך שבו נתונה סוריה, הן באשר ללבנון והן באשר לבדידותה בעולם הערבי. נכון שנוכחות הצבא הסורי בלבנון פותחת עבורם אופציה נגד ישראל במקרה שיתקפו, אך אני בעד פיזור מירבי של כוחותיהם. בכל מקרה, אני נגד מלחמות הפורצות על בסיס קוניונקטוראלי. ואשר לנוצרים, ידועה דעתי, עליה אני חוזר זה מספר שנים, שהאינטרס שלנו אינו מצוי דווקא אצלם, או בהקמת מדינה מארונית. בסופו של דבר הם יפנו לדמשק.
סגן שר הביטחון, מרדכי ציפורי טען:
גוררים את הממשלה למלחמה. הממשלה מקבלת דיווחים לא נכונים. זה מוביל להתנגשות. רפול ויאנוש בעד מלחמה. הסכנה היא שצעדים אלה יוליכו אותנו למלחמה. תמרנו את עצמנו למצב שאם לא נגיב, ייחשב הדבר להפקרת הנוצרים.
תשובתו של בגין: ''
לא נרשה שייבצעו ג'נוסייד בלבנון''.
בעוד הוויכוח בעיצומו, יצא רפול מחדר הישיבות וחזר לאחר שעה קלה כדי להודיע לשרים המתדיינים על הפלת שני מסוקי התובלה הסוריים.
ההחלטה, שאינה רציונלית לפי כל מודל, התקבלה על בסיס של אמונה בסיסית של ראש הממשלה, שמקורה בשואה. ישראל לא יכולה לעמוד מנגד כאשר מיעוט נוצרי בעולם מוסלמי ממוגר על־ידי כוח עדיף ממנו. הייתה כאן העדפה ברורה של מידע מניפולטיבי שסופק על־ידי בשיר ג'מאייל ושהיה רחוק מהמציאות. בעת שהופלו המסוקים ניהל ג'מאייל מו''מ עם הסורים ליצירת איזון מדיני חדש, ולא נשקפה לו כל סכנה קיומית. בגין אמנם לא היה מודע לקיומן של שיחות אלה בעת קבלת ההחלטה, אך אמ''ן סיפק די נתונים שתיארו את הפעולה כפגיעה באינטרסים החיוניים של מדינת ישראל. נראה לכאורה שבגין העדיף את אמונתו העמוקה בצדק ההיסטורי, לפי עולם המושגים שלו, על פני העובדות. בכך למעשה ירה את יריית הפתיחה במלחמת 'שלום הגליל'.
ד. מלחמת 'שלום הגליל'האם בגין לא היה מודע לתכנית 'אורנים גדול'? מסתבר שהיה מודע לה היטב. הוא עצמו זימן את השרים לישיבה שנערכה בביתו ב-20 בדצמבר 1981 ובה הציג שרון את התכנית במלואה, כולל הנחיתה בג'וניה. לנוכח התנגדותו של בורג לקבל החלטה באותו ערב, פיזר בגין את הישיבה ללא קבלת החלטה. הנושא לא הועלה שוב אלא במתכונת המצומצמת בישיבה של 5 ביוני 1982 ערב פרוץ המלחמה.
עם זאת מסתבר שבגין נכח לפחות בחלק מישיבות המטכ''ל כאשר דנו בתוכניות, הן בתוקף תפקידו כשר הביטחון בפועל, לאחר התפטרותו של עזר ויצמן, ולפחות באחת מהן כראש ממשלה בנוכחות שר הביטחון אריאל שרון. שיף־יערי מעידים שמזכירו הצבאי של ראש הממשלה רס''ן עזריאל נבו, ''דיווח לבגין בנאמנות על כל סטייה צבאית שהובאה לידיעתו ועל דברים יוצאי דופן בישיבת המטכ''ל''.
הפגישה ב-20 בדצמבר מעוררת תהיות. בגין חי ונשם את החיים הפוליטיים, והיה מודע היטב לדעותיו של בורג. הוא גם ידע להשליט את דעתו על מתנגדים בזירה הפוליטית וידע לעשות את עבודת ההכנה הנדרשת בנושאים מהותיים, דוגמת הנסיגה מסיני ומסירת ופינוי כל היישובים, הפצצת הכור אוסיראק בעיראק, והעברת חוק הגולן. אם כל כך חשוב היה לו להעביר את רצונו בנושא 'אורנים', מדוע לא נהג כפי שנהג בעבר? מדוע לא העלה את הנושא שנית לאחר עבודות הכנה מתאימות, לאחר שנכשל בפעם הראשונה?
