המטרה האמיתית היא לשנות את המשטר בלבנון ולכונן בה ממשלה התלויה בישראל.
זאת הייתה גם מטרת הפלישה של אריאל שרון ללבנון ב-1982. היא נכשלה. אבל שרון ותלמידיו בצמרת הצבאית והמדינית לא נטשו אותה מעולם.
כמו ב-1982, גם הפעולה הנוכחית תוכננה ומבוצעת בתיאום מלא עם ארצות-הברית.
כמו אז, אין ספק שהיא מתואמת עם חלק מהצמרת הלבנונית.
זהו העיקר. כל השאר אינו אלא תעמולה.
ערב הפלישה של 1982 אמר שר-החוץ האמריקאי, הגנרל אלכסנדר הייג, לאריאל שרון, שדרושה ''פרובוקציה ברורה שתוכר על-ידי העולם'' כדי לפתוח בהתקפה.
הפרובוקציה אכן נמצאה כאשר - בדיוק ברגע המתאים - התנקשה כנופיית אבו-נידאל בשגריר הישראלי בלונדון. לא היה לזה שום קשר עם לבנון, וגם לא לאש''ף, אבל זה הספיק לצרכי תעמולה.
הפעם נמצאה הפרובוקציה המתאימה בלכידת שני חיילים בפעולת חיזבאללה. ברור לכל שאי-אפשר לשחרר אותם אלא על-ידי חילופי-שבויים. אבל הפעולה האדירה, שהוכנה חודשים מראש, נמכרה לציבור בישראל ובעולם כמבצע לשחרור החיילים.
(מוזר שאותו הדבר בדיוק קרה שבועיים לפני כן ברצועת-עזה. חמאס ושותפיו לכדו חייל, וזה שימש עילה להפעלת מבצע מאסיבי להפלת הממשלה הנבחרת, שהוכן גם הוא זמן רב מראש.)
המטרה המוצהרת של המבצע בלבנון היא להרחיק את חיזבאללה מהגבול, כדי למנוע ממנו את האפשרות ללכוד עוד חיילים ולשלול ממנו את האפשרות לשגר טילים וקטיושות לערי ישראל. גם הפלישה לרצועת-עזה נועדה, רשמית, להוציא את אשקלון ושדרות מטווח הקסאמים.
זה דומה להפליא לעילה הרשמית של ''מבצע שלום הגליל'' ב-1982. אז נאמר לציבור ולכנסת שהמטרה היא ''להרחיק את הקטיושות'' 40 קילומטרים מגבול ישראל.
זה היה, כמובן, שקר. במשך 11 חודשים לפני אותה פלישה לא נורתה אף קטיושה אחת בגבול הצפון. המטרה הייתה מלכתחילה להגיע לביירות ולהמליך שם משת''ף ישראלי כדיקטטור. כפי שסיפרתי לא-אחת, שרון עצמו גילה לי זאת תשעה חודשים לפני המבצע, ואני פרסמתי זאת אז ברשותו (אך בלי ציון המקור).
מובן שיש להתקפה גם מטרות-מישנה, והן לא כוללות את שחרור השבויים. כל אחד מבין שלא ניתן לעשות זאת באמצעים צבאיים. אך ניתן, מן הסתם, לפגוע בחלק מהטילים והקטיושות שצבר חיזבאללה במשך השנים. לשם כך מוכנים ראשי הצבא לסכן את תושבי כל ערי הצפון, החשופים לירי הקטיושות. לדעתם זה כדאי, מעין חילופי-כלים במשחק שחמת.
מטרה מישנית אחרת היא שיקום ''כוח ההרתעה'' של צה''ל. זהו שם-צופן לשיקום הגאווה של הצבא, שספגה מהלומות בפעולות הצבאיות הנועזות של חמאס בדרום וחיזבאללה בצפון.
באופן רשמי תובעת הממשלה כי ממשלת-לבנון תפרק את חיזבאללה מנשקו ותרחיק אותו מהגבול.
ברור שזה בלתי-אפשרי כל עוד קיים המשטר הנוכחי בלבנון, שהוא מרקם עדין של קבוצות אתניות-עדתיות. הזעזוע הקל ביותר עלול למוטט את המבנה הזה כולו ולהטיל את המדינה לתוהו-ובוהו - בייחוד אחרי שהאמריקאים הצליחו לגרש מלבנון את הצבא הסורי, שהיווה שם את היסוד המייצב היחידי.
הרעיון להשליט בלבנון משת''ף ישראלי אינו חדש. ב-1955 הציע דויד בן-גוריון לקחת ''קצין נוצרי'' ולהשליט אותו בלבנון כדיקטטור. משה שרת הוכיח שהתכנית מבוססת על בורות גמורה בענייני לבנון וסיכל אותה. אך כעבור 27 שנים ניסה אריאל שרון לבצע אותה בכל זאת. בשיר ג'ומייל אכן הומלך כנשיא אך נרצח מיד. אחיו חתם על הסכם-שלום עם ישראל וגורש מהשלטון. (אותו אח - אמין ג'ומייל - תומך עכשיו בפלישה של אולמרט.)
