לשייח' מוחמד אבו-טיר יש משהו שכל פוליטיקאי שואף אליו: מזהים אותו מיד. זקנו הצבוע בחינה, בגוון כתום לוהט, בולט מאוד. למעשה זהו סמל דתי: הנביא מוחמד, שעל שמו הוא נקרא, נהג לצבוע את זקנו באותה הצורה.
השייח' אדום-הזקן מוכר בישראל יותר מכל אישיות בכירה אחרת בחמאס. הוא כבר הפך לדמות בתוכנית הסאטירית הפופולריות ביותר: ''ארץ נהדרת''. טל פרידמן למד לחקות את סגנונו ושפת-גופו, וכך הפך עם חיוכו הממזרי, לבן-בית בסלונים שלנו, אף שהוא עצמו אינו אוהב את זה. (משהו דומה קרה בשעתו ליאסר ערפאת, כאשר בובה בדמותו הופיעה בתוכנית ''החרצופים'' כדוד חביב, קצת מצחיק, שונה מאוד מהתדמית השטנית שהתעמולה הרשמית ניסתה לשוות לו.)
השבוע התפרסם אבו-טיר על רקע הרבה יותר רציני. כאשר פגשתי אותו בביתו, ריחפה עליו כבר סכנה חמורה מאוד: הגירוש. שר-הפנים בממשלת אולמרט הודיע רשמית - לו ולשלושה מחבריו, חברי הפרלמנט הפלסטיני - שאם לא יתפטרו תוך חודש מתפקידיהם ברשות הפלסטינית, הוא יבטל את מעמדם כ''תושבי קבע'' בירושלים ויגרשם מהעיר לשטח הפלסטיני הכבוש.
איך זה מתאפשר?
אחרי מלחמת 1967 (''מלחמת ששת הימים''), כאשר מיהרה ממשלת ישראל לספח את ירושלים המזרחית, היא שרטטה גבולות חדשים לעיר, הרבה מעבר לשכונות העיר עצמה. הכוונה הייתה לספח מקסימום של שטחים אך מינימום של פלסטינים, וכך נוצרה מפה שבה נראית העיר כמפלצת פרה-היסטורית.
אך למרות כל המאמצים וההתפתלויות, לא הייתה ברירה אלא לכלול בתחום העיר המסופחת אוכלוסיה ערבית פלסטינית גדולה, המגיעה עכשיו לכדי רבע מיליון בני-אדם. הכפר צור-באהר, שבו גר אבו-טיר, הנמצא במרחק-מה מהעיר, נכלל גם הוא בשטח המסופח.
בעת הסיפוח התעוררה, כמובן, הבעייה: מה לעשות בתושבים האלה? אילו זה היה אפשרי, היו המספחים מן הסתם מעדיפים לגרשם, אך בנסיבות הקיימות זה לא היה ניתן. הדבר הטבעי היה להעניק להם אזרחות ישראלית, כמו שנעשה ב-1949 לתושבי כפרי-המשולש,שלא נכבשו במלחמת אלא ניתנו לישראל כמתנה על-ידי המלך עבדאללה.
אבל ב-1967 התחלחלו ראשי-המדינה מהרעיון להוסיף לציבור הישראלי-הערבי - שהיווה כ-20% מאזרחי המדינה - עוד ציבור גדול של אזרחים ערביים. הם מצאו מוצא מחוכם: הפלסטינים במזרח ירושלים אמנם קיבלו מעמד של ''תושב קבע'' בישראל, אך נשארו אזרחי ירדן. כך לא היו יכולים להשתתף בבחירות בישראל, אך נהנו מכמה זכויות אחרות (למשל: הזכות לשלם מסים ואת דמי הביטוח הלאומי.)
הממשלה ידעה, כמובן, שהערבים לא היו יכולים להתנגד לעיוות הזה. אילו דרשו אזרחות ישראלית, הרי היו מכירים בריבונות הישראלית על מזרח ירושלים - דבר ששום מדינה בעולם לא עשתה עד היום.
