המאמר נכתב כחלק ממסע לימודי אל נבכי העבר. התוצאה אינה בדיוק תמונה אובייקטיבת של העובדות מאחר שרציתי ללמוד את הדברים מנקודת מבטם של גיבורי הפרשות ההיסטוריות, נושא המאמר. לדעתי יש לגישה הזאת חשיבות, במיוחד לגבי החלק השני של המאמר שעוסק בהיסטוריה של אירגון שלא פרץ לתודעה הציבורית.
מהפכות ''אביב העמים'' באירופה של אמצע המאה ה-19 עוררו תקוות לפתרון הבעיות של היהודים באמצעות שיווי זכויות בקרב העמים השונים במדינות הלאום. הרי נוצרה הזדמנות להשתתפות היהודים במערכת הפוליטית של המדינות שהתגבשו. מצד שני, היהודים גם נחשפו לרעיון שמאפיין עיקרי של הלאום הוא קרקע-אדמה משותפת. לצד התקוות לשיווי זכויות (אמנציפציה) שהביאה המהפכה, התעוררה תופעת המהומות האנטי יהודיות בהיקפים רחבים (
פסק זמן: 1848).
אחת התוצאות היתה התעוררות הרעיון הלאומי-הציוני בקרב היהודים באירופה. בין הראשונים שעסקו בפיתוח הרעיון היו אנשים בעלי חזון שהבינו שהתשובה לבעיות היהודים היא מדינת לאום במולדת ההיסטורית (
משה הס והמהפכה היהודית הגדולה).
אנשי החזון הללו עסקו בכתיבה ובין השאר עודדו את היהודים לחפש פתרונות לבעיה היהודית. חלק ניכר מהיהודים בחר בפתרון הקל: הגירה למערב - מעבר לגלות אחרת. אחרים, הבינו שהפתרון לבעיה טמון בטיפוח הרעיון הציוני - פתרון במסגרת הלאומית במולדת ועשו להגשמתו. בין אלו היו רבים שהקימו אגודות (כמו אגודות
חובבי ציון) שפעלו למימוש הרעיון בדרכים שונות: איסוף כספים ורכישת אדמות להתיישבות בארץ ישראל, הפצת הרעיון ועידוד העליה, סיוע כלכלי למושבות שכבר קמו ועוד. מתוך הפעילות הזאת צמחו הקבוצות שעלו והקימו את המושבות הראשונות. מרבית אנשי העליה הראשונה שעלו בין השנים 1878 – 1903, כ-25,000 נפש, היו אנשי אמונה (יהודית), חזון ובעיקר מעשה.
לכאורה הם המשיכו את המגמה העתיקה של שיבת ציון. אבל בניגוד לקודמיהם שחלמו בעיקר על חיים יהודיים בקהילה יהודית בערי הקודש של ארץ ישראל, הם ביקשו לשלב עבודה לפיתוח הארץ עם מצוות הדת היהודית. הם ביקשו להניע תהליך של הכנת הארץ לקראת בואם של ממשיכי הדרך. אנשי העליה הראשונה התמקדו בעבודת הקמת הישובים (המושבות) והפיתוח של ענפי החקלאות שעליהם היתה פרנסתם. בשנים הראשונות העסקנות הציבורית, אם היתה, התמקדה בהישרדות ובביסוס הקיים.
את הכניסה האמיתית לעולם הפוליטי עשו בעיקר בני הדור השני של העליה הראשונה בראשית המאה ה-20. המאמר עוסק בשתי התארגנויות בולטות כאלו שהשאירו רישומן על תולדות עם ישראל. הראשונה היא המחתרת,
''ניל''י'', שהתארגנה במהלך מלחמת העולם הראשונה כדי ''לסייע'' לבריטים לכבוש את הארץ. ההתארגנות השניה היא הסתדרות
''בני בנימין'', שנוסדה כדי לטפל באינטרסים של בני הדור השני מישובי העליה הראשונה.
פרשת ניל''י
אהרון אהרונסוןמהפכת התורכים הצעירים, בשנת 1908, ניערה את האימפריה העותומנית וחידשה את פעילות הפרלמנט. עיקר כוונת מובילי המהפכה היתה לבצר את השלטון המרכזי בידי התורכים ולאו דוקא לחזק את הדמוקרטיה והזכויות הסוציאליות של שאר האזרחים. אבל הבחירות לפרלמנט וביטול הצנזורה יצרו תחושה של חופש והתחדשות ברחבי האימפריה. המשטר נטה להתייחס בליברליות לרגשות הלאומיים של העמים האחרים ברחבי האימפריה, במיוחד לאלו של המוסלמים. נטיה זו עודדה פעילות לאומית בין הערבים, בבלקן ובין הארמנים באסיה הקטנה. (
ליבנה, נדבה ואפרתי, 1980, עמ' 20).
הארמנים שתוצאות הפרעות בין השנים 1894 – 1896 עדין היו טריות (
שואת הארמנים), לא הסתירו את כוונתם לכונן מדינה באסיה הקטנה. הפעילות הזאת ביחד עם תוצאות מלחמת הבלקן, שקרעה מתורכיה את רוב שטחיה באירופה, שינתה את הגישה של השלטון התורכי כלפי עמי האימפריה. אבל היחס אל הנתינים היה יחסית טוב עד הצטרפות תורכיה למלחמה העולמית הראשונה באוקטובר 1914 (
בלקינד, 1977, עמ' 77).
כרגיל בעתות מלחמה המצב נעשה לא טוב, אבל עבור היהודים בארץ ישראל העובדה הזאת קיבלה משקל הרבה יותר משמעותי. חלק ניכר מהישוב הישן היה תלוי בכספי החלוקה שהגיעו ברובם מארצות אירופה. הישוב החדש, הציוני, היה קשור בפעילות קרנות התנועה הציונית ובפעילות שיווק של התוצרת החקלאית. חלק ניכר מהיהודים, היו נתינים של מדינות זרות וזכו להגנתן בפני השלטון התורכי באמצעות משטר הקפיטולציות. המלחמה ניתקה את הקשרים עם העולם החיצוני ולכן את זרימת הכספים בה היה תלוי מאד כשר ההישרדות של הישוב היהודי. החשדנות כלפי הנתינים הזרים, במיוחד הנתינים של ארצות אויב הביאה לביטול משטר הקפיטולציות ולדרישה שיקבלו על עצמם את האזרחות העותומנית, אם רצונם להישאר בארץ.
אבל התורכים לא הסתפקו בכך. הם הוציאו צווי גירוש לנתיני מעצמות זרות ובמיוחד למנהיגי התנועה הציונית שנאמנותם למשטר נעשתה חשודה. אבל בכך לא תמו התלאות. בדצמבר 1914 גורשו מיפו כ-500 יהודים, והישוב העברי הפך יעד להחרמות רכוש וסחורות לטובת המערך הצבאי. המצב הכלכלי שהורע בגלל הניתוק מן המקורות הכספיים הורע שבעתיים מהפגיעה במשק של פעולות ההחרמה הללו. העצים, כולל האקליפטוסים שניטעו כדי לייבש את הביצות, נכרתו כדי לשמש חומר הסקה לקטרי הרכבות. כ-50% מהבהמות הוחרמו כמו גם כ-40% מהיבולים והוחרמו חמרי בניין בכמויות גדולות ובלי חשבון (
ליבנה, נדבה ואפרתי, 1980, עמ' 33).
כאילו כל זה לא הספיק, סכנת הרעב הוחמרה כאשר הארבה פשט על ארץ-ישראל והארצות השכנות, בראשית 1915. המושל הכל יכול, ג'מל פחה, הבין שללא מלחמה כוללת במזיק ישנה סכנה לכשלון. הוא כמובן לא דאג למזונה של האוכלוסיה אלא לצרכי הצבא שחנה באזור (
ליבנה, נדבה ואפרתי, עמ' 56-57 ו
דגן).
