להיפרד מהחשיבה הקווית [1]
להיפרד מהחשיבה הקווית [2]
להיפרד מהחשיבה הקווית [3]
להיפרד מהחשיבה הקווית [4]כל טיל היוצא לחלל נבחן ביכולתו להיפרד מחלק שסייע לקידומו, משעה שזה לא מסייע יותר לקידומו.
אנטולי קוזנייצוב – מבכירי תוכנית החלל הסובייטית
תחנות בסתירת המחשבה הקווית - תחנת סוף המודרניזם
מתישהו לקראת סוף המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים, ואיכשהו באופן מיסתורי [אין לי הסבר למדוע זה קרה דווקא בזמן הזה], או בשפתו של קון: בסוף המאה ה-19 התמוטטה המגה פרדיגמה הקרויה מודרניזם. מה איפיין את המודרניזם? ראיה מהותנית, מונוליתית, של פני הדברים. ראיית ''עצמנו'' כעיקר כלפי כל ''אחר'' שהוא. אנסה להצביע על התמוטטות זו בשלושה תחומים: אמנות, פיסיקה, פסיכולוגיה. אני בטוח שישנם עוד תחומים שהתמוטטות הפרדיגמה המהותנית המודרנית באה לידי ביטוי. אבל אני אסתפק בתיאור קצר של השינוי בשלושה תחומים אלו.
באמנות, דרך עבודת
הזרם האימפרסיוניסטי עברה לראשונה ההסתכלות האמנותית מ''עיקריותה של הצורה'' לתהליך ציורי שמנסה ''לקבל מחדש את הצורה'' תוך התייחסות ל''יש הציורי האמיתי'' כלומר לכתמי הצבע. האימפרסיוניסטים טענו שאין מקום ל''שקר של קו המתאר'' [שקובע את הצורה בציור], ב''ראיה אמיתית'' של הצייר, ובניסיונו ''להעתיק בציור את הטבעי'' [מימזיס]. במיוחד בלט הדבר אצל ציירים כמו
סרה שטענו שגודל הכתם [השרירותי אצל האימפרסיוניסטים] הוא עדיין ''שרירותי מדי'' ולא טוב ל''תיאור נכון'' של המציאות הצבעונית. סרה וחבריו ''ציירו את תמונותיהם'' [או ניקדו את תמונותיהם] מהמוני נקודות זעירות ובכך גרמו לתמונותיהם ''לאבד עומק''. והשלב האחרון בסיפור הוא ''העלמות הצורה'' בכלל כמו שרואים אצל ציירים כמו
מונה המאוחר [בסדרת
ציורי לונדון למשל]. יוצא שמה שהתחיל כ''מסע לעקירת העיקר השרירותי'' של קו המתאר בציור בהיותו ''שקרי'' ו''מונח מראש'' ולא מתקבל מתוך הצבעוניות הנחווית, עבר דרך ''איבוד העומק'' וגמר ב''איבוד הצורה''. אובדן זה היה הפתח למהפכת הציור המודרני שבאה בעקבות המשבר הזה.
במקביל [באותו זמן ממש] החלה להתערער מרכזיותם התמציתית של חוקי
ניוטון על ידי פקיד-פטנטים גרמני צעיר בשם אלברט אינשטיין. המושג המרכזי, ''חומר'', היה המושג המרכזי שהתמוטט ברעש גדול. איתו התמוטטו ''חוק שימור המסה'' ו''חוק שימור האנרגיה'' כשני חוקים נפרדים. לפתע העולם היה מורכב כולו מפוטונים המופיעים לעיתים כחומר ולעיתים כאנרגיה. והכי גרוע, אי אפשר שלא ליחס לפוטונים תכונות של רצון [על כך יותר מאוחר, בדיון על
פירסינג].
בפסיכולוגיה [ממש באותו הזמן], התפרסם
זיגמונד פרויד, כשגילה [או המציא] את ''תיאורית התת מודע'' ומוטט בכך סופית את מושג האני ששלט בהכרה האנושית שנים כה רבות כמושג מאוחד, יסודי ומונוליתי. תחתיו התחיל פרויד לדבר על ''תיאוריות נבכים'', תת מודע ואני מפוצל שקיעקעו מושג יסוד זה.
אם נסכם נראה ששלושת מושגי היסוד בתחומים מרכזיים לתרבות המערבית ''לפתע'' מתערערים בזמן מקביל [חומר, צורה, אני] ומפנים מקומם, לא למשהו אחד המחליף אותם אלא לריבוי שלעיתים מסוכסך בתוך עצמו, כדוגמת ה''אני'' הפרוידיאני, או דוגמת הפוטון ש''אינו יודע להחליט'' אם הוא אנרגיה או חלקיק. טבעי הדבר שפופר שבא במגע [בוינה] הן עם ''חוגו של אינשטיין'' והן עם ''חוגו של פרויד'', טען נמרצות [מסיבותיו שלו] נגד היומרה המדעית ל''הכרת מהות'' וכן הציע למדענים לקרוא הגדרות ''מימין לשמאל'' [ובעברית ''משמאל לימין'']: דהיינו, במקום להגיד ''כיסא הינו מכשיר ישיבה בעל רגל אחת או יותר'', הוא העדיף לומר ''מכשיר ישיבה בעל רגל אחת או יותר – נקרא כיסא''. הירידה ''מידיעת המהות'', או מהיומרה לידיעת המהות [באמצעות המדע], דרך הירידה מהיומרה להכרת האני, והיומרה לידיעת החומר, והיומרה להכרת הצורה, מוטטו את ''פרדיגמת הראיה המהותנית'' ששלטה עד אז במדע. כתוצאה מכך נהיה המדע צנוע יותר, מדוייק יותר ונפתחו בפניו אופקים חדשים.