שלילת האזרחות מהערבים ''המסופחים'' שירתה גם מטרה נוספת. במהלך מלחמת 1948 נאלצה כל האוכלוסייה הערבית במערב העיר להימלט למזרחה. הם השאירו אחריהם רכוש עצום, שכלל את כל הבניינים היפהפים של טלביה ואת האדמות שעליהן בנויים הכנסת, משרד ראש-הממשלה, קמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת-רם, מוזיאון ישראל ועוד. אילו הוענקה לבעלי הנכסים האלה, שהם כיום תושבי מזרח ירושלים, אזרחות ישראלית, היו יכולים לתבוע אותם בחזרה. זה לא היה תהליך אוטומטי, אבל הלחץ על הממשלה היה גובר. מוטב היה שיישארו ''תושבי קבע'' בלבד.
אחד ההבדלים העיקריים בין ''אזרח'' ל''תושב קבע'' הוא שכמעט אי-אפשר לבטל אזרחות, אך קל מאוד לבטל מעמד של ''תושב קבע''. די בהחלטה שרירותית של שר-הפנים. אמנם אפשר לערער עליה בפני בג''ץ, אך הסיכוי שעתירה כזאת תוכתר בהצלחה נתון בספק.
מה שעשה עכשיו שר-הפנים רוני בראון הוא אות מבשר-רעות. אם יצליח, מהווה הדבר סכנה לכל 250 אלף הפלסטינים הירושלמיים. אפשר יהיה לבטל את התושבות שלהם ולגרשם, בטענה ביטחונית זו או אחרת. הרי אצלנו, הביטחון מתרץ כל שרץ, ותמיד אפשר לשכנע אזרחים תמימים בטענה שהדבר דרוש כדי להציל את חייהם מפני הטרוריסטים הנוראים.
עצם השימוש-לרעה במלים ''תושב קבע'' בולט לעין. ''תושב קבע'' הוא בדרך כלל אדם המהגר לישראל ואינו זכאי או רוצה לקבל אזרחות. להחיל מושג זה על משפחות החיות בעיר מאז כיבושה בידי הח'ליף עומר לפני 1300 שנים הוא אונס פוליטי ולשוני.
הדבר נוגד לא רק את החוק הבינלאומי, שעל פיו ירושלים המזרחית היא שטח כבוש ותושביה הם ''אנשים מוגנים'' שאסור לגרשם מבתיהם, אלא גם הסכמים חתומים של ישראל. על פי הסכם-אוסלו, מעמדה של ירושלים הוא נושא פתוח, ויש לדון בו במשא-ומתן על הסכמי-הקבע. לתושבי ירושלים ניתנה במפורש הזכות לבחור ולהיבחר לפרלמנט הפלסטיני. אבו-טיר נבחר על-ידי הבוחרים בעיר כנציגם. הדרישה שיבחר בין התפטרות מהפרלמנט לבין גירוש מהעיר היא הפרה בוטה של הסכם כתוב - על-ידי אותה הממשלה הדורשת שהחמאס יכיר בכל ההסכמים החתומים. נראה שאין גבול לציניות של אולמרט ושות'.
זאת ועוד: בעת חתימת הסכם-אוסלו התחייב שמעון פרס בכתב בשם ממשלת-ישראל שלא תהיה שום פגיעה במוסדות הפלסטיניים במזרח-ירושלים. אהוד אולמרט, עוד כאשר היה ראש-העירייה, רמס התחייבות זו ברגל גסה, כאשר ציווה לסגור את ''אוריינט האוס''. עכשיו הוא רומס אותה שוב.
אולי כדאי להשוות בין שני המתעמתים בפרשה זו: רוני בראון ומוחמד אבו-טיר.
בראון נולד בתל-אביב ב-1948, חודשיים אחרי הקמת המדינה. אינני יודע אם משפחתו באה לארץ לפני דור או שניים. הוא היה תמיד איש ימני מאוד, איש-ליכוד מבטן ומלידה. הוא ידוע בגסות רוחו. בכנסת ובהופעותיו התכופות בטלוויזיה הוא מתנהג כבריון מילולי אמיתי.