תחנת הנסיונות בעתליתבסוף חודש מרץ 1915 גורשו באכזריות מן הארץ, דרך נמל יפו, עוד כ-10,000 יהודים נתיני ארצות אויב (
בלקינד, עמ' 77). היו שחששו שזוהי רק ההתחלה למעשים שידמו את גורל יהודי ארץ-ישראל לגורלם של הארמנים. מצד שני, היה גם ברור שכל תגובה, אפילו שקולה, של הישוב צפויה היתה לעורר סכנות וסיכונים לתגובה ''קשה'' של התורכים. במצב כזה אפשר לצפות שכל החלטה של המנהיגות המוכרת של הישוב תתקבל בביקורת. במצב כזה אפשר היה לצפות שהיצרים הפוליטיים יהיו חזקים יותר. זוהי המציאות בתוכה הוקמה המחתרת.
המחתרת נולדה בחלומם וביצירתם של בני הדור השני של העליה הראשונה. הוריהם היו עסוקים בהגשמת הציונות במעשה העבודה החקלאית ולא ממש התפנו לעסוק בעניינים ציבוריים. בני הדור השני, שגם היו ביקורתיים כלפי הוריהם, הבינו שחלק חשוב ממאבקי ההישרדות הוא בשדה הפוליטי. לכן אפשר היה לצפות שבמוקדם ובמאוחר יהפוך העיסוק בפוליטיקה לחלק חיוני של המציאות. זאת ועוד כאשר ניתוח מפוכח של המציאות מלמד על סכנות להישרדות הפרטית והלאומית זו כבר חובה לעסוק בפתרונן של בעיות ''פוליטיות''.
שני היוצרים העיקריים, של ניל''י, היו אהרון אהרונסון, יליד 1876 (רומניה), ואבשלום פיינברג, יליד 1889 (גדרה). הראשון כבר היה מדען בעל שם עולמי בזכות הידע הרב בחקלאות שצבר ובזכות העובדה שבשנת 1906 גילה את אם החיטה בראש פינה. בנסיעותיו לצרכי מחקריו ברחבי הארץ ובעבודתו בניהול התחנה למד לא מעט על הארץ ואנשיה. אבל כאגרונום עיקר עיסוקו היה במחקר והוא שמר על מרחק מהפוליטיקה היום יומית. עם התפתחות הפעילות המחקרית והקמת תחנת הנסיונות החל ליצור קשרים עם עסקני ציבור ולעסוק בבעיות האקטואליות שעמדו ברומו של עולם (
ליבנה, נדבה ואפרתי, עמ'53-54). לכן, למרות שלא היה פוליטיקאי היתה לו יכולת לחוש ולצפות את הסכנות בפניהן עמד הישוב בפרוץ מלחמת העולם הראשונה.
אבשלום, שכמו אהרון הספיק לראות עולם (מערב אירופה.. ) עוד לפני שעבר את גיל 20, הספיק ללמוד מהו חופש ''אמיתי''. על פי מכתבו לאביו, פאריז אוקטובר 1907, משתמע שהצליח לנבא התרחשויות ברחבי האימפריה העותומנית (עצמאות בולגריה). הוא לא מפחד לערוך השוואה בין הבולגרים והיהודים ולהסיק מכך שהחלום הציוני הוא מאד ריאלי ושהוא לא יתגשם מעצמו.
...יש לאגוד את 'העצמות היבשות' של השלד הנושן, יש להעלות עליו בשר, לקלוע שרירים, לתת דם, ולסחוב אותו הביתה ושם הימצא תמצא לו גם נשמה... די לרקוד בחתונות זרות, די להקריב את בניו של העם למולך ולכל עבודה זרה אחרת צמאת-הדמים. די לתת את דמנו לערפד האירופי. די תעיות, הביתה ילדונים! העם ישוב לארצו... בעגלא ובזמן קריב ונאמר אמן!אמיר, 1975, עמ' 176 – 177
לא עוברות שנתיים ואבשלום כבר יותר מפוכח וכבר יודע להעריך עם לא מעט ביטחון את התועלת שאפשר לשאוב מהלויאליות לממלכה התורכית. בינואר 1909 הוא כותב לדודו את דעתו הנחרצת כי המהפכה התורכית לא מביאה חירות וצדק לעמי האימפריה העותומנית אלא לאומה התורכית, אשר בבוא העת תמחץ עמים אחרים. הוא מעריך שהאימפריה נמצאת בתקופה של נסיגה וזה הזמן לצאת למאבק בדומה לבולגרים. בפלשתינה כבר קם הדור שיש בו כאלו הרוצים לחיות למענה ומוכנים גם למות עליה. הוא גם מצהיר שהוא אחד כזה. זה מהווה עבורו סימן שארץ-ישראל הוא המקום המתאים לעם היהודי לצמוח ולהתפתח. הוא אפילו טוען ''אנו היהודים איננו יכולים עוד אלא לעבוד נגד תורכיה, ויהיו האמצעים אשר יהיו'' (
אמיר, עמ' 170).
אחר כך חוזר אבשלום ארצה ובהמשך, בשנת 1911, הוא מתמנה לנהל את סניפה של תחנת הנסיונות בחדרה. המפגש עם אהרון אהרונסון מביא למפנה משמעותי בחייו ובהשקפת עולמו (
אמיר, עמ' 262;
לבנה, נדבה ואפרתי, עמ' 64). למרות שלא היה פוליטיקאי אהרונסון הוא דמות נערצת בין הצעירים. מעמדו האקדמי-מקצועי של אהרון אהרונסון וכישוריו האנושיים יצרו לו מעמד בכיר בין בני דורו וצעיריו. לכן למפגש בין השנים היה כוח יצירתי. כעת הרעיונות שלו, של אבשלום פיינברג, עולים לדיון משולש עם אהרון ואלכסנדר אהרונסון.
אבשלום פיינברגעם הזמן אבשלום הופך מאד ביקורתי כלפי ההנהגה הבלתי נבחרת של הציבור היהודי בארץ. במסגרת הדו''ח שכתב ושלח להנרייטה סאלד, מזכירת חבר הנאמנים של תחנת הנסיונות, הוא מתאר את התפתחות ראיית המציאות שלו. הוא מנצל את הדו''ח לשחרר את חיצי הביקורת שלו ומציג ואת השאיפות המדיניות שלו. הוא מתלונן על המצב הקשה אליו נקלע אהרון אהרונסון עם מינויו להנהלת קרן העזרה: אפשר לתאר את הקושי, הוא טוען, כאשר עליו לעבוד במחיצת ד''ר רופין הדמגוג וא. טהון הבוגד (
אמיר, עמ' 263). הוא מתגולל על הגישה האוסטרו-גרמנית של באי הכוח הרשמיים שאינם מבינים את הסכנה והאבדון הצפויים לעם מנצחון גרמני או המשך השלטון התורכי. הוא טוען שהם מנצלים את מצב המלחמה ''שסתם את פינו'' ולמרות הכוונות הטובות שלהם עשו שגיאות קריטיות. המאורעות של שנת המלחמה הראשונה רק מחזקים בו את השאיפה לחיסול השלטון התורכי בארץ-ישראל. הוא כמובן טוען שהוא לא יחיד שמחזיק בשאיפה כזו ומוכן לתרום את חלקו כדי לזרז את הגשמתה (
אמיר, עמ' 294 – 295).
את הדו''ח הוא שולח באוקטובר 1915, כשנה לאחר פרוץ המלחמה, במהלך ביקור במצרים במסגרת המאמצים שחברי המחתרת עושים כדי לקשור קשרים עם המודיעין הבריטי. הביקור בא בעקבות כשלונו של הביקור הקודם של אלכסנדר ורבקה אהרונסון. כנראה שאבשלום מצליח יותר משום שלמעשה פגש אנשים יותר מתאימים לקשר הזה. הפעם גם נקבעים דפוסי פעולה להמשך הדרך. אבשלום מוחזר ארצה באמצעות הכלי שישמש ליצירת הקשר ולאיסוף החומר – אניה שבהמשך היתה אמורה להגיע לחופי עתלית ולאסוף את המידע שנאסף על ידי חברי המחתרת.
