|
|
|
מלחמת ששת הימים: גילויים ותמיהות
ד''ר ישראל בר ניר
בימים אלה, במלאת 35 שנים למילחמת ששת הימים, יצא לאור ספר חדש על הנושא: ''שישה ימים של מילחמה'' מאת ההיסטוריון ד''ר מיכאל אורן. הספר עוסק בהרחבה בתקופה שקדמה למילחמה תוך ניתוח של הסיבות שגרמו לה, וכן במדיניותה של ממשלת ישראל בעיקבות המילחמה ההיא. מרבית קוראי הספר או שלא נולדו כשאותה מילחמה התרחשה או שהיו אז ילדים קטנים, כמו מחבר הספר. לא קראתי את הספר במלואו ומה שיש לי לאמר מתבסס על מובאות שקראתי בעיתונות (''מעריב'', ''הארץ'' וה''ג'רוסלם פוסט'') שכולה מלאה בשיבחו של הספר והגילויים החדשים שהוא מביא לנו. את מידת האותנטיות של העובדות והגילויים החדשים אני משאיר לאורי מילשטיין ולהיסטוריונים אחרים שזה מיקצועם. אתרכז כאן בקטע אחד שכל כך לא מתקבל על הדעת שפשוט אינני יודע איך להיתייחס אליו, ומעמיד סימן שאלה גדול מאוד על המהימנות של יתר חלקי המחקר ועל המניעים שהיו למחבר בכתיבת סיפרו. לדברי המחבר מצרים התכוננה להתקיף את ישראל בסוף מאי כשבמהלך הפתיחה, שנועד להתרחש ב 27 למאי, חיל האוויר המצרי היה אמור להנחית מכה מקדימה בה יחוסל חיל האוויר הישראלי על הקרקע - בקיצור הם היו תיכננו לעשות לנו את מה שאנחנו עשינו להם ב 6 ליוני. כל זה לא קרה, לדברי המחבר, בשל לחץ של ארה''ב שנענתה אחרי היסוסים מרובים לבקשתה של ישראל להסיר את האיום. וברגע האחרון התערבה אצל נאצר והרוסים. לסיפור הזה מתלווים תאורים של מספר חדירות של מטוסים מצריים, במהלך המחצית השניה של חודש מאי, למרחב האווירי של ישראל מהן נוצר בישראל הרושם שהכור בדימונה על הכוונת. חיל האוויר הישראלי, לפי המסופר, היה חסר אונים ו''לא הספיק להתרומם'' כדי למנוע את החדירות.
קשה לדעת מאיפה להתחיל בתאור האבסורדים שיש כאן. מאחר והרוב בין קוראי הספר לא חווה את התקופה, חשוב להזכיר ש 1967 זה לא 1973, ולא כל מה שבא אחר כך. השאננות ההרסנית של ערב מילחמת יום הכיפורים עדיין לא נולדה. רמת הכוננות של צה''ל, ושל חיל האוויר במיוחד, היתה גבוהה לאין שיעור מכל מה שאנחנו יודעים אפילו היום בעיצומה של מילחמת אוסלו. מטוס מצרי היה בקושי מספיק לעזוב את מסלול ההמראה כשמטוסי חיל האוויר כבר המתינו לו. לכן הסיפור על החדירות שסיכנו את הכור בדימונה נראה קצת תמוה (בלשון המעטה). שנית, למרות שאני מסכים עם הרבה מהביקורת של אורי מילשטיין על הכשרת הקצינים בצה''ל ועל התיפקוד הלקוי של הצבא, עדיין היה פער אדיר בין רמות הביצוע גם במישור הטקטי וגם במישור האסטרטגי בין צה''ל לבין צבאות ערב. האפשרות שהמצרים יצליחו ללהנחית מכה מקדימה ולחסל את חיל האוויר על הקרקע זה פשוט בתחום המדע הבידיוני. הם לא הצליחו לעשות זאת במילחמת יום הכיפורים כשהיה להם יתרון ההפתעה ורמת הביצועים שלהם עלתה לאין ערוך על זאת של מילחמת ששת הימים.
הדבר הכי פחות מיתקבל על הדעת זה הסיפור על הבקשה מארה''ב שתתערב אצל נאצר על מנת להסיר את האיום. זה נוגד כל היגיון. לישראל היו כל הסיבות לאפשר למצרים לפתוח במילחמה. במישור הצבאי, במקום לחסל את מטוסי מצרים על הקרקע כפי שזה קרה בפועל, המטוסים המצריים היו מחוסלים באוויר ואז זה היה כולל בהרבה מיקרים גם את הטייסים. חיל האוויר לא היה נחשף לנ''מ המצרי ובמיקרה של נפגעים לא היה צריך לחלץ טייסים שצנחו משטח האוייב. גם במישור המדיני כל התמונה היתה נראית אחרת. במיוחד באו''מ, שכבר אז לא היה החבר הכי טוב שלנו, היה הרבה יותר לגייס תמיכה בהחלטות אנטי ישראליות. כשחושבים על כך בהיגיון, הרי לישראל היה אינטרס עליון שמצרים תפתח במילחמה ומה שיותר מוקדם. תקופת ההמתנה עם הגיוס של המילואים היתה הרסנית לכלכלה וישראל פשוט לא יכלה להרשות לעצמה את ''הלוקסוס'' הזה. לכן אני חוזר, כל הסיפור הזה נראה לי מופרך מיסודו. אם הוא בכל זאת נכון (אינני פוסל לחלוטין את האפשרות הזאת כי למחבר היתה גישה לחומר שאני לא ראיתי) אז למנהיגים שלנו היה שכל דפוק כבר לפני 35 שנה. אפשר גם להעלות את השאלה אם האמריקאים היו כל כך מעוניינים למנוע היתלקחות באיזור עד שהם מצאו לנכון להתערב אצל נאצר למרות ספקות שהיו להם במהימנות העובדות (כך זה בספר), מדוע הם נמנעו מלעשות זאת שבוע אח''כ אצל אשכול?
ודבר אחרון. הספר מתיימר להיות מחקר היסטורי ממנו נלמד על השגיאות במדיניותה של מדינת ישראל, שגיאות במזיד ושגיאות שנעשו בתום לב. אחת האפיזודות בספר מספרת על שיחה שהתקיימה בין לוי אשכול ומשה סנה בה הם דנו בעתיד השטחים. שני האישים אינם בין החיים כך שלא ניתן לבדוק אם השיחה הזאת אכן התקיימה ומה בדיוק נאמר בה. אבל מה שיפה זה שמחבר הספר יודע לצטט לנו את מה שהיתרחש שם מילה במילה, כולל כל הניואנסים, קריצות העין והבדיחות השונות, ממש כאילו הוא היה שם אישית או שמי שהוא נתן לו תקציר מדוייק שלה. זו צורת כתיבה עיתונאית שאיננה הולמת עבודת מחקר רצינית.
|
|
|