תהייה נוספת לגבי מטרותיו הגלויות של ראש הממשלה מעוררת התנהגותו ביום השלישי של המלחמה. הוא נשמע אומר לאשתו עליזה בטלפון בתום היום הראשון למלחמה ''
מחרתיים ייגמר הכל וניפגש''. נאור טוען בספרו ש''אמנם בגין פעל להביא לידי סיום המלחמה כבר ביום השלישי, ואלמלא הפרובוקציה לסורים (ההתגרות בחיל המצב הסורי בג'זין ביום השני למלחמה ד.פ.), שהוצגה כאמצעי למנוע התנגשות אתם, אפשר שהיה מצליח להתניע תהליך הידברות ואז הייתה התמונה שונה''. כאן התנהגותו של בגין שוב מעוררת תהיות. בערבו של ה-7 ביוני קרא בגין לשליח המיוחד פיליפ חביב והודיע לו שהמבצע עומד לקראת סיומו. הוא ביקש ממנו להעביר מסר לאסד שאם הסורים יתחייבו להסיג את המחבלים הנמצאים בתחום שליטתם, מעבר ל-40 ק''מ מגבול ישראל; להסיג את הטילים הנוספים שהוכנסו לבקעא לאחר תחילת המלחמה וכן להחזיר לסוריה את התגבורות שהוזרמו ללבנון, יוקפא המצב כפי שהוא, ותמנע כל התנגשות עם הצבא הסורי.
בעוד פיליפ חביב יצא לפגוש את אסד בבוקרו של ה-8 בחודש קרא בגין לאסד בנאום בכנסת להסיג את המחבלים הנמצאים בשליטתו.
...אם אנחנו נסיג את קו 40 הקילומטרים מן הגבול הצפוני שלנו – נעשתה המלאכה, תיפסק כל לחימה. אני משמיע את הקריאה באזני נשיא סוריה, הוא יודע לקיים הסכם. הוא חתם אתנו על הפסקת אש וקיים אותו. הוא לא נתן לסורים ולמחבלים בלבנון לפעול. יפעל ברוח זו עכשיו בלבנון, ושום חייל סורי לא יפגע על ידי חיילינו.
בעוד הוא נואם בכנסת ופיליפ חביב מנסה להיפגש עם אסד, התקיף חיל האוויר תגבורת משוריינת סורית בדרכה לחיל המצב הסורי בג'זין והעיירה עצמה הותקפה ב-14:00 אחה''צ ונכבשה לאחר קרב קצר.
מדוע פעל בדרך דיסקרטית מלכתחילה אם הייתה בכוונתו לטרפד את התכנית על־ידי פרסומה בכנסת, כאשר היה מודע לכך שהצעה דיסקרטית היא משא ומתן ופניה מעל בימת הכנסת הופכת את ההצעה לאולטימאטום גלוי, שאף מנהיג ריבוני לא יקבל? האם הייתה זו פעולה מכוונת או שבגין סבר שישכנע את אסד בפנייה אליו מעל בימת הכנסת, או שהפנייה כוונה לכתובת אחרת (התקשורת? המעצמות?). ניזכר בהערכתו של אלוף פיקוד הצפון לעיל בבוקרו של היום הרביעי למלחמה, שהמטרות המקוריות שהוגדרו אכן הושגו, גם ללא תקיפת הטילים.
ההחלטה על תקיפת הטילים מעוררת לא מעט תמיהות כשלעצמה, אלא אם בגין ראה מול עיניו את תכנית ''אורנים גדול'' שהביאה בחשבון מלחמה מוגבלת עם הסורים. די להזכיר את התנגדות מפקד חיל האוויר לתקיפה, שנבעה מאי הצדקה, לדעתו, לחשיפת הטילים המיוחדים שפיתח רפא''ל לתקיפת טק''א, שהיו פיתוח ישראלי מקורי והקדימו בכמה שנים את כל מה שנעשה בתחום בעולם. הסובייטים אכן הסיקו את הלקחים והטילים שהם ספקו לסורים שנה וחצי מאוחר יותר אמורים היו לספק תשובה לאמצעי זה. מכל מקום שיקולים אלה לא הובאו לידיעת הממשלה בעת אישור התקיפה.
