אם קראתם את הספר
עליזה בארץ הפלאות של לואיס קארול, ודאי אתם זוכרים את שולחן הזכוכית בעל שלוש הרגליים, שעליו היה מונח בקבוק, ועליו מדבקה בזו הלשון:
''שתה אותי''.
ועליזה, לאחר היסוסים קלים, אמנם שותה את תוכנו של הבקבוק, והמשקה ערב לחיכה.
מה היה טעמו של המשקה? מי שקרא את
עליזה בארץ הפלאות בתרגומו העברי של אהרן אמיר, כך קרא על טעמו של המשקה:
אכן, טעמו היה כמין עֵרב של תופין-דובדבנים, מאפה ביצים, קושְט, צלי תרנגול הודו, סוכריות, ופת קלי בחמאה.
קשה להבין במדויק, על פי התרגום הנידון לספר, איזה עירוב טעמים היה במשקה. המתרגם העברי השתמש כאן במילים ספרותיות נדירות, שמשמעותן מעורפלת, בעוד שבמקור האנגלי של הספר מופיעות מילים ידועות ושכיחות שמשמעותן ברורה. במילה 'קושְט' התכוון המתרגם העברי לאננס; בצירוף 'תופין דובדבנים' התכוון המתרגם לעוגת דובדבנים, ובצירוף 'פת קלי בחמאה' - לטוסט מרוח בחמאה.
התרגום ל
עליזה בארץ הפלאות, שנעשה בתחילת שנות החמישים, איננו תופעה בודדת, יוצאת דופן, של תרגום עברי בלשון ספרותית גבוהה הרחוקה משימושי לשון היום-יום. בתרגומים עבריים רבים שנעשו ליצירות ספרות זרות, לפחות עד לפני שלושים שנה, נטו המתרגמים ליפות את הסגנון ולהשתמש במילים ובצירופים נדירים, עד כי נזקק הקורא לעיתים למילון כדי לרדת לסוף דעתו של המתרגם, בעוד שביצירות המקור הזרות ניתן למצוא שפה פשוטה, מדויקת ומובנת. התופעה בולטת בעיקר בתרגומי קטעים הלקוחים מתחום הריאליה, שם נדרש הסופר למונחים מדויקים. תופעת התיאור המעורפל לא הייתה בלעדית רק ליצירות תרגום עבריות, אלא אפיינה גם את לשון הספרות המקורית במשך זמן ממושך.
כיצד אפשר להסביר את הנטייה לסגנון גבוה ומעורפל בספרות העברית המקורית והמתורגמת?
אל לנו לשכוח, שעד לפני מאה שנים הייתה העברית לשון בלתי מדוברת. לשון זו, ששימשה רק כלשון כתב לצרכים מוגבלים בחייו של היהודי, לא התפתחה במקביל להתפתחויות בעולם המודרני, וחסרו בה מונחים ואמצעי הבעה בתחומים רבים. בעיקר הורגש חוסר ביסודות לשוניים עבריים שיסמנו פרטים מדויקים בחיי המעשה, שהרי העברית כלשון כתובה לא שימשה כשפה פונקציונאלית לצורכי היום-יום. סופרים עבריים באירופה, עוד לפני תחיית הלשון בדיבור, נתקלו בקשיים גדולים בבואם לתאר בעברית תיאור מדויק כלשהו, כגון פריטי לבוש, סוגי מאכלים, כלים ומכשירים, פרטי סביבה ונוף, ועוד. המילים והצירופים העבריים שמצאו הסופרים במקורות הכתובים יכלו להעביר אך במעורפל או בצורה עקיפה את התיאור. ההישענות החזקה על לשון המקרא בשלבים הראשונים של החזרה אל העברית, הכניסה לספרות שפע של מילים וצירופים נדירים וארכאיים שמשמעותם לא ברורה או לא מדויקת, אך היה להם ערך סגנוני אקזוטי, ושילובם בטקסט הספרותי יצר אפקט של עושר לשוני.
במשך הזמן התפתחה אפוא בספרות העברית, הן המקורית והן המתורגמת, מסורת של תיאורים לא מדויקים, מעין תיאור של ''בערך'', והקוראים התרגלו לכך שסגנון הספרות הוא סגנון הרחוק מהחיים, אמנם עשיר, מליצי, אך אינו מעלה דברים מוחשיים ומדויקים. הפער הסגנוני מורגש במיוחד בעימות בין יצירות זרות, שבהן ימצא הקורא שפע של קטעים המתמודדים בהצלחה עם תחום הריאליה, לבין תרגומיהן המליציים והמעורפלים לעברית. ביצירות מקור עבריות, לעומת זאת, יכלו הסופרים להימנע מתיאורים מדויקים המתייחסים לריאליה או לצמצם את חלקם ביצירה.
