ככל שמתקרבות הבחירות לכנסת ה-17 ביום שלישי ה-28 במרץ 2006 אני נתקל במספר הולך וגדל של קריאות לציבור מצד מפלגות, אישי ציבור, פוליטיקאים, אנשי אקדמיה ועיתונאים: לכו להצביע. קריאות אלה נעשות על רקע הסקרים הקובעים כי מספר הנמנעים יגיע בבחירות אלה לשליש ואולי יותר.
בעניין זה אין הבדל בין שמאל לימין. כולם מדרבנים את הציבור ללכת ולהצביע, כשכל מפלגה ממקדת את פעילותה בקרב אותו ציבור הקרוב לדעותיה.
הרציונל מאחורי קריאה זו היא שאם אתה לא מצביע אתה לא משפיע ולכך מתווסף ''האיום'' על האזרח השוקל להימנע כי בהימנעותו הוא מחלק את קולו גם בין אלה שהוא מתנגד להם.
יש כמה סוגי נמנעים. יש כאלה הסבורים ''שכולם מושחתים'' ואין עבור מי להצביע. יש כאלה שמגלים אדישות לנושאים פוליטיים ולא מוכנים להטריח עצמם לקלפי, מה עוד ולפעמים צריך לעמוד בתור, והם מעדיפים לעשות באותו יום חופשי דברים אישיים להנאתם. יש כאלה שהם דווקא כן בעלי מודעות פוליטית, אבל לא מוצאים במרחב הפוליטי שבא בחשבון מבחינתם מפלגה שעונה על עמדותיהם.
ויש כאלה, כמו אנרכיסטים מסויימים, שלא רואים בבחירות אירוע כל כך חשוב שמשפיע באמת על הדרך למענה הם נאבקים. ויש כמובן את אלה, שבכלל לא מכירים במדינת ישראל, רואים בה שיקוץ, ולא מוכנים להשתתף בכל מהלך שמכיר בישות הציונית. את אלה נמצא החל מנטורי קרתא היהודים וכלה בערבים מאחד הפלגים האיסלאמים.
אני מבקש להתעמת עם הדעה שהימנעות היא אופציה לא לגיטימית גם אצל מי שלא אדיש להתרחשויות פוליטיות. אני בהחלט מסוגל להבין כי יש כאלה המפקפקים בכוח השפעתם באמצעות הטלת פתק בקלפי. הם סבורים כי המפלגות הגדולות שתזכינה באמת לא כל כך שונות אחת מהשנייה, והקטנות, קולן נבלע בהמולה והשפעה של ממש אין להן.
מכאן אין להבין כי אם הם לא מצביעים הם לא משפיעים. לדעתי האנרכיסטים נגד הגדר, שאולי כמה מהם לא ילכו לקלפי מסיבות אידיאולוגיות, משפיעים בפעילותם המתמדת נגד חומת האפרטהייד בבילעין ובמקומות אחרים יותר ממרבית האזרחים שכל הפעילות הפוליטית שלהם מתמצית אחת לכמה שנים בהצבעה ביום הבחירות.
אני שייך לקול השמאלי הנייד שמתלבט בין הימנעות לבין הצבעה, כאשר טרם החלטתי עבור מי להצביע, אם אצביע.
פעילותי הפוליטית והפובליציסטית משפיעה הרבה יותר מהטלת פתק בקלפי, (שלא לדבר על כך, שקיימת גם אפשרות כי אם אצביע, המפלגה שתקבל את קולי לא תעבור את אחוז החסימה).
אם אצביע, ההתלבטות שלי מתרחשת במרחב שנמצא שמאלה ממפלגת העבודה. עמיר פרץ הוא אמנם חידוש מרענן במפלגת העבודה, אבל הגוורדיה הישנה של גנרלים ועסקני ימין, עדיין משחקת שם תפקיד חשוב, ולא רק שחבריה אינם מתייצבים נגד הכיבוש וזוועותיו, אלא נמנים עם משתתפיו.
בכל אחת מהמפלגות הניצבות במרחב השמאלי, אני מוצא נקודות מחלוקת, אבל יש גם נקודות הסכמה שהחשובה שבהן: מאבק נגד מארת הכיבוש. ההכרעה קשה, והחלטתי תיפול, אם אצביע, כשאעמוד לבדי בקלפי.
הגימלאים שדואגים לעצמם
בבחירות אלה כמו בקודמות מופיעה מפלגת הגימלאים. עד היום לא הצליחו מפלגות הגימלאים לעבור את אחוז החסימה. מתברר שגם כשמדובר בגימלאים שמבקשים לשפר את סיכוייהם, רצוי להעמיד בראשם אדם שנושא עימו את התואר ''בכיר לשעבר במערכת הביטחון''. מי שעומד עתה בראש הרשימה הוא רפי איתן, שבעברו עשרות שנים בשב''כ ובמוסד. הוא האיש שעמד מאחורי גיוס המרגל ג'ונתן פולארד הכלוא עדיין בארה''ב.
יש לו לפחות יתרון אחד על כמה גנרלים שנכנסו לפוליטיקה. הוא המתין שנים רבות באזרחות בטרם נכנס לפוליטיקה.