שרה אהרונסוןאבל האניה בוששה לבוא. לא עבר זמן רב ועלתה המסקנה שמשהו השתבש ושוב יצא אבשלום לדרך. הפעם הוא מנסה להגיע דרך סיני אבל נעצר על ידי התורכים בחשד לריגול. עם שיחרורו הוא מנסה שוב אלא שהפעם, בתחילת 1916, דרך קושטא. רגע לפני שתמו סידוריו הוא מקבל מברק מאהרון שעליו לשוב משום שהגיעה הודעה מאיש הקשר שלו במצרים (לויטננט וולי). אבשלום חוזר אבל אז כבר ברור שזה היה משהו חד פעמי. מאחר שאהרון מוכר כחוקר הם חשבו שטוב יותר שהוא יצא בדרך למצרים. הוא עושה זאת בתהליך סיבובי שמתחיל בקושטא, דרך גרמניה, קופנהגן ולונדון, שמתחיל ביולי 1916 ומסתיים באלכסנדריה בתחילת דצמבר.
המפגשים והדיווחים שערך הוסיפו לערכה הפוטנציאלי של היוזמה בעיני הבריטים. למרות זאת, ולמרות שהיציאה מלונדון היתה בהסכמת הגופים המתאימים בבריטניה, אהרון נתקל בקשיים במצרים. כבר כמעט התייאש וחשב להפסיק הכל, אלא שבפברואר החלה המכונה לפעול והחלה תנועה של מידע בהתאם להדרכה של אנשי מודיעין במצרים. השאר כתוב בפירוט ובאהדה רבה בספרם המרתק של ליבנה, נדבה ואפרתי. אבל השורה התחתונה היא שלמרות השנים והעבודה הרבה שהושקעה במיזם הריגול המכונה עבדה כראוי רק כ-6 חודשים מפברואר עד ראשית ספטמבר 1917, כאשר נתפס נעמן בלקינד בביר עסלוג' (
בלקינד, עמ' 129).
העובדות הן שאהרון אהרונסון, אבשלום פיינברג והאחרים הכירו פרטים על הטבח שניהלו התורכים בארמנים והם הכירו היטב את המצב בארץ. העובדות על הגירוש מיפו והאיומים שהושמעו על ידי נציגי הממשל העותומני הצביעו על אפשרות מאד ריאלית שכזה יהיה גורל היהודים. המסקנות שלהם היו ברורות: צריך לפעול כדי למנוע את הגורל הצפוי הזה. מצד שני היה להם על מה לסמוך כאשר הניחו שיתקלו בהתנגדות של מנהיגי הישוב ורבים אחרים. אלו חשבו שלויאליות כלפי השליט הוא הדבר המתאים לעשות כדי למנוע את הסכנות. את הדילמה הזאת פתרו בני המושבות בהקמת המחתרת.
אפשר לשער שבפרוץ המלחמה היו עוד אירגונים שלכאורה יכלו להוביל פעילות דומה. אבל הם לא פעלו נגד המרות היישובית. האם היתה לחבורה הקטנה הזאת, של כמה עשרות אנשים, הזכות המוסרית לחשוף את היישוב כולו לסכנת קיום? זאת השאלה החשובה שראוי למצוא לה תשובה קרוב ל-90 שנה לאחר המעשה. אולי ממרחק הזמן התשובה שנעלה תהיה יותר הוגנת. אחרי הכל:
הילה טראגית עוטרת את תולדותיה של תנועת ניל''י – התנועה הפוליטית הראשונה שיוצריה היו ילידי הארץ, בני חלוצי הישוב בעליתו הראשונה: מנהיגיה הראשיים נפלו כולם בצעדיהם הראשונים והתנועה דעכה עם מותם. הישוב הסתייג מהם וממפעלם ולא רצה את קרבנם, אף-על-פי שהפרוגנוזה הפוליטית, שהם היו מראשוני המחזיקים בה, התקיימה במלואה. שנים רבות היה שמם וזכר פעולותיהם אסורים לבוא בקהל. היום, לאחר שחלפו עשרות שנים למפלתה, נוצרה, אולי, הפרספקטיבה הנכונה לתיאור דמותה ולהערכתה.דינור, ב., ספר תולדות ההגנה, כרך א', עמ' 353
נכון, מדובר בהתארגנות חובבנית של אידיאליסטים, שבחלק ניכר מהזמן נוהלה בשלט רחוק (ממצריים). לא היתה מסגרת והיררכיה ברורה וגם המשמעת לא היתה הצד החזק של חברי האירגון. מותו של אבשלום במדבר, למשל, נבע מחוסר סבלנותו ותקשורת לקויה עם אהרון אהרונסון בדרכו למצרים (
ליבנה, נדבה, ואפרתי, עמ' 127). גם יציאתו למדבר של נעמן בלקינד היתה תוצאה של החלטה פרטית שלא נשקלה על ידי המחתרת. הוא כמובן שילם על כך בחייו והביא לחיסולה של המחתרת (
דגן).
נעמן בלקינדהעובדה שעסקו בהעברת כספים חשפה אותם לידיעת הציבור הרחב ולכן לביקורת ולמעקב. העובדה שהם התעקשו לחשוף את מעורבותם זו ודאי הקלה על התורכים את החשיפה ותפיסת המעורבים ברשת. הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות …..
התביעה של תושבי זכרון להוציא את הפעילות אל מחוץ למושבה היה לה על מה לסמוך. העובדה הזאת לא ממש עזרה כאשר נתגלתה הרשת. בין האנשים שנעצרו היו רבים מתושבי זכרון יעקב ואחרים, שלא היו מעורבים כלל בפעילות של המחתרת. בישיבות של ועד המושבה הזהירו אנשים מהאסון וההרס שעשויים התורכים לגרום אם תתגלה הרשת (
דגן). למרות האזהרות דרכם של התורכים לענישה קולקטיבית מצאה גם את המזהירים.
אבל הביקורת היותר חשובה נוגעת להשפעת הפעילות של המחתרת על קיצור שלטונם של התורכים בארץ. בכלל לא ברור אם הפעילות של ניל''י גרמה במשהו להאצת המאמצים לכיבוש הארץ על ידי הבריטים.
אפשר וצריך למצוא דברים שאפשר לומר לזכותם של גיבורי ניל''י. כאשר בוחנים את התפתחות מערכת היחסים בין אהרון והנהגת היישוב רואים שבתחילה הוא היה מאד לא מקובל בשל תקיפותו, ביטחונו העצמי ויחסו היהיר (
דגן). אבל במהלך פעילותו במצרים ובמיוחד השתתפותו בניהול העברת הסיוע ליישוב פתחה לו אפיק לשיתוף פעולה עם הזרם המרכזי בתנועה הציונית למרות ההבדלים האידיאולוגיים. בהקשר הזה צריך להזכיר שהעברת הכספים באמצעות ניל''י היתה יותר יעילה מהדרכים האחרות. זאת משום שהדרך של ניל''י מנעה את המעורבות של השלטון התורכי שיכל לקחת חלק מהכספים, וגם לקח, באמצעות שערי חליפין ועוד יותר לאחר שהכסף הגיע ליעדו.
לזכותם של אנשי ניל''י יש לזקוף את העובדה שהעבירו ידיעות על הגירושים של תחילת 1917 והיחס העוין והמאיים של התורכים כלפי היהודים. הפצת הידיעות הללו מנעה כנראה אסון כבד יותר מן היישוב בגלל המעורבות של הגרמנים בסיפור (
ליבנה, נדבה ואפרתי, עמ' 166;
דגן).
