ע. צופיה: בקיבוצים באמת יש בעיה קשה של נטישה וחסידי הסוציאליזם באמת עומדים מהצד ואינם עוזרים ממש. יש סבירות גבוהה שבעוד 10-15 שנה יעלמו הקיבוצים ויעלמו המתנחלים.
לפעמים במסגרת דיון או ויכוח אנחנו נוטים להוציא הצהרה שאין מאחוריה מחשבה מסודרת. כזאת היא ההצהרה שמוצגת כאן. מצד אחד היא מצביעה על זיהוי תהליך היסטורי-סוציולוגי שמתרחש לעניינו. מצד שני הסבירות שתוך 10 – 15 שנה יעלמו הקיבוצים והמתנחלים היא נמוכה מאד. מדוע?
תהליכים סוציולוגיים והיסטוריים לוקחים זמן. ראשיתה של ההתיישבות הכפרית-חקלאית בארץ היתה באמצע המאה ה-19. אבל רק בסופה החלו להתגבש הדרכים המעשיות להקמת ההתיישבות הכפרית במסגרת התנועה הציונית. באותם ימים של תחילת הדרך בחרה התנועה הציונית לתמוך ולעודד באמצעות תקציבים ועזרה אירגונית, בעיקר את ההתיישבות הכפרית (
אַלְטְנֵיילַנְד – שורשים, חזון ומציאות). אפשר גם למצוא לא מעט טענות די מבוססות שהנטיה היתה להעדיף התיישבות כפרית שיתופית – קיבוצים ומושבים (
אמת על בני העליה הראשונה). זו דרכו של עולם שאירגון לאומי-פוליטי בוחר לו סדרי עדיפויות. במקרה שלנו סדרי העדיפויות הללו השתנו מעט גם לאחר קום המדינה.
התהליך ההיסטורי של התנועה הקיבוצית החל כבר לפני יותר ממאה שנה ובמשך השנים עברה התנועה הקיבוצית לא מעט משברים. אבל היא הצליחה לצאת מהם, לא מעט בזכות תמיכתה של התנועה הציונית. בכל מקרה למרות השמרנות של התנועה הזאת היא עברה שינויים ערכיים אפילו בראשית הדרך. די אם נחפש את הערך 'לכל אחד לפי צרכיו ומכל אחד לפי יכולתו' בחיי היום יום הקיבוציים, כדי להבין שבתהליכי ההתפתחות של ההתיישבות הקיבוצית היו שינויים ערכיים ומעשיים מראשית הדרך.
לעניינינו המפנה המהותי החל בראשית שנות השבעים עם היחלשותה האלקטורלית של תנועת העבודה והתחזקותו של הליכוד. נקודת הציון היא, כמובן, הבחירות של 1977 אלא שבאופן מעשי סדרי העדיפויות השתנו הרבה יותר לאט. המפנה הזה השאיר, ומשאיר, חותמו על החברה בישראל אבל הוא לא חיסל את ההתיישבות הכפרית למרות קשרי התלות בשלטון שהחלו להתערער.
קבוצת הערכים הכי חשובה שנפגעה באופן קשה מאד במשבר האחרון של התנועה הקיבוצית היא זו שעוסקת בשיתופיות. החיים על פי עקרונות שיתופיים תלויים בהסכמה רחבה וההסכמה הזאת היוותה מפתח להצלחת התנועה הקיבוצית. כל עוד היתה הסכמה רחבה בין חברי הקיבוצים אפשר היה לנהל אורח חיים שיתופי שבמרכזו ניהול משותף ויעיל של הכלכלה הקיבוצית. כל עוד זה נמשך קל היה לצפות להמשכיות מוצלחת לטווח ארוך.
אחד העקרונות החשובים עליו התבססו החיים השיתופיים היה ה'ערבות ההדדית'. לעניינינו, 'ערבות הדדית' היא הסכמה לפרעון הלוואה או הלוואות בין שני אנשים או יותר. הכלי הזה היה מנוף חשוב ועיקרי לפיתוח עסקי מוצלח של הקיבוצים במשך תקופה ארוכה. כדי שהכלי יעבוד היטב צריך שיתקיים קשר הדוק בין הסמכות להוציא או ללוות כספים ובין האחריות לשלם בבוא העת. אלא שבשלב מוקדם, באופן מעשי, הסמכות והאחריות הופרדו כאשר האחריות נפלה על כתפי הממשלות השונות, או התנועה הציונית לפני קום המדינה. כל עוד הממשלות היו אוהדות לא היתה כל סיבה לדאגה (
על סמכות ואחריות). כאשר נוצר הפרש 'מסוכן' בין ההוצאה והיכולת לשלם, בא האחראי, השלטון, ושילם את החשבון. כך בעצם נוצרה התלות ב'עטיני השלטון' וההתמכרות.