האם ניתן להסביר את קבלת ההחלטות של בגין כתהליך רציונלי?
על מנת להשיב לשאלה מן הראוי שנבהיר את המונחים: ביקורת, שיפוט ובקרה.
שני המושגים – שיפוט וביקורת דומים באופיים בכך שהם פועלים לפי כללי הלוגיקה, אך נבדלים במהותם. בעוד שהשיפוט הינו תהליך אונטולוגי, הביקורת הינה תהליך אפיסטמולוגי. ההנחה הבסיסית של שני התהליכים היא שלא יתכן שהנחות תקפות יולידו תוצאות שגויות; תוצאות שגויות, קרי – כאלה העומדות בסתירה לתחזיות מקורן בהנחות שגויות או במיון בסיסי המידע או בתיאוריה עצמה. בעוד שהשיפוט מתייחס לעובדות הרי שהביקורת מתייחסת לשיטות בהן השתמש השיפוט, כאשר העובדות עצמן אינן מעניינה. ניתן לראות בביקורת כמטא שיפוט.
ניתן עתה לאפיין מעין היררכיה של מרכיבי הקוגניציה האנושית כבסיס להערכת המודלים הרציונאליים:
תאור סכמאטי פשטני של מבנה ההכרההשיפוט מופעל תמיד כאשר נוצר מצב בו נדרשת קבלת החלטה לגבי הדרך להשגת יעדים. החלופות שנבחנות על יד השיפוט מתבססות על המידע שנאסף ע''י הבקרה כהשוואה בין התכנון לבין האירועים שהתקיימו למעשה בזירה התפעולית. רק כאשר השיפוט אינו מצליח להסביר את ההבדלים בין התכנון לביצוע מקבלי ההחלטות פונים לביקורת.
הביקורת מנתחת את השיטות בהן השתמש השיפוט. לדוגמה: מסקנה אפשרית של הביקורת עשויה להצביע על משקל יתר של השיפוט הנורמטיבי כגורם אפשרי להסבר הפער בין ההנחות לבין המסקנות, בלי להתייחס לעובדות עצמן. היא יכולה להגיע למסקנות אלו משום שהיא הגורם היחידי שאינו נוטל כל חלק בתהליך קבלת ההחלטות. מסקנה אפשרית של הביקורת עשויה להיות: השיפוט כשל.
הבקרה היא כלי טכני המשווה את הקלט (מצב רצוי) לפלט (אירועים שקרו בפועל). האלגוריתם שלה מוכתב ע''י השיפוט שמגדיר לה את הדומה, השווה והשונה ומה מכל אלה עליה לדווח כמשוב לשיפוט.
כפי שהגדרנו לעיל הבקרה היא פונקציה של גורמי המודיעין. השיפוט התבצע ע''י גורמי ההערכה במודיעין, חלקית – ע''י הממשלה ובשלב מאוחר יותר ע''י הציבור. את פונקצית הביקורת כמעט ואין לזהות. זוהי פונקציה שמי שאמור למלא אותה זוהי מועצה לביטחון לאומי, שבתקופה זו לא הייתה קיימת בכלל.
דוגמה א' - הפצצת הכור בעיראק - ניתנת להסבר על־ידי כל המודלים לרציונליות. הוצגו חלופות, נשקלו התוצאות ונבחרה החלופה שאמורה להניב את התוצאות הטובות ביותר להשגת היעד – חיסול האיום הקיומי העשוי להיווצר בעקבות פיתוח נשק גרעיני על־ידי סדאם חוסיין. החלטה זו תאמה גם את תמונת עולם המושגים של בגין, שהיתה לה השפעה מכרעת הן על הפעולה והן על עיתויה.