למרות סופם המר של מנהיגי הרשת וחבריה אפשר לנחש שפעילות הרשת, בעיקר אהרון אהרונסון במהלך שהותו בלונדון (בסוף שנת 1916), השפיעה על המהלכים לקראת הצהרת בלפור. צריך גם לחשוב שהיוזמה המחתרתית שיפרה את ההערכה שהיתה לבני המושבות ולתרומתם לקידום המעשה הציוני.
פרשת 'בני בנימין'
בימים שלאחר מלחמת העולם יושבים מנהיגי התנועה הציונית בלונדון, אבל שורשיהם האידיאולוגיים עוצבו בימים שההנהגה ישבה במרכז אירופה (וינה, ברלין). שם בסופה של המאה ה-19 התגבשו הרעיונות שהובילו את מעשה ההתיישבות של ראשית המאה ה-20 והלאה. גורם מעצב לרעיונות אלו היה מפעל ההתיישבות היזומה שהוביל ביסמארק בחבל פוזאן שהיה מבוסס על עקרונות הקואופרציה על אדמת הלאום. העקרונות הללו הנחו אותם גם בתיכנון ובביצוע מפעל ההתיישבות בארץ-ישראל. המשמעות המעשית היתה שההתיישבות על בסיס עקרונות אחרים, כמו המושבות, עשויה להיות ''מקופחת'' (
אַלְטְנֵיילַנְד – שורשים, חזון ומציאות). אל המציאות הזאת נולדו בני הדור השני של העליה הראשונה שדוקא האמינו בהתיישבות על בסיס כלכלי ועל בסיס היוזמה הפרטית.
איתמר בן-אב''ימצד אחד, בלטו חילוקי הדעות האידיאולוגיים עם הנהגת התנועה הציונית. מצד שני בלטה המצוקה המעשית – צרכי הפרנסה של בני הדור השני. הנזקים שסבלו המשקים של הוריהם במהלך המלחמה עירערו את הבסיס התעסוקתי של בני הדור השני. במציאות הזאת ההורים גם התקשו להקצות מקורות שהיו נחוצים לשיקום ולפיתוח המשקים. כך בעצם לא נשארו להם מקורות לפיתוח משקים עצמאיים עבור בני הדור השני, או להקמה ולפיתוח ישובים חדשים עבורם. לכן בני הדור השני הבינו שעליהם להיאבק על ''חלקם'' במקורות הכספיים של התנועה הציונית.
על הרקע הזה נוסדה בשנת 1921 הסתדרות 'בני בנימין', על שמם של בנימין זאב הרצל ובנימין (אדמונד דה) רוטשילד (
דרורי, עמ' 162). ההתארגנות הפוליטית הראשונה, ניל''י, נולדה מתוך דאגה לשלום הציבור היהודי בארץ ישראל, כאשר שואת הארמנים מהווה מעין נורת אזהרה במציאות של אז, על רקע חילוקי דעות קשים עם הנהגת היישוב. לעומת זאת, 'בני בנימין' התארגנה כדי לתת ביטוי לאינטרסים (הקבוצתיים) של בני הדור השני במושבות העליה הראשונה. מהיום הראשון מלווה את 'בני בנימין' הסתירה שבין האידיאולוגיה הבלתי מתפשרת של יוזמה פרטית וחופשית לבין המאבק, שלא על בסיס היוזמה החופשית, על המקורות של העם היהודי.
הסתירה הזאת בולטת אפילו ברמת התקנון (ארכיון ציוני מרכזי,
תיק S25/525/6). מצד אחד ישנה הדאגה למצבם החומרי של חבריה והמושבות בכלל. מצד שני ישנה השאיפה ליצור חלופה לזרם הפוליטי העיקרי ביישוב ובתנועה הציונית. אבל לאורך השנים חלק מרכזי מהפעילות של הסתדרות 'בני בנימין' הוקדש לדרישה לכלול את חבריהם, ככאלה, בתוכניות ההתיישבות של התנועה הציונית שלא ממש התקבלה. במקביל הם תבעו את ייצוגם הראוי במוסדות השונים של הישוב והתנועה הציונית בכלל.
יהיה קשה להבין את התנהלות הסתדרות 'בני בנימין' אם לא נתייחס למאפיינים אשר קשורים לשורשים אך גם למציאות המיוחדת בה הוקמה. כמו בניל''י גם בהסתדרות 'בני בנימין' היה מקום מרכזי ומיוחד לנציג של משפחת אהרונסון – אלכסנדר יליד 1888 (זכרון יעקב). אלכסנדר שהיה נשיאה הראשון של 'בני בנימין' היה גם דמות מרכזית באירגון ''הגדעונים'' שהקימו בני זכרון יעקב בשנת 1913. מצד אחד, כמו אהרון אהרונסון, הם בזו לנורמות של דור ההורים ומצד שני היו בעלי עמדה ברורה נגד האידיאולוגיה של בני העליה השניה. עיקר פעילותם נועדה לערב את צעירי המושבה בניהול החיים בה כדי לאפשר להם לדאוג לצרכיהם. נציגיהם אכן צורפו לועד המושבה והשפיעו על פעולותיו.
אבל לאחר פרוץ המלחמה (מלחמת העולם הראשונה) חדל האירגון להתקיים מבלי שהצליח להפוך לאירגון ארצי. יתכן שעיקר תרומתו של ''הגדעונים'' היתה בהיותו דגם להסתדרות 'בני בנימין', שאלכסנדר היה בין מייסדיה (
וולטש, עמ' 14). כפעיל ברשת הריגול וכקצין במודיעין הבריטי הביא אלכסנדר ל'בני בנימין' את היוקרה שאפפה את סיפורם של גיבורי ניל''י בין צעירי המושבות.
הפעילות שבסופה הוקמה ''
הסתדרות החקלאים הצעירים 'בני בנימין' בארץ-ישראל'' (
וולטש, עמ'11) החלה בסוף 1920. חוץ מאלכסנדר אהרונסון הובילו את הפעילות הזאת איתמר בן-אב''י, עובד בן עמ''י (דנקנר), ברוך ראב, גד מכנס, אבשלום פיין, איתן בלקינד ועוד (
דרורי, עמ' 162). שלושת המובילים ברשימה הזאת בראשותו של איתמר בן-אב''י היו בין מייסדי העיתון היומי, ''דואר היום'' בשנת 1919. כך כתב בן-אב''י:
השביתה בדפוס השביעתני מרורות כה גדולים, שהחלטתי להגשים את הרעיון של ייסוד סיעה מיוחדת בישוב של ילידי הארץ. היה זה חלומי עוד מימי בחרותי, ובטאונינו השונים נועדו לשמש מטרה זו... בעצם הימים ההם נתאווה גם אלכסנדר אהרונסון לאותה מטרה של איגוד הילידים, ובאחד הימים נפגשנו שנינו, בלוית אותו עובד בן עמי, כתבנו הפתח-תקותי, ... ובראשון-לציון הנחנו את היסוד לסיעה אשר קראנוה בשם 'בני בנימין'... פה אחד החליטו באי-כח צעירי הכפרים כולם – אשר היו ברובם 'גדעוניהם' של האהרונסונים, - להציע את אלכסנדר אהרונסון לנשיא, ואנוכי נתבקשתי להיות סגן הנשיא... השפעתו של אלכס היתה גדולה מאוד על צעירי המושבות, וזמן-מה דומה היה באמת כי קם לנו מנהיג משלנו.עם שחר עצמאותנו עמ' 396
איתן בלקינד נבחר אז (בפברואר, 1921) למזכיר הסתדרות 'בני בנימין'. איתמר בן-אב''י ושני יוצאי ניל''י בראש אירגון חדש שמטרתו העיקרית היתה לטפל בצרכים חברתיים, כלכליים ותרבותיים של בני המושבות. אלא שהעובדה שבראש עמדו אנשים בעלי עמדה פוליטית ברורה, הפכה את 'בני בנימין' לבעלת צביון פוליטי ברור. העמדה הפוליטית הזאת ניצבה על שלושה יסודות מובהקים שגם אפיינו את עמדותיו של 'דואר היום':
- התנגדות לעובדה שמנהיגי הציונות קבעו מרחוק את הנעשה בארץ ונסיון לשנות זאת.