חוקר הספרות, ההיסטוריון והבלשן יוסף קלוזנר היטיב לתאר בעיה זו של שימוש במליצות והעדר תיאורים מדויקים בספרות העברית:
נפלא היה לראות את האחדות [בסגנון], את 'השפה האחת והדברים האחדים', שהיו לכל מסַפרינו הפוריסטים [הדבקים בלשון המקורות]. כל העלמות העדינות והנשים הכבודות צריכות היו 'מטבע הדברים' להיות 'לבושות שָני עם עדנים'. במילים אלה נכללו כל מיני המלבושים והקישוטים, כמו שהיו במָן כל הטעמים, ואף למיותר חשבו סופרינו לפרט כל לבוש וכל תכשיט בפני עצמו [...] שמלות הנשים הן 'מעטפות ומחלצות', שהן כמובן גם 'חטובות אטון מצרַיִם' או 'אטון פאריז'. כל בית מרווח ונחמד הוא 'ארמון בנוי לתלפיות כמו רמים על גפי מרומי קרת ורצפתו בהט ושֵש ודר וסוחרת'. לכל העלמות היפות שבסיפוריהם של המספרים העבריים ממין זה 'לחיי שושנים כתפוחי זהב במשכיות כסף, קומתן דמתה לתמר, עיניהן יונים ושערותיהן שחורות כעורב' [...] אין שום אינדיבידואליות, אין שום קווים ורישומים מיוחדים, או פרט מדויק ותיאור מפורט, שהרי יותר מן המליצות הללו לא מצאו [הסופרים] בכתבי הקודש.
אמנם המצב השתפר מאז, אך דרכה של מסורת שהיא ממשיכה להשפיע, גם כשנוצר פער גדול בינה ובין המציאות. המשך השפעתה של נורמת התיאור המעורפל יכול להסביר איך בשנות החמישים והשישים, כשהעברית כבר שימשה בארץ כלשון חיה לכל הצרכים, ורוב חסריה בתחום המעשה התמלאו, יכול מתרגם עברי לכתוב בתרגומו 'צינורות סריגה' במקום מסרגות, 'צונרת' במקום סורגת, 'צפחת חלב' במקום כד חלב, 'קוּפּה של זרדים' במקום ערמה של ענפים, ובמקום פירורי לחם - 'פירורי מִזְרֶה'. סופרים ומתרגמים אחרים כתבו במקום 'אכה אותו בשוט' - 'אלקנוּ בפרגול', במקום 'אתה נועל נעלי בית' - 'אתה נועל דרדסים', במקום בהמות - 'בְעִיר', ועוד מיני מליצות האמורות לציין פרטים קונקרטיים במציאות, כגון: משכיות כסף, צפיחית, מור ולבונה, נֵרְדְ, לסוטה, סגין, שביס, תרכוס, טרסקל, ועוד ועוד.
אומר חוקר הספרות והתרבות פרופ' איתמר אבן-זהר:
זיווג המושג של 'ספרות יפה' עם העדר קונקרטיות וספציפיות,... נשאר רווח למדי, וחריגה ממנו קוממה לא אחת אפילו אנשים ששפת אמם העברית הייתה צריכה לחלץ אותם כביכול מתפיסה זו, ששוב אינה מתאימה למצב הלשון בימינו. [...] לא מעטים השמיעו בשנים האחרונות קול מחאה על תרגומם המחודש של ספרי ילדים קלאסיים לעברית, שבה הדנוטאטים [המשמעויות המסומנות על-ידי המילים] נעשו מובחנים וספציפיים. לפתע נעשו כל-כך הרבה אירועים ועצמים מסתוריים ואקזוטיים ליומיומיים וטריביאליים!
ב-1997 הופיע תרגום חדש של רינה ליטוין לספרו של לואיס קארול
Alice's Adventures in Wonderland, והפעם תורגם הקטע על טעמו של המשקה בסגנון קונקרטי ומדויק הרבה יותר, שאף אינו נרתע, רחמנא ליצלן, משימוש במילים לועזיות:
היה לו (למשקה), בעצם, מין טעם מעורב של עוגת דובדבן, פודינג, אננס, תרנגול הודו צלוי, טופי וטוסט חם בחמאה.
מי מפחד מתיאורים מדויקים?
