אמת על הרצל והדמגוגים

יהודה-אודי דוכן: רעיון מצויין עולה בליבי למשוך אנטישמים ישרים ולעשותם מחסלי הרכוש היהודי.

Herzl: It would be an excellent idea to call in respectable, accredited anti-Semites as liquidators of property.
To the people they would vouch for the fact that we do not wish to bring about the impoverishment of the countries that we leave.
The Complete Diaries, pg. 83

הרצל: זה יכול להיות רעיון מצויין לצרף אנטישמים הגונים ומורשים אל מפרקי הנכסים.
הם יכולים לערוב לנו כלפי העם שאין בכוונתנו לגרום להתרוששות של הארצות שאנו עוזבים.

עניין היהודים, עמ' 116

אלו דבריו של הרצל בשתי שפות. בהנחה שהמקור נכתב בגרמנית הרי שיתכן שאנחנו לא ממש מדייקים בהצגת כוונת המשורר אבל את רוח הדברים נוכל להבהיר. לכן גם לא נתעסק עם אי-הדיוק של הציטוט שהציג בפורום מר דוכן (הוספת המילה 'היהודי' שלא ממש ברור מהיכן צצה). אלא שמר דוכן לא טרח אפילו להציג את המשפט העוקב.

---

בנימין זאב הרצלמר דוכן הוא לא הראשון וכנראה גם לא האחרון שמעלה את הציטוט הזה. למה התכוון דוכן? עוד באותה הודעה הוא מזכיר את היטלר ומצהיר: ''אתה יודע מי אמר את המשפט האנטישמי הזה? הרצל'' ובהמשך הוא כבר מדבר על ''הרצל וחבר מרעיו'' ועוד ביטויים קשים יותר. אבל מי שמחפש לדעת מה התכוון הרצל צריך לעשות קצת יותר עבודה. זה לא מספיק להוציא את המשפט מהקשרו ולצעוק, כמו דמגוג רדוד, מצאתי שהרצל היה אנטישמי. הרי המשפט השני בדבריו של הרצל נותן לנו רמז עבה מאד מהי כוונתו של הרצל – להשתמש דווקא באנשים אנטישמים. את מר דוכן המשפט הזה כבר לא מענין כמו גם יתר המשפטים שכתב הרצל באותו היום.

נזכיר שהרצל כתב את הדברים בפריס כאשר פרשת דרייפוס מתגלגלת. כמה חודשים לפני כן, ב-‏5 לינואר, דרייפוס נידון למאסר עולם ודרגותיו נשללו ממנו. באותם חודשים ובשנים שלאחר מכן התנהל מאבק לטיהור שמו של דרייפוס שאכן צלח בשנת 1906. הרצל שומע את הקולות וגם מכיר את המציאות וגם את ההיסטוריה של הקהילות היהודיות באירופה. כבר אז הוא מכין תוכניות איך להוציא את היהודים מהבוץ האנטישמי לפני שיהיה מאוחר מידי. זה משתמע בבירור למי שקורא את יתר הדברים שכותב הרצל בימים שלפני ובאותו היום (12 ליוני 1895) ובימים לאחר מכן.

בעמוד 108 (11 ליוני 1895) הוא מסביר את הרציונאל של תכניתו: לארגן יציאה מסודר של היהודים בלי לגרום נזקים כלכליים למי מן המעורבים. אין לו שום כוונה לעשות מעשה מופקר ולא מחושב. הוא מציין שצריך לדאוג שזה יעשה בהסכמת הממשלות הנוגעות בדבר שיערבו לסיומו של מבצע היציאה הענקי, כשם שמארגני המבצע יערבו שהיציאה לא תגרום לנזקים כלכליים. 'אגודת היהודים' היא הגוף שיארגן את יציאת היהודים ואת הטיפול בנכסים שלהם. אבל זה עוד לא הכל. הנכסים הללו ישמשו כמקור למימון היציאה וההתיישבות בארץ היעד. אבל הרצל דואג גם שלא יהיו נזקים כלכליים.

המשמעות היא שצריך לארגן את מבצע היציאה בסודיות ובלי להעלות חשש ואי-ודאות שתעורר מהומות. גם מכירת נכסים פזיזה עשויה לגרום נזקים לבעליהם לכן יש צורך לנהל את הנכסים עד שיווצר המועד הנכון גם למכור אותם. בינתיים הם יושכרו לגויים בארצות בהן הם נמצאים וכספי השכירות ישמשו למימון היציאה וההתיישבות. על הרקע הזה הרעיון להשתמש באנטישמים כתעודת ביטוח, כפי שמשתמע מהמשפט השני, אין בה ולו טיפה אנטישמיות.

---

כאשר קוראים את הדברים על רקע התקופה וכאשר אנחנו יודעים מה מתחולל בראשו ובכתביו של הרצל באותם ימים, מתבררת לנו גדולתו. מתגבשת אצלו תוכנית גלובלית להצלת העם היהודי מהגטאות והעברתו לארץ יעד חדשה. התוכנית הזאת כוללת היבטים חברתיים וכלכליים שהיא מאד הגיונית שאף אחד לא הציג טובה ממנה בודאי לא בשנת 1895.

אבל ליהודים האנטי-ציונים יש בעיה. הם כנראה לא יכולים לחיות עם העובדה שהתנועה הציונית חילונים ודתיים היא שהקימה את התשתית שעליה הקימו ממשיכי דרכם את המדינה. מה עושים? מוצאים ציטוט שנשמע שלילי מדברי מנהיגי הציונות ומציגים אותו מחוץ להקשרו כך שהקורא יקבל תחושה שהאיש שדבריו מצוטטים היה בן אדם שלילי וכוונתו היתה לפגוע ביהודים כשרים. מה עושה דמגוג רדוד? עושה את התרגיל בלי ללמוד ולהבין את העובדות הקשורות.

---

קלות דעת היא לא תכונה מועילה אפילו לדמגוגים רדודים. האמת קצת יותר מורכבת ממשפט שהוצא מחוץ להקשרו.
לפני שאתם, האנטי-ציונים, מנסים לשכנע את עצמכם שהתנועה הציונית היא דבר שלילי, באמצעות תרגיל דמגוגי רדוד, נסו קודם ללמוד את העובדות ההיסטוריות. זה תנאי ראשון להצליח – גם בתרגיל הדמגוגי הכי פשוט. אם יש לכם הערות כדאי שתנסו להימנע משימוש בנאצות והתלהמות כפי שאתם רגילים.

מקורות:
1. תאודור הרצל, עניין היהודים, ספרי יומן 1895 - 1904, כרך א' 1895 – 1898, מוסד ביאליק, 1997. 2. Raphael, Patai (ed.), The Complete Diaries of Theodor Herzl, Herzl Press, London, New York, 1960.

---