- התנגדות להתיישבות העובדת ולתנועת העבודה בכלל. ובעיקר לעודף המשאבים להם זכתה ההתיישבות השיתופית.
- היוזמה הפרטית ותחרות היא הדרך לבניין הארץ (דרורי, עמ 163).
אפשר אולי לחשוב על הקמת 'בני בנימין' כתהליך יחודי: עיתון עם אוריינטציה פוליטית ברורה הקים מפלגה (אופוזיציונית) על גבם של בני האיכרים ששמחו לתת כתף, לפחות בהתחלה. 'דואר היום' היה לעיתון שיש לו מפלגה. יחד עם זאת רבים מבני האיכרים לא ממש התעניינו בפוליטיקה ועיקר עניינם היה בדאגה למצבם החומרי באמצעות פיתוח משקים והקמת ישובים. אלא שלשני המובילים, אלכסנדר אהרונסון ואיתמר בן-אב''י, שהיו אנשי העולם הגדול עם נסיון בפעילות בינלאומית, היתה השפעה מכריעה על החברים. כפי שנראה בהמשך, הפעילות הבינלאומית של השנים היתה גורם עיקרי לנסיגה של ההיבט הפוליטי של 'בני בנימין' וחזרה למסגרת שעוסקת בנושאים חברתיים וכלכליים בלי יומרות פוליטיות במהלך שנת 1924 (
דרורי, עמ' 174).
הקשרים הבינלאומיים והתקווה
השופט לואיס ברנדייסרצה המזל וחילוקי הדעות בין 'בני בנימין' ומנהיגות התנועה הציונית חפפו את קווי המחלוקת שהיו לתנועה הציונית עם קבוצת ברנדייס האמריקאית. המחלוקת הזאת הביאה לפרישתו של ברנדייס מהפעילות בתנועה הציונית בשנת 1921 (ולהחלפתו על ידי לואיס ליפסקי), ולניתוק בין חברי קבוצתו לבין התנועה הציונית. אלא שחברי הקבוצה לא היו מוכנים לוותר על מעורבותם במעשה הציוני בארץ. מנהיגי 'בני בנימין', במיוחד אלכסנדר אהרונסון ואיתמר בן-אב''י, זיהו את הפוטנציאל שיש בכך לגיוס כספים כדי לסייע לחקלאי הדור השני במושבות ולהקמת התיישבות חדשה.
ההיכרות והמעורבות של אנשי קבוצת ברנדייס במימון הפעילות בתחנת הנסיונות של אהרון אהרונסון קירבו אותם אליו, אל אחיו אלכסנדר ואל איתמר בן אב''י. העובדה שגם אלכסנדר אהרונסון וגם איתמר בן-אב''י בילו תקופות ארוכות בזמן מלחמת העולם הראשונה בארה''ב, בין השאר בגיוס כספים עבור הישוב העמיקו את הקשרים עם קבוצת ברנדייס. איתמר בן-אב''י מספר (
עם שחר עצמאותנו, פרק 75) שאז נוצרו קשרים יותר אישיים עם אנשים מקבוצת ברנדייס, כמו השופט יוליאן מק, נתן שטראוס (על שמו נקראת נתניה שהוקמה לקראת סוף שנות ה-20) ומרים פלז ועוד.
בגל ההתלהבות שלאחר הצהרת בלפור כבר קיבלו השנים הבטחות בדבר תרומות כספיות רציניות להתיישבות בישראל. כישוריו האישים של אלכסנדר ויכולת הנאום של בן אב''י עוררו את מרים פלז ונתן שטראוס לתרום מכספם להתיישבות חדשה של בני המושבות. כנראה שהבטחות כלליות אלו פעלו לעודד את התארגנות הסתדרות 'בני בנימין' בראשית 1921. זרז חשוב להתארגנות הועידה הראשונה של 'בני בנימין' היה מכתב ממרים פלז בו היא בישרה על כוונתה לבוא ארצה לביקור בליווי יועצים (
שם, עמ' 396). זו אותה אישה שבאותם ימים שלאחר הצהרת בלפור הצהירה בפיטסבורג:
נתן שטראוס - 1928... ואני אתן לכם חלק גדול מכסף בעלי המנוח, יוסף ... אם יואילו ילידי הארץ לקרוא לנקודה החדשה בשם „יוספיה”.עם שחר עצמאותנו, פרק 75, עמ' 319
המכתב יצר תחושה בקרב 'בני בנימין' שהנה, הנה אם ידעו לקבל את פניה ולארחה כראוי היא אכן תתרום סכום כסף משמעותי מאד, אפילו במושגי הקרן הקיימת לישראל. לכן הוכנה לה קבלת פנים מפוארת בתחנת הרכבת בלוד, ומשתה (לכבודה) בביתו של איתמר בן אב''י. לאחר המשתה שאליו הוזמנו גם אלכס ורבקה אהרונסון וישראל בלומנפלד התארחה מרים פלז בבית משפחת אהרונסון במשך כשבועיים (
שם, פרק 90, עמ' 397).
בועידה הראשונה שנערכה בפתח תקווה, בפברואר 1921, ישבה הגברת פלז בקרב הנהגת 'בני בנימין' (אלכסנדר, רבקה ובן-אב''י), כאורחת כבוד. היא כמובן מצאה לנחוץ להודות לקהל שכך כיבד אותה במילים נרגשות. לאחר מכן מסר אחד מיועציה הודעה רשמית: בעוד מספר ימים יגשו לקנית שטח בן עשרת אלפי דונמים על יד חדרה כדי להקים את, „יוספיה”, הישוב הראשון של 'בני בנימין'. ממרחק השנים (בשנות מלחמת העולם השניה) מתאר בן-אב''י את התלהבות מאות הנאספים שיצאו בריקודי הורה שנמשכו עד אור הבוקר, כאשר בין המחוללים מרים פלז, אלכסנדר אהרונסון וישראל בלומנפלד.
גם היום אפשר להבין את ההתלהבות המתוארת אם רק נזכור את רגשות הקיפוח של חברי האירגון על רקע הקשיים הכלכליים. במילים פשוטות הסיבות העיקריות להתלהבות היו:
- היתה בהודעה הבטחה שהמטרה העיקרית של האירגון, התיישבות חדשה של בני העליה הראשונה, היא בת-הגשמה גם אם המוסדות המרכזיים של התנועה הציונית לא ישתתפו במימון.
- היא מגיעה בתחילת ימי האירגון ולכן ודאי מצביעה על פוטנציאל התרחבות היכולת לממן משימות כמו סיוע למשקים במשבר (עקב נזקי המלחמה) כולל לקליטת בני הדור השני.
פרשת קרקעות זיתא אלא שבאותם הימים ממש, מתחת לפני השטח, מתארגנת עיסקה אחרת לגמרי. הסיפור שלנו יתמקד מעכשיו באותו שטח, חור אל וסע, מאדמות הכפר הערבי זיתא שנמצא כמה ק''מ מזרחה. הסיפור הזה מעניין מכמה סיבות:
- אי קיום ההבטחה להסתדרות 'בני בנימין' היה בסופו של דבר גורם חשוב לדעיכת הארגון.
- העסקה היא דוגמה טובה לעסקאות דומות של שליחי התנועה הציונית מראשית דרכה.