קשרי התלות ל''עטיני השלטון'' יצרו מצב שנפגעו היצירתיות ויצר ההישרדות. לכן אפשר לטעון שהניתוק הוא מן החשובים שבגורמי המשבר שפרץ באמצע שנות ה-80. אלא שטענה יותר נכונה תהיה שפיתוח יחסי התלות עד לכדי התמכרות, על ידי המתמכר עצמו (בחלקים מן ההתיישבות הכפרית) היא ההגדרה הנכונה יותר של הגורם הזה. אבל למרות ניתוק ''עטיני השלטון'' והצורך לבנות תהליך גמילה (הבראה) עדין נשארו כוחות חיים חזקים מאד. הרי במהלך עשרות שנות קיומה של התנועה הקיבוצית התפתחו בתוכה כוחות יצירתיים שנתנו להתיישבות הכפרית חיים משל עצמה. כראיה אפשר לציין כי מרבית הקיבוצים והמושבים שהיו קיימים לפני 1977 עדין קיימים.
נמצאנו למדים שתהליכי השינוי שהחלו לפני קרוב ל-40 שנה עדין נמשכים. חלק ניכר מהקיבוצים אכן שינו את פניהם ללא הכר אבל הם עדין קיימים. חלק ניכר אחר מהקיבוצים צלח את המשבר כמעט ללא פגע. זאת ועוד, מסתבר שאפשר גם להצביע על מגמת ההתאוששות הכלכלית-עסקית והחברתית של התנועה הקיבוצית (
רמת החיים בקיבוצים עולה על הרמה הלאומית). על הרקע הזה יהיה קשה מאד לקבל את הטענה של ע. צופיה כסבירה. להיפך, אפשר לטעון בסבירות גבוהה שלתנועה הקיבוצית נשארו עוד עשרות שנים לא מעטות. לפי הנתונים הקיימים על המציאות גם אם תתחדש הדעיכה הכלכלית עוד יעברו עשרות שנים עד שהתנועה הקיבוצית תיעלם באופן מעשי.
בערך בזמן שסר חינה של תנועת ההתיישבות הכפרית בישראל החלה לעלות קרנה של ההתיישבות, התנחלות, ביש''ע. בשעה שהעניין בתקצוב המגזר ההתיישבתי ה''ישן'' פחת והלך כך עלה וגבר העניין בתקצוב מוגבר של מגזר התיישבות ''חדש''. בהנחה שאנחנו מקבלים את העובדה שהציבור, באמצעות הממשל, רשאי לתמוך במגזר זה או אחר הרי שזה מאד לגיטימי להחליף את משקלה היחסי של התמיכה התקציבית.
מזלם של המתנחלים הוא שהם כבר מכירים היטב את מה שקרה עם התמיכה של הציבור במגזר ה''ישן''. אבל יש להם, במיוחד לגרעין הרעיוני, יתרונות נוספים כך שאפשר לטעון שאצלם ההתמכרות, אם היא קיימת, היא שולית ביותר:
- הזמן הקצר יחסית שהם תלויים בממסד השלטוני.
- הם בחרו צורות חיים לא שיתופיות.
- אמונה חזקה במערכת הערכים שהובילה אותם להתנחלויות.
בנוסף, כפי שניתן להעריך היום, אף אחד לא מתכנן לפרק את כל הישובים הקיימים ביהודה ושומרון, במיוחד לא את אלו שעוטפים את ירושלים. מכאן שגם אם תופסק התמיכה ה''עודפת'' (אם היא קיימת בכלל) הרי שהמתנחלים עצמם, ההתנחלויות וגם שני המושגים יישארו איתנו עוד הרבה זמן, עשרות שנים.
שתי התנועות, התנועה הקיבוצית ו-או ותנועת ההתנחלות הטביעו את חותמן על התנועה הציונית. כל אחת בזמנה, השפיעה רבות על סדר היום הציבורי במדינת ישראל, בעיקר בגלל דבקותן בערכים. בשני המקרים השפעת הערכים הבסיסיים לא נעלמה עדין ולכן עוד מוקדם להספיד את התנועות הללו.
הקיבוצים והמתנחלים: האם הם יעלמו?