הסיסמה של מפלגת הגימלאים שבחרה את השם ''גיל'' היא: ''ביבי מחק אותנו, אולמרט זרק אותנו. פרץ הפקיר אותנו''. אין ספק שמצב הגימלאים בישראל הוא בכי רע. רבים מהם מופקרים לעת זקנתם על ידי הממסד הישראלי. הדיבר היהודי ''אל תשליכנו לעת זקנה'' לא הפך לקו מוביל בממשלות ישראל בכלל, ובזו הנוכחית בפרט. הקפיטליזם החזירי של נתניהו, שרון אולמרט, הרצוג ובן אליעזר השליך את הגימלאים לאשפתות.
קראתי את מצע הגימלאים ויש שם דרישות שאיש עם מינימום של סולידריות חברתית לא יכול להתנגד להן: הרחבת סל התרופות, שיפור הטיפול הרפואי, הבטחת פנסיה לכל אזרח, הגדלת קצבאות הביטוח הלאומי, הקמת דיור מוגן מסובסד ברמה גבוהה, ביטוח סיעודי במסגרת חוק ביטוח ממלכתי, ייסוד שכונות המותאמות למגורי קשישים במחיר שווה לכל נפש ועוד.
הסקר האחרון של ערוץ 10 קבע שיש לגימלאים הפעם סיכוי לעבור את אחוז החסימה.
במצע של מפלגת הגימלאים אין מלה על עמדת המפלגה בבעיות רבות וחשובות, וגם אין הם אומרים מהיכן יילקחו התקציבים לדרישות היפות שלהם, שעולות הרבה מאד כסף.
אשר על כן הלכתי לשוחח עם רפי איתן במשרדו.
רפי איתן הוא היום איש עסקים שעושה חיל. בניגוד לרבים מחבריו למערכת הביטחון, הוא לא פנה לעסקות נשק. לפני 15 שנים הקים עם שותפים חברה לסיוע חקלאי לקובה, ועל פי משרדו המפואר ניתן לנחש שהעסקים עם קובה טובים.
אני שואל אותו מה עמדתו ועמדת חבריו בנושאים שלא מעט גימלאים רואים גם אותם כחשובים, כמו הכיבוש, התנחלויות, הפרטות, מדינת רווחה וכו'. תשובתו: נציגי המפלגה חופשים להצביע בכנסת על כל נושא לפי השקפתם, בעד התנחלויות או נגד, והמשמעת הסיעתית תחול רק על סוגיות הקשורות לגימלאים. מהיכן יממן את כל הדרישות למען הקשישים אם ייבחר לכנסת? בתחילה הוא אומר שיש בביטוח הלאומי מספיק כסף. הוא גם חושב שכל אזרח צריך להתנהל כיחידה עסקית.
אני שואל אותו האם גם מדינה צריכה להתנהל כעסק רווחי? הוא עונה בחיוב.
רגע אחד, אני מעיר לו: הדאגה לקשישים איננה עסק רווחי, החינוך איננו עסק רווחי, מדינת רווחה אינה עסק רווחי, האם הוא בעד חיסול הצבא שהרי גם הוא אינו עסק רווחי? הוא נסוג מעט, ואומר עתה שהוא בכלל בעד מדינת רווחה.
האם יתמוך בכל ממשלה ובלבד שתמלא את הדרישות לקשישים? נתניהו, פרץ, אולמרט, בכולם יתמוך? אין קווים אדומים? הוא מעיד על עצמו כאיש מתון, ולכן יהיו לו קווי עצירה, אבל הוא לא מפרט איפה.
דווקא כמי שמקיים מערכת קשרים ענפה עם קובה, הוא בוודאי מכיר את ההישגים של קובה בביעור הבערות ובביטוח רפואי לכל האזרחים, שהם מיסודות מדינת הרווחה.
אכן, על קובה יש לו לומר לא מעט דברים טובים.
קודם כל הוא מתנגד לאמברגו של ארה''ב על קובה. בכלל, הוא אומר, לטובתה של ארה''ב לא להילחם בקובה או בצ'אבס. גם לישראל יש לו עצה דומה. כמה שנתערב פחות אצל הפלסטינים, כן ייטב.
הוא סבור שההישגים בקובה בתחום החינוך והבריאות, מרשימים. הוא נפגש עם קסטרו לא מעט. הוא חושב שהעם הקובני הגיע למדינת רווחה דווקא בגלל פידל כזה, והוא סבור שבסופו של יום היא תהיה מדינה פורחת. גם היום לדעתו קובה היא באופן יחסי מדינה חופשית. זהו שלטון של גוף אחד ולא של איש אחד. מדובר בשלטון לא מושחת. הוא נמצא בקובה כבר 15 שנים ולא שילם גרוש אחד שוחד.
נו, אני אומר לו, אולי תלחם על יישום הישגי קובה בישראל? זו תהיה התחלה פוליטית יפה בגיל 79.
לא צריך להגזים. בכל זאת מדובר באיש עסקים שתומך בהפרטות. ועדיין לא קיבלתי תשובה מאיזה סעיפי תקציב יילקחו את כל ההטבות לגימלאים. אילו לפחות אמר מתקציב הכיבוש, או ההתנחלויות. למה להתחייב? הוא היה בפלמ''ח, והיה בצבא, ובמערכת הביטחון ועכשיו בעסקים ויש לו חברים גם בימין.
וחוץ מזה הוא איש שיחה חביב, שבשעותיו החופשיות עוסק בפיסול.
אני אמנם גימלאי, אבל נשאר בשמאל.
לקראת יום הבוחר