- בגלל העסקה הזאת פוטר-הודח שופט יהודי, אחד משלושת היהודים הראשונים במערכת המשפט של המנדט הבריטי.
במקביל להתארגנות הועידה הראשונה של 'בני בנימין', בינואר 1921, משגר אלכסנדר מכתב לניסן רוטמן (
5-170-967, מוזיאון החאן בחדרה). המכתב הוא בעצם כתב מינוי לנהל את עסקי הקרקעות שלו. אלכסנדר טורח לפרט את המקומות בהם הוא מבקש שירכשו הקרקעות ושמות של אנשי קשר (שהם חלק מכוח המשימה) שאפשר וצריך להיעזר בהם. באורח פלא שוב עולה המספר של 10,000 דונמים בקרבת חדרה שיש לעשות מאמץ כדי לרכוש ועוד. כאשר קוראים את המכתב, שאלכס כותב אותו בתשובה למכתב מרוטמן, מתקבלת תחושה שהקשר העסקי בין ניסן ואלכס לא חדש כל כך.
ניסן רוטמן הספיק להכיר את משפחת אהרונסון עוד כאשר כנער עבד בתחנת הנסיונות של אהרון בעתלית וכאשר השתתף בפעולות של ניל''י – יש אומרים כגזבר. בזכרון הוא פגש את בת דודתם של בני משפחת אהרונסון טובה גלברג, שגם היתה חברה טובה של שרה אהרונסון, ובהמשך גם נושא אותה לאישה. מכאן שעסקי הקרקעות נשארו בתוך המשפחה 'הלוחמת'. לפי הערכות, במהלכן של כ-3 שנים רכש אלכסנדר קרקעות בסכומים של כ-74 אלף דולרים מכספה של מרים פלז (
ברון, עמ' 243). כבר אז בשנת 1923 מתאספים המסמכים שיעידו אחר כך שהרכישות הללו היו מיועדות להפוך לנכסים משפחתיים.
מהתיאורים שהצגנו עד כאן מתקבל שאלכס הוא טיפוס כריזמטי ונערץ על צעירי המושבות. מה שלא סופר עד כאן היא העובדה שהוא היה גבר כובש לבבות. היה לו קסם אישי חזק עד כדי כך שלגברים היה קשה שלא להיסחף אחריו, שלא לדבר על נשים. העובדה שמרים פלז היתה מבוגרת מאלכס ב-25 שנים לא החלישה את פעולתו של הקסם הזה. הקשר הרומנטי שלו איתה היה אחת הסיבות שהוא הרבה להיעדר מן הארץ במהלך השנים לפני ולאחר הועידה בפתח תקווה.
הכפר זיתא שוכן לא רחוק מהקו הירוק דרומית-מזרחית מג'ת ומזרחית מקיבוץ מגל. באותם ימים רחוקים החזיקו תושבי הכפר קרקעות בסמוך לכפר וגם כמה ק''מ מערבית משם בסמוך לחדרה. סמוך לגבולה המזרחי של חדרה באותם ימים השתרעו כ-5,400 דונם מאדמות הכפר שהיו בבעלות משותפת – ''משאע''. במפות של אותם ימים כונתה המשבצת הזאת ''חור (khur) אל ווסאע''.
כמקובל לגבי קרקעות ''משאע'' החלקות היו מחולקות כל תקופת זמן בצורה מחזורית בין בתי האב בדרך של הגרלה ... ברור, שבדרך זו לא היתה שום התקשרות מיוחדת בין התושבים לבין הקרקע: המחזיקים לא דאגו לעיבודה הראוי של הקרקע, כי ידעו שתוך זמן קצר יצטרכו לפנותה ולעבור לשטח אחרברון, עמ' 245
תהליך קניה של קרקע ''משאע'', בגלל התלות במספר רב של שותפים, הוא מורכב יותר מתהליך קניית קרקע מבעל בית יחיד. מצד אחד, אפשר לנסות להגיע להסכם עם כל השותפים, ובמקרה שלנו מדובר על יותר מאלף בתי אב או בתנאים מסויימים ניתן לעשות זאת תוך הסכמה עם אחד השותפים. ניסן מצא את בית האב הזה בדמות עבדול פתאח מרעי סמארה ושלושת בניו שגם התגוררו על הקרקע המיועדת לרכישה. כדי לרכוש את ''חור אל ווסאע'' (קרקעות זיתא) הוכנה האסטרטגיה שכללה את השלבים הבאים:
מרי פלז ואלכסנדר אהרונסון- רוטמן חותם הסכם עם סמארה, משלם לו, וסמארה מוכר לו את כל השטח.
- רוטמן יממן רכישת כמה חלקות בשטח הזה על ידי שלושה יהודים מחדרה.
- סמארה ובניו יגישו תביעה לבית הדין לקרקעות נגד שלושת היהודים מחדרה.
- התובעים – הערבים – יטענו במשפט כי השטח שייך להם.
- הנתבעים – היהודים – לא יעשו מאמץ מיוחד להתגונן כראוי במשפט.
- לבית המשפט לא תהיה ברירה אלא לתת פסק דין לטובת התובעים – הערבים.
- פסק הדין יוגש כחוק לטאבו.
- הקרקע תירשם על שם התובעים, סמארה ובניו.
- מיד לאחר מכן, לפי ההסכם המוקדם עם סמארה, תועבר הקרקע על שמו של רוטמן.
ברון, עמ' 246
במהלך השנים הראשונות ניצל ניסן את זמנו כדי לקדם את העיסקה ובין השאר הצליח להגיע להסכמות עם כמה מאות בתי אב ושילם להם את חלקם. במהלך כל התהליכים ומפגשי משא ומתן עד לרישום הקרקע על שמן של טובה (גלברג) רוטמן ורבקה אהרונסון השתתפו לא מעט עורכי דין, ערבים כיהודים בקידום העיסקה. שהגיעה לידי סיום בתאריך 5 ליוני 1925.
באחד השלבים הראשונים הוכנה מפה של השטח על ידי מודד מוסמך שכתב עליה ''זיתא, טול כרם'' כפי שהיה ראוי לפי החלוקה הגיאוגרפית של ממשלת המנדט. לכן בית המשפט המוסמך לדון ולאשר את העיסקה הוא זה שמושבו בשכם. כדי לנתב את הדיונים המשפטיים דווקא לבית המשפט המחוזי בחיפה שם כיהן השופט היהודי יוסף סטרומזה, שונתה הכותרת ל-''ח'ור-אל-ווסע - חדרה''. חתימתו של השופט סטרומזה לאישור נכונותה של המפה הביאה בסופו של דבר לפיטוריו.
אלא שאישור העיסקה עורר תגובה בלתי צפויה. כמה בתי אב מזיתא לא הסכימו לוותר על השייך להם ופנו לבית הדין שיבטל את העיסקה שהתבססה לטענתם על מסמך מזוייף. תביעתם של הפלחים נדחתה אבל נפתחה חקירה לבדוק את טענת הזיוף. במהלך השנים של החקירה , עד תחילת שנות ה-30 היה גורלו של סטרומזה על הכף. היא לוותה בכמה דיונים משפטיים שלא איפשרו לממש את העיסקה בפועל. בכל זאת החלה הקמתה של שכונת ברנדס בחלק הדרומי-מערבי. שאר האדמות נאלצו לחכות עד שנות ה-40 (
השופט היהודי המודח הראשון;
ברון 2003, עמ' 231 – 336א).