דוגמה זו היא בהכרח דוגמה מוגבלת מבחינת תהליך היישום. תהליך קבלת ההחלטות אמנם היה ארוך וממושך, אך ישום ההחלטה - ההפצצה - היה מהיר, בוצע לפי התכנית המקורית ולבקרת התהליך לא היה כל משקל. מעבר לכך, הביקורת גם היא מוגבלת. גם אם הפעולה הייתה מוצלחת, היא חד־פעמית באופייה. מעבר לכך שהיא ישמה אפשרות של התמודדות עם איום גרעיני מתפתח, לא ניתן להסיק ממנה על כל מקרה עתידי.
דוגמה ב' – יזום חוק סיפוח רמת הגולן - נראה על פניו כתהליך שאינו מוסבר על־ידי המודלים הרציונליים. בניגוד לדוגמה הקודמת, התהליך אמנם הפיך ומשום כך ניתן לבחון אם ישומו תאם את היעד שעמד מאחוריו. כאן מתעוררים מספר קשיים שהגדול מכולם הוא הבנת היעד. בהנחה שהחוק נועד לאותת על אפשרויות העומדות לפני ישראל לגבי הגדה המערבית, עקב הקשיים שהתגלו בשיחות האוטונומיה (סברה שלדעתי קשה מאד לאששה), עדיין קשה לזהות את האלמנטים האחרים שמודל רציונלי בסיסי כולל, שהעיקרי בהם הוא הבקרה והביקורת. שיחות האוטונומיה הופסקו בסופו של דבר, לחוק הגולן לא הייתה כל השלכה נראית לעין על מצבה של הגדה, ולא נתקלתי בספרות הגלויה בדיון שעסק בהשלכות ישומו של החוק מכל היבט שהוא. ההסבר היחידי לצורך הדיון הוא השוואה בין החלטה זו להחלטה על הפצצת הכור. בהנחה שמטרתו של בגין הייתה לספח את רמת הגולן כחלק מתפישת הביטחון שלו לגבי סוריה, הרי שמטרתו הושגה. כל מו''מ לא התקיים עם סוריה בזמנו על גבולות שלום וממילא לא בא לידי ביטוי אלמנט הביקורת והבקרה.
בדוגמה ג' – ההחלטה על הפלת המסוקים בזחלה, ניתן לזהות יעדים, במיוחד אם קושרים את ההחלטה עם תכנית 'אורנים גדול'. נראה שהיעד הראשי היה סילוק המחבלים מעבר לטווח הפעלת ארטילריה (גבול 40 הק''מ) כפי שנוסח בצורה כללית בהחלטה שפורסמה על מבצע 'שלום הגליל'. האיתות הסורי בדבר הטילים נשקל ואף תוכננה פעולה צבאית מיידית להשמדתם (שלא בוצעה בגלל תנאי מזג אוויר ששררו ביום הפעולה). ההחלטה להפעלה המיידית של חיל האוויר נגד הטילים נשאה אופי הרתעתי, מתוך הנחה שעדיין לא יהיה צורך להפעיל את תכנית 'אורנים' המתהווה. נראה שהתהליך המוגבל הזה ניתן להסבר על־ידי המודל הרציונלי הבסיסי. הפעולה הצבאית נשקלה מחדש מול ההערכות הן לגבי הרתעת הסורים והן לגבי סדרי העדיפויות במטרותיה המדיניות של ישראל ובגין הסכים לעבור לדרך המדינית בהפעלת המתווך המיוחד פיליפ חביב. לא שיש ביכולתי להצביע על הליך מסודר לקבלת ההחלטה, אך היא משתלבת במהלכים הנוספים, כולל ביקורם של שרון ושגיא בוושינגטון, שנועדו לרכך את התנגדות האמריקאים לפעולה צבאית רחבה בלבנון.