על מה זה לא השפיע? נכון, על התנהגותנו היומיומית, ועל ''ראיית העולם'' שלנו. אנחנו ממשיכים לחשוב ולהתנהג בהרבה משטחי חיינו כאילו אין תת מודע, כאילו אנחנו ''יודעים את העולם'', ו''יודעים את מהותו'', אנחנו עושים זאת על פי החשיבה הקווית.
איך?
המציאו לנו [בתחילת הפוסט מודרניזם] טלאי שאומר שראוי לשמור על ''מבט מרכזי'' של ''עיקרי'' ו''שולי'', אלא שהפעם [בגלל השיפוצים שעובר הידע האנושי] נשאיר את המרכז הזה ריק. כלומר ''העיקר שיהיה עיקר'' אפילו יהיה אותו עיקר חסר תוכן [ריק].
ככה אנחנו יכולים ''בלב שקט'' ובלי שנחשב בעיני עצמנו [ובעיני אחרים] לטיפשים ובורים, לדבר במושגים של צורה, חומר ואני מבלי להרגיש לרגע שמדובר במושגים ובתפישת עולם שאבד עליהם הכלח. ממש כמו בסיפור בגדי המלך החדשים. ולילד שצועק ''המלך הוא עירום'' נותנים רטלין.
תחנות בסתירת המחשבה הקווית - תחנת אי הודאות
לא מספיק היה הזעזוע הזה, ובא הייזנברג וקבע ב-1927 [שוב בפיסיקה] את
עיקרון אי הודאות. לפי הייזנברג אלקטרונים של אטום
אפשר לדעת על היותם [בניגוד למכונית שלכם] או במקום מסויים או בזמן מסויים, אבל לא במקום מסויים ובזמן מסויים. כלומר ככל שגדל הדיוק במקום, כך לא ניתן לקבוע את הזמן, וככל שגדל הדיוק בזמן כך לא ניתן לקבוע את מיקומו של אותו אלקטרון.
הרעיון הזה, של אי יכולת לדעת, נתן סטירה מצלצלת למדע שהתהדר [ומתהדר גם היום] ביכולתו ''לחזות מראש'' ולדעת מראש [ממזג אויר ועד לרעידות אדמה]. עיקרון זה הביא מדענים ל ''תחזית סטטיסטית של סיכויים'' [בתור טלאי], אבל לא מפריע עד היום לרופאים ''לאבחן'' מחלות [על כך מאוחר יותר]. הרעיון שדבר קטן ופשוט כמו אלקטרון לא ניתן למקם בזמן ובמרחב, יכול להביא לרעידת אדמה כללית, בכל הקשור לידיעה מראש, ובעיקר למנהג התרבותי להצמיד ''ביטחון'' ל''ידיעה מראש'' ול''צפי''.
במובן הרחב יותר של עיקרון אי הודאות, היתה זו שוב ''ידיעת המציאות'' [או ''הכרת העולם] שספגה מהלומה ועברה [בהכרח] מאשליה של ''ידע חיובי'' [צפי וידיעה מראש] להכרה שלילית הכרחית [שאי אפשר באופן עקרוני לדעת] של מושג המציאות.
לכאורה, היתה זו צריכה להיות ''מכת מוות'' לכל הזרם הפוזיטיבי בחשיבה [גם בפילוסופיה] ובעיקר בשימוש בטכניקת החשיבה הקווית, כי יותר מתאים שנחשוב בצורה שלילית על המציאות לפי עיקרון אי הודאות. אלא מה? בדומה לשיח [העילג] בנושא הדמוקרטיה גם כאן הוחלט [מראש] שזו ''צורת חשיבה הגרועה פחות מכל צורת חשיבה אחרת'' [ממש כמו הדמוקרטיה], בלי שנפתח את הדיון לאלטרנטיבות אמיתיות לטכניקה החשיבתית הזאת. החשיבה הקווית ''קיטלגה'' את עיקרון אי הודאות'' כ''שולי'' ולפיכך ''זניח'', בראיית העולם שלנו, החרתה אחריה הפסיכולוגיה שהפכה ממכשיר שיחרור אנושי בראשיתה, לקלגס הסדר החברתי הקיים, ומיקמה כל פגישה בין ''אני'' לבין ''לא ידוע'', כ''חוויה מעוררת פחד'' ונתנה בכך גושפנקא להדחקת הממצא החשוב הזה ול''הצלת'' הטכניקה של החשיבה הקווית מהרס מוחלט.
להיפרד מהחשיבה הקווית [5]