הדעיכה בהסתדרות 'בני בנימין' נמשכים הקשיים לגבות דמי חבר כדי לממן את הפעילות השוטפת, וכן מתקשים לגייס מימון להקמת ישובים, לחיזוק המשקים הקיימים, ולהקמת משקי בנים במושבות. אלכס, הנשיא שבו תולים כולם תקוות יושב בניכר ושולח מידי פעם כספים שהספיקו לכסות את הפעילות השוטפת ועוד קצת. יוצא שהאירגון תלוי מאד באדם נערץ אחד שיושב בניכר ואפילו מתקשה למצוא זמן כדי להשיב על מכתבים שמשדרים מצוקה:
''כבר שלחנו לך די מברקים ומכתבים – שבהם מפורט כל המצב. ואין לי מה להוסיף עליהם. ובאחרונה החלטנו לשלוח לך עוד פעם טלגרמה שבה – מודיעים לך – באם לא תתן תשובה אנו נהיה מוכרחים לשלוח אליך איש מיוחד ללונדון. ... וכך יום הולך ויום בא – ותשובה ממך אין. אין אנחנו יכולים לדעת ולהבין מה זאת??? ... אין לך שום מושג מה שעובר עלינו בימים אלה.מכתב לאלכס, חג השבועות, תרפ''ב, ארכיון נתניה
מידי פעם זוכים הכותבים לקבל ממנו תשובה שבעצם מצליפה ומטיפה מוסר. בנתיים נודע שהמנהיג הנעדר הפסיד עשרות אלפי לירות שטרלינג מכספה של מרים פלז בעסקי תיאטרון בלונדון – עוד רמז כמה חשוב עבורו האירגון שהוא נשיאו. אפילו נשיא ההסתדרות הציונית, חיים ויצמן, נדרש לנושא ואומר בפגישה עם אנשי מרכז 'בני בנימין' ''שאין לארגון זכות לדרוש תמיכה כספית כאשר העומד בראשו יכול היה לממן בסכום הזה את פעולות ההתיישבות שלהם'' ((
וולטש, עמ' 32). הם מבינים שיש להם בעיה אמיתית שטענות הקיפוח לא יצליחו לכסות. בצר להם הם כותבים לאלכס:
כעת אנו לפני שתי שאלות שהן אחת: להיות או לחדול. אנו פה אין לנו רשות לדון את יצירתך למות טרם תסכים גם אתה לזה. בכל מאמצי כוחנו המשכנו כל הזמן את העבודה, אך כוחותינו עזבונו והננו נוטים לנפול.וולטש, עמ' 32
עובד בן-עמיביוני 1923, לאחר העדרות של יותר משנתיים מופיע אלכס לביקור בלווית מרים פלז. כן מגיעה משלחת מראשי קבוצת ברנדייס (השופט יוליאן מק ונתן שטראוס). בועידת חדרה של 'בני בנימין' (י''ח-כ''א תשרי, תרפ''ג) מדווחים שגברת פלז כבר קנתה את האדמה ''אך ורק בשבילכם'' אבל מאחר שרק נגשים לתנאים עצמם אין אפשרות להשתמש באדמה שנרכשה. כן מדווח א. פיין על ביקור ועדה שנבחרה, על ידי האירגון, בחלקה שהראה להם ניסן רוטמן, שעוסק בענייני הרכישה בשם הגברת פלז (
פרוטוקול, ארכיון נתניה).
במכתב, מתאריך 27.8.1926, ששולח ישראל בלומנפלד לאלכס ישנם רמזים על אי הבנות וויכוח בקשר להבטחה (ואולי זהו אחד התירוצים שפוזרו...) בנוגע להקמת הישוב. נאמר שם שהאדמה הוצעה לאנשי התנועה ולאחר שבדקו ומצאו אותה כלא מתאימה, סירבו לקבלה. ''שנית לא הובטחה האדמה ל„מרכז“ אלא לחברי ההסתדרות...'' (מוזיאון החאן בחדרה,
5-170-952). זהו אותו ישראל בלומנפלד שכ-6 שנים קודם רקד עם אלכס וגברת פלז בועידה הראשונה שמוזכר במכתבו של אלכס לניסן רוטמן.
לקראת סוף השנה, 1923, מתחילים לשמוע ביקורת על התנהלות אלכס בארה''ב. במאמר שפרסם בעיתון אידי בקליבלנד מציין דוד איידלסברג את ''חויותיו'' מנאומיו האחרונים של קפטן אהרונסון:
... דרשה „זוללת ציונים“ ו „זוללת ציונות“ כזו לא שמעתי מעולם, ומובטחני שכתלי „המרכז היהודי“ (אולם הדרשה) שמעו דברים אלה בפעם הראשונה. ... מתעוררת, כמובן, השאלה: בא-כח מי הוא קפטן זה? בשם מי הוא מדבר?ועוד פרט אחד קטן – לאיזו תכלית טובה נועדים הכספים, שהקפטן מאסף בעד דרשותיו באמריקה? ... מה שאתה יכול לומר בלי שום צל של פיקפוק הוא, שהנרגנים הערביים, האפנדים וכל שונאיה של התנועה הציונית לא יכלו למצוא להם בא כח יותר טוב...„המסייעים לבנין הארץ“, הארץ, 7.2.1924, עמ' 4
למרות שהתקשו להשלים עם העובדה שמעשית אלכס נעדר, אנשי 'בני בנימין' גם התקשו להאמין לדברים הללו. לכן שבועיים אחר כך מפרסמים מרדכי פרלין ועובד בן-עמי (
גילוי דעת, הארץ, 17.2.1924, עמ' 4), בשם הועד המרכזי של 'בני בנימין'. זה דוחה בבוז את החשדות שהטיל כותב המאמר בנשיא ההסתדרות אלכס אהרונסון ''ששאיפותיו בדרך תחיתנו הלאומית בנויות על יסודות לאומיים בריאים וטהורים''. הרושם שעולה מהדברים הוא שבעיני בכירי 'בני בנימין' ש''עדותו'' של איידלסברד לא מהווה סיבה לדאגה.
באותם ימים מבקר איתמר בן-אב''י בניו יורק אצל אלכס וגברת פלז על פי הזמנתם. היא מדברת על יצירת תנועה חדשה, שאלכס אמור להקים, שלה יוקדש כל כספה. אלכס מבהיר שמדובר בתנועה מוסרית חדשה, לכיבוש העולם. בין השאר, השנים מפזרים ביטויים נוצריים (he is my Jesus) וטענות שמדובר בקול שהוא שומע ממרומי האלוהות. יש גם ביטוי לעניין שמגלה אלכס בהזדמנויות לקיום יחסי מין שקיימות בניו-יורק. איתמר בן אב''י מתרשם לרעה ומחליט לנתק את הקשר עם אלכס. כחודש לאחר שני המאמרים הקודמים מתפרסם בעיתונות מכתבו של בן-אב''י לאלכס, בין השאר בשני עיתונים היומיים, הארץ (16.3.1924, עמ' 4) ודואר היום:
דבור אחד נפלט מפיך אתמול בשעת השיחה אשר היתה לנו בחדר-מלוני: „אני מכין את הקרקע – אמרת – לתנועה החדשה שתירש את מקום הציונות המתה“... כן נקרע המסווה לפתע מעל היחס המוזר ששרר ביני ובינך בשני השבועות האחרונים...
כן, אלכס, הדבר נגמר בינינו, וידידות שחשבתיה לעמוקה ויפה תתבטל ותתנדף לעולמים. ... אין אני יכול למתוח, כמותך, קו בקרת אחד על כל התנועה הציונית, אין אני יכול לזרוק לתוך סל אחד, כעשותך, את וייצמנינו, ברנדיסנו ומקינו [יוליאן מק] המעטים ובשום אופן לא אסכים למחוק אתך יחד, במשיכת קולמוס, עבר של ארבעים שנה בדוריית החיבה לציון.