דוגמה ד' – המלחמה. מהערותיו של בגין בישיבות הממשלה שלפני המבצע ניתן להבין שהוא הביא בחשבון התפתחות שתחייב לחימה בביירות והתחברות עם הנוצרים, למרות שמעולם לא הציג זאת כיעדים במלחמה. בישיבות הממשלה בזמן המלחמה לא היתה בפיו ביקורת כלפי שר הביטחון על נוכחות צה''ל בביירות ועל החבירה עם הכוחות הנוצריים. בלי לנסות להעריך אם יעדים אלו נכללו בין מטרותיו, ברור שהן לפחות לא עמדו בסתירה ליעד הסופי: פגיעה אנושה ככל האפשר באש''ף. מעבר לכך, הוא ניצל זאת כמנוף להרחבת התמיכה האמריקאית בסילוק ''הכוחות הזרים'' מלבנון בפגישתו עם רייגן ב-21 ביוני. לאחר הפצצה רצופה של ביירות במשך עשר שעות ב-1 באוגוסט, כתב בגין לרייגן בהנמקה סימבולית טהורה: ''במלחמה שתכליתה לחסל את מנהיג הטרוריסטים במערב ביירות אני חש כמי שהיה שולח צבא לברלין לחסל את היטלר בבונקר''. עם זאת כאשר חש ששרון יצר מצב שעשוי היה לצאת משליטתו בעת שהורה ב-12 באוגוסט להפציץ שוב את ביירות בניגוד להוראות, הפקיע מידיו את הסמכות להפעיל את חיל האוויר.
האם בגין השתמש בפונקציית בקרה? הפונקציה שהיתה אמורה להזין את ראש הממשלה לגבי תכניות צה''ל היא המזכיר הצבאי. מזכירו הצבאי בממשלתו הראשונה, תת אלוף פורן, אכן מילא את תפקידו כראוי, בהיותו מצויד הן בכלים והן בקשרים המתאימים. כאשר פרש פורן מונה במקומו רס''ן עזריאל נבו, שכאמור דיווח לבגין ישירות ובנאמנות על המתרחש בצמרת צה''ל.
האם השתמש בגין בפונקציית הביקורת? לא מצאתי עדות לפגישות סדירות בין בגין לבין ראש אמ''ן, הגם שהיו לו פגישות סדירות עם ראש המוסד – חופי, שהערכותיו לגבי שיתוף הפעולה הצפוי עם הנוצרים נגדו את הערכותיו של שגיא, בימים שקדמו למבצע 'שלום הגליל'. מקור נוסף לביקורת יכול היה לשמש לו מרדכי ציפורי, בעל הרקע הצבאי. ציפורי היה האישיות היחידה בממשלה בעלת יכולת להעריך את התכניות האסטרטגיות שהציג שר הביטחון. בעת הדיון על פתיחת המלחמה ניתח ציפורי את המהלכים האפשריים והראה שהתוכנית שהוצגה תוביל בהכרח להתנגשות עם הסורים. בגין בחר להתעלם משאלותיו הנוקבות ומהערכותיו כנובעות מיריבות אישית בינו לבין אריאל שרון ולא ניסה לעמת אותן עם הערכותיהם של ראש המוסד חופי, ועם ראש אמ''ן שגיא, שנכחו בישיבה. עם זאת היה קשוב פוליטית לביקורתו של השר בורג, שקרא היטב את המפה הפוליטית ואת נורמות הקונצנזוס הלאומי.
מעבר לכך, בדיעבד ניתן לומר שהופעלה אצלו גם ביקורת אישית. נראה שהוא דבק ביעד העיקרי שהיציב לעצמו: סילוק יאסר ערפאת מלבנון, וניצל את ההתפתחויות בזירה התפעולית גם אם ההחלטות החדשות עמדו בסתירה הן להחלטותיו שלו, והן להחלטות ממשלה. כאשר הגיע למסקנה שהתועלת בגירוש ערפאת מלבנון גבתה מחיר גבוה מדי לטעמו (שהות של שנים בלבנון במקום ימים או חודשים ספורים ומחיר כבד באבדות) הכיר באחריותו ועזב את החיים הפוליטיים.
סיכום
המסמכים מראים שבגין ידע להגדיר לעצמו היטב מטרות המדיניות, שתאמו את השקפות עולמו על תפקידה של ישראל בהיסטוריה כנציגת העם היהודי. הוא ידע היטב להשיג את מטרותיו ומעולם לא נתן להוליכו בניגוד לרצונו. ניתן אמנם להטיל ספק במידת הרציונליות של התנהגותו בתקופת מלחמת לבנון, אך אם שרון ''הוביל'' אותו, הרי היה זה בדרך
ש ה ו א בחר להתלבט בה אל מול הראי. נראה לי שהעובדות הממוסמכות אינן מאששות את הביקורת של אניטה שפירא, אלא להפך.
המלחמה ההיא