שמו נודע בציבור בעיקר בקשר לשערורייה שנקראה על שמו. כאשר התפנה משרד היועץ המשפטי לממשלה, מינה אותו בנימין נתניהו לתפקיד. מייד התעוררו שמועות שהדבר נעשה בקנוניה עם אריה דרעי, אז המנהיג הכול-יכול של ש''ס, שעמד למשפט ובסופו אף נשלח לכלא. קמה סערה ציבורית, ונתניהו נאלץ לפטר את בראון כעבור כמה ימים של כהונה.
כפוליטיקאי, בראון הוא אופורטוניסט מוחלט. דיעותיו הימניות לא הפריעו לו לקפוץ על העגלה של שרון. בזכות הקפיצה הזאת הפך עכשיו לשר-הפנים של קדימה. מעולם לא הקריב קורבן כלשהו בשל דיעותיו.
אבו-טיר נולד ב-1951, למשפחה המושרשת עמוק באדמת הארץ. הוא נדון למאסר-עולם ובילה (בהפסקות) 25 שנים - כמעט מחצית חייו - בכלא. תחילה היה איש פת''ח, אך בכלא הפך למוסלמי דתי והצטרף לחמאס.
הוא אדם נערץ בסביבתו, מקובל על הבריות, בעל חוש-הומור, נעים שיחה ומדבר עברית שוטפת. יש לו השפעה רבה בתנועתו.
פגשתי אותו בהפגנה הסוערת בא-ראם, תחת מטר מטחי הגז המדמיע. קבענו אז להיפגש. לפני כמה ימים ביקרתי אותו בביתו, החלפנו דיעות והסכמנו לפרסם את דבר הפגישה. זה הפך אותה לאקט פוליטי. ביקשתי ממנו לבדוק אם נוצרו התנאים לפגישה רחבה יותר של ארגוני-השלום הישראליים עם צמרת חמאס.
אצלי, כמובן, עוררה פגישה זו זיכרונות מלפני 32 שנים, כאשר קיימתי את המגעים הראשונים עם שליחיו של יאסר ערפאת, שנחשב לארכי-טרוריסט, מנהיג של ארגון-טרור הקורא באמנתו לחיסול מדינת ישראל. מגעים אלה הם שהובילו לפגישתי עם ערפאת ב-1984, בביירות הנצורה. הייתי הישראלי הראשון שנפגש איתו, אך במהרה התרחבו המגעים, שהכשירו את דעת-הקהל בשני הצדדים להסכם אוסלו ולקבלת ''פיתרון שתי-המדינות''.
אני רואה כיום את תפקיד תנועות-השלום בעשיית מלאכה דומה: בניין הגשר הראשון בין ישראלים וחמאס, שיהווה את הדרך להידברות בין ממשלת-ישראל וממשלת-פלסטין. (אגב, מי שמתעקש לקרוא לה ''ממשלת חמאס'' צריך לדבר גם על ''ממשלת קדימה''.)
בתהליך כזה, המחייב שינוי תודעתם של מיליוני בני-אדם בשני הצדדים, יש חשיבות רבה למגעים הראשונים. הם נתקלים, מטבע הדברים, בנסיונות של התעלמות והעלמה מצד המימסד ומשרתיו בתקשורת, ובגלים של איבה ואי-הבנה מצד הציבור, שצריך להתרגל למחשבה הזו. אבל זוהי משימה חיונית.
יותר ממחצית הציבור בשטחים הפלסטיניים בחר בחמאס. חמאס הוא עובדה קיימת. הוא ימלא תפקיד מרכזי בכל תסריט אפשרי. רוב הציבור הישראלי רוצה בסיום הסכסוך, וכך גם רוב הציבור הפלסטיני. שתי הממשלות יצטרכו, בסופו של דבר, לקבל מציאות זו.
תפקידנו הוא לעזור להן לעבור את הגשר הזה.
להיפגש עם חמאס