''ברור דברים'', עם שחר עצמאותנו, פרק 94, עמ' 405 - 407
השייך צלאח חמדאן מוכתר אום חאלדבשובו לארץ אסף בן-אב''י את חברי מערכת דואר היום ודיווח להם בפירוט את אשר היה בניו-יורק. ממרחק הזמן, בן-אב''י טוען שהסתדרות 'בני בנימין' ניצלה כאשר הורידו את אלכס מעמדת הנשיא, ''לאחר שהתריתי על הסתלקותי מלהיות סגנו בנשיאות'' (
שם, עמ' 409). בועידה השלישית שכונסה בפתח תקווה בסוף אוגוסט 1924, הנושא המרכזי היה הקראת מכתב ההתפטרות של אלכס מנשיאות 'בני בנימין'. התחושה היא שמכתבו ותביעתו של איתמר בן-אב''י היו בין גורמי ההתפטרות. יחד עם זאת, שני המקורות האחרים (
דרורי ו
וולטש) שמדווחים על ההתפטרות יוצרים רושם שהיוזמה היתה של אלכס בעצמו.
בעקבות האירועים גם איתמר בן-אב''י התרחק מפעילות ובכך אבדו ל'בני בנימין' שני הכוחות העיקריים שיכלו למשוך את האירגון לגבהים חדשים. אמנם בסופו של דבר הוקמו מספר ישובים על ידי 'בני בנימין' (הרצליה 1925, כפר אהרון 1926, נתניה על שמו של נתן שטראוס 1929 ואבן יהודה בשנת 1932). אבל הבעיות בגבית דמי החבר נמשכו עד פירוקה של הסתדרות 'בני בנימין'.
הגם שזה לא נאמר במפורש בשום מקום אחר, אי קיום ההבטחה להקמת יישוב על יד חדרה היה גורם חשוב לדעיכתו של האירגון. הרי גם בשנת 1927 עדין התענינו בועד המרכזי של 'בני בנימין' בגורלן של קרקעות זיתא – כנראה שעדין היו להם תוכניות לגביהן (התכתבות עם קולונל קיש, הארכיון הציוני המרכזי,
S25/525/6). כפי שהוצגו כאן הדברים, המעורבים לא ממש התכוונו לקיים את ההבטחה הזאת מהרגע הראשון. אולי הם (רוטמן ואלכס) השתמשו בהבטחה כדי למשוך את מרים פלז אל עסקי הקרקעות שלהם. מה שבטוח שהאינטרס הפרטי שלהם, היוזמה הפרטית (להתעשר), תפס את מקומה של היוזמה הציבורית.
בסוף שנת 1939 (
וולטש, עמ' 78). ללא אלכס ובן-אב''י, ללא הנהגה, לא הצליחה הסתדרות 'בני בנימין' לפרוץ לתודעה הציבורית כגוף התיישבותי משמעותי.
כִּי מִנֶּגֶד, תִּרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ; וְשָׁמָּה, לֹא תָבוֹא--אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל (דברים לב, נב).
סיכום דברים
בניה של העליה הראשונה התארגנו מספר פעמים כדי לשנות את המציאות בה גדלו וביחד עם זאת לדאוג לעתידו של העם היהודי. בניגוד להוריהם הם רצו לפרוץ את גבולות המושבה ולהשפיע. פרשת ניל''י מלמדת אותנו נקודות חשובות: מדובר בהתארגנות חובבנית במטרה לקצר את השלטון העותומני בארץ; המעורבים היו מוכנים לתת הכל, לטעמם כדי להציל את תושבי הארץ היהודים; לפי הבנתם הם גם עשו הכל כדי להצליח; בסופו של יום, על אף גבורתם והמחיר היקר ששילמו, המטרה העיקרית שלהם לא הושגה.
ימיה הראשונים של 'בני בנימין' נראו מבטיחים יותר מאחר שבגרעין המייסד היו בעלי נסיון מפרשת ניל''י. פרשת 'בני בנימין' מעידה שסיבה טובה להקמת אירגון היא לא ערובה להצלחה. להצלחה יש גם גורמים מעשיים כמו נכונות של המצטרפים להשתתף במעשה באמת וכמו מנהיגות שבאמת מחויבת למטרות האירגון. בפרשת בני בנימין בלטה ההעדרויות הממושכות של המנהיג הנערץ. באורח פלא המנהיג, אלכסנדר אהרונסון, מתפטר בשנת 1924 לאחר שלארץ מגיעות שמועות על התנהלות ''מוזרה'' ועדויות על עסקיו בחו''ל. באורח פלא זה קורה לקראת סיום התהליך של העברת קרקעות ''חור אל וסע'' לבעלות משפחתו.
'בני בנימין' נשארו באלמוניותם. סיבה חשובה לכך היתה העובדה שמנהיגיה לא עמדו במשימת ההובלה. לאור העובדות שהצגנו כאן אפשר לציין שהמנהיג הנערץ נשא את שמו של האירגון לשווא בשעה שבעצם דאג לביתו.
השופט העליון, גד פרומקין שישב כחבר בוועדה המשפטית שנתמנתה לברר את הנושא מציג לנו את ההיבט הרחב של פרשת קרקעות זיתא. בספרו הוא מציג את הפרשה ''... כדוגמה למשפטי הקרקעות המסובכים ולנפתולי גאולת הקרקע שעמדו אותה תקופה לפני ההתיישבות בארץ'' (
פרומקין, עמ' 305 - 308). לא יהיה זה בשמים לנחש שגם בשנים שלאחר מכן נמשכו העסקאות מן הסוג הזה. אם המקרה שלפנינו הוא דוגמה, הרי שאפשר וצריך לציין שבמהלך השנים לא מעט פלשתינאים היו מעורבים בתרגיל כמוכרים וכעורכי דין בשני הצדדים.
מקורות:
- אמיר, אהרון (עורך), אבשלום כתבים ומכתבים, שקמונה, 1975.
- אליאב, בנימין[ עורך, היישוב בימי הבית הלאומי, הוצאת כתר, ירושלים, 1989.
- בלקינד, איתן, כך זה היה ... סיפורו של איש ניל''י, משרד הביטחון, תל אביב, 1977.
- בן-אב''י, איתמר, עם שחר עצמאותנו זכרונות-חייו של הילד העברי הראשון, הועד הציבורי להוצאת כתבי איתמר בן-אב''י, 1961.
- ברון, נתן, מסד למערכת השיפוט הישראלית: שופטים ומשפטנים בארץ-ישראל 1930 - 1980, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור למשפטים, אוקטובר 2003.
- דגן, שאול, ''ניל''י: הרואיקה או טרגדיה'', מזמארין לזכרון יעקב, החברה להגנת הטבע, 1988.
- דינור, בן-ציון (פרופ', עורך ראשי), ספר תולדות ההגנה, כרך א' (''מהתגוננות להגנה''), הוצאת מערכות, הספריה הציונית, מהדורת עם עובד, 1954.
- דרורי, יגאל, בין ימין לשמאל, ''החוגים האזרחיים'' בשנות העשרים, המכון לחקר הציונות ע''ש ויצמן, אוניברסיטת תל-אביב, 1990.
- וולטש, ניצה, לשמור על הקיים ולבנות את החרב, 'בני בנימין' 1920 – 1939, תל-אביב, 2000.
- וולקוב, שולמית וולקוב, ''פסק זמן: 1848'', הספריה הוירטואלית של מט''ח.
]
- חובבי ציון, וויקיפדיה.
- יועז, יובל השופט היהודי המודח הראשון
- ליבנה, אליעזר, יוסף נדבה ואפרתי יורם, ניל''י תולדותיה של העזה מדינית, הוצאת שוקן, ירושלים 1980.
- פיש, א. הראל, ''משה הס והמהפכה היהודית הגדולה
- פרומקין, גד, דרך שופט בירושלים, 1954.
- מסמכים ומכתבים שונים מתיקי הארכיון הציוני המרכזי, ארכיון נתניה ומוזיאון החאן בחדרה.
- Halkin, Hillel, A Strange Death, A story Originating in Espionage, Betrayal, and Vengeance in a Village in Old Palestine, Public Affairs, New york, 2005.
אמת על בני העליה הראשונה