החשבון הוא שאם ינחית חיל-האוויר הישראלי מכות חזקות דיין על הציבור הלבנוני - שיתוק נמלי האוויר והים, הרס תשתיות, הפצצת שכונות-מגורים, ניתוק כביש ביירות-דמשק, ועוד - הוא יתרגז על חיזבאללה וילחץ על הממשלה למלא את דרישות ישראל. מכיוון שהממשלה הנוכחית אינה יכולה אפילו לחלום על כך, תקום דיקטטורה, בתמיכת ישראל.
זהו ההיגיון של צה''ל. אני מפקפק בו. יש להניח שרוב הציבור הלבנוני יגיב, כפי שהיה מגיב כל ציבור אחר בעולם: בזעם ובשנאת הפולש. זה קרה ב-1982, כאשר השיעים בדרום לבנון, שהיו עד אז אסקופה נדרסת, התקוממו נגד הכיבוש הישראלי והקימו את חיזבאללה, שהפך לכוח החזק ביותר בלבנון. יתכן מאוד שאם תוכתם הצמרת הלבנונית עכשיו כמשת''פית של ישראל, היא תטואטא מן המפה. (ואגב: האם הקסאמים והקטיושות גורמים לציבור הישראלי ללחוץ על הממשלה להיכנע, או להפך?)
המדיניות האמריקאית מלאה סתירות. הנשיא בוש רוצה ב''שינוי משטר'' במזרח התיכון, אבל דווקא בלבנון הוקמה לא-מכבר ממשלה פרו-אמריקאית. בינתיים הצליח בוש רק לפרק את עיראק ולעורר בה מלחמת-אזרחית (כפי שניבאנו מראש). הוא עלול לגרום לאותה התוצאה בלבנון, אם לא יעצור את צה''ל. חוץ מזה, פגיעה בחיזבאללה תעורר זעם והתנגדות לא רק באיראן, אלא גם בקרב השיעים בעיראק, שעליהם מסתמכת תקוות בוש לכינון משטר פרו-אמריקאי שם.
אז מה התשובה? לא במקרה, חיזבאללה ביצע את הפשיטה ללכידת החיילים בשעה שהפלסטינים זועקים לעזרה. העניין הפלסטיני פופולרי בכל רחבי העולם הערבי. חיזבאללה רוצה להגביר את פופולריותו בכך שהוא מציג את עצמו כמושיעם של הפלסטינים בעת צרה. אילו כבר היה קיים הסכם ישראלי-פלסטיני, חיזבאללה היה הופך לתופעה לבנונית מקומית, בלתי רלוונטית לבעיות שלנו.
פחות משלושה חודשים מאז שקמה, הצליחה ממשלת אולמרט-פרץ להטיל את המדינה למלחמה בשתי חזיתות, שמטרותיה בלתי-מציאותיות ותוצאותיה בלתי-צפויות.
אם קיווה אולמרט להצטייר כגבר-גבר, מין שרון 2, הוא יתאכזב. כך גם תקוותו הנואשת של עמיר פרץ להצטייר סוף-סוף כדמות ביטחונית מרשימה. הכול מבינים שהמבצע הזה - גם בעזה וגם בלבנון - תוכנן על-ידי הצבא והוכתב על-ידי הצבא. האיש הקובע עכשיו במדינת-ישראל הוא דן חלוץ. לא במקרה מוטל כל המבצע בלבנון על חיל-האוויר.
הציבור אינו מתלהב מהמלחמה הזאת. הוא משלים עימה, בפטליזם סטואי, מפני שאומרים לו שאין ברירה. ואכן, מי יכול להתנגד? מי אינו רוצה לשחרר את ''החיילים החטופים''? מי אינו רוצה להרחיק את הקטיושות ולשקם את ההרתעה? שום פוליטיקאי אינו מעז לתקוף את המבצע (מלבד הח''כים הערביים, כמובן). בתקשורת שולטים הגנרלים, ולא רק לובשי-המדים הסמכותיים. אין כמעט אלוף בדימוס שאינו מוזמן בימים אלה לפרשן, להסביר, לתרץ ולהצדיק.
(לשם אילוסטרציה: אתמול הזמינו אותי לראיון בטלוויזיה על המלחמה, בעקבות השתתפותי בהפגנה נגד המלחמה. די הופתעתי. שעה לפני השידור טילפן לי המנחה במבוכה ואמר שהייתה טעות נוראה, הם מתכוונים לפרופסור שלמה אבינרי, מי שהיה מנכ''ל משרד-החוץ, שאפשר לסמוך עליו שיצדיק כל מעשה של השילטון, יהיה אשר יהיה, בלשון אקדמית צחה.)
כשרועמים התותחים, לא רק המוזות שותקות. גם השכל.
ורק מחשבה קטנה אחת: כאשר קמה המדינה בסערת מלחמה, הודבקה על הקירות סיסמה מלהיבה: ''כל הארץ חזית, כל העם צבא!''
עברו 58 שנים, ואותה הסיסמה נכונה עדיין, כביום היוולדה. מה זה אומר על דורות של מדינאים ואלופים?
כל הארץ חזית
