החדירה של גנרלים לפוליטיקה הישראלית אינה נפסקת. אבי דיכטר, ראש השב''כ עד לפני מספר חודשים, מצטרף למפלגתו של הגנרל שרון ועל פי הידיעות האחרונות הוא מיועד להיות השר לביטחון פנים. אזרחי ישראל צריכים להתפלל כי דיכטר, שמתגאה בהיותו אבי ההוצאות להורג ללא משפט (''סיכולים ממוקדים'' בשפת הכיבוש) לא יתפתה להעביר לתחומי ישראל את פרקטיקת הרציחות, העינויים והמעצרים ההמוניים שביצע ללא הפרעה בקרב הפלסטינים.
גנרל אחר, עוזי דיין, התקנא בשרון והחליט כי גם הוא רוצה להיות מנהיג תנועה, ועל כן הקים מפלגה חדשה בשם ''תפנית''. דיין, שהיה סגן הרמטכ''ל של צבא הכיבוש, שיד לו בפשעים ובשחיתויות הצבאיים, לא מתבייש לבוא אל ציבור האזרחים בדגל ''המלחמה בשחיתות''.
יו''ר מפלגת העבודה עמיר פרץ, שרבים מקווים כי הוא מסמל תפנית אמיתית של מפלגת העבודה, נכשל במבחן הדה-גנרליזציה. הוא לא הסתפק בחבורת הגנרלים שממלאת לעייפה את צמרת מפלגתו, ובמקום לסלקם במסגרת מגמה של איזרוח מפלגת העבודה, צרף לפמלייתו את עמי איילון, לשעבר מפקד חיל הים וראש השב''כ, בבחינת ''לא רק לכם, גם לי יש גנרל''.
יו''ר הליכוד החדש ישן בנימין נתניהו, ניסה אף הוא להביא למפלגתו רכש גנרלי משלו, את הרמטכ''ל לשעבר משה יעלון, אולם הדבר לא עלה בידו. יעלון לא ממהר להצטרף למפלגה בנסיגה. ראשי הליכוד בוודאי לא יתיאשו וימשיכו לתור אחר גנרל כלשהו.
למרבה האירוניה, או שמא הבושה, גם מרצ, הנושאת בגאון את דגל זכויות האדם, התקנאה באחיותיה הגדולות, וביקשה אף היא רכש גנרלי כלשהו. יוסי ביילין יו''ר המפלגה, סרק את השטח, ולאכזבתו לא מצא גנרל קרבי עם צל''שים, ועל כן הסתפק ברכש צנוע יותר, הגנרלית רחל דולב. הגברת דולב השתחררה מהצבא לפני שנה או שנתיים. בתפקידה האחרון היתה הצנזורית הצבאית הראשית שאחראית למניעת מידע מהציבור בשם פרת ביטחון המדינה. למען הגילוי הנאות אציין כי שנינו נפגשנו משני צדי המתרס בעתירה שהגשתי נגדה לבג''צ לאחר שפסלה רשימה שלי. לפני כן מלאה תפקידים בכירים בפרקליטות הצבאית.
הגם שהגברת דולב לא השתתפה אישית במעשי רצח והרג, היא היתה חלק מצמרת צבא הכיבוש שביצע ומבצע פשעי מלחמה לרוב. היא לא עזבה את המערכת במחאה על הפרת זכויות האדם בשטחים הכבושים, היא גם לא גורשה משום שהביעה עמדות שמאליות שהצמרת הצבאית והממשלתית לא יכלו לשאת. היא פרשה לגימלאות בכבוד וביקר, ובהופעותיה הציבוריות היא טוענת ששירותה הצבאי הוא נכס שהיא מביאה למרצ.
בשיחה שהיתה לי עימה טרם כתיבת שורות אלו, היא הביעה דעות מאד מעניינות. היא סבורה שאינה נושאת באחריות על מעשי הצבא בשטחים הכבושים יותר מכל אזרח אחר. הצבא רק מבצע את הוראות הממשלה ולדבריה ''כולנו אחראים''. זה מזכיר את אמרתו של הנשיא אפרים קציר לאחר מלחמת יום הכיפורים כשאמר ''כולנו אשמים''. מיהרתי אז לכתוב לו, ''תסלח לי אדוני הנשיא. אתה בוודאי אשם כי לא יצאת נגד מדיניות הממשלה, אבל חברי ואני שנאבקנו נגד מדיניות הממשלה שהובילה למלחמה המיותרת והנוראה הזו, איננו אשמים''.
את זאת אמרתי גם לדולב. סרבני הכיבוש מתנועת יש גבול ואומץ לסרב, חברי תעאיוש, נשות מחסום ווטש, נשים בשחור, מתנגדי הנשק הגרעיני, חברי הוועד נגד עינויים, פעילי בצלם, עדאלה והאגודה לזכויות האזרח, עיתונאים כמו גדעון לוי ועמירה הס, צר המקום מלהזכיר את כל הארגונים ואלפי הפעילים נגד הכיבוש, אינם נושאים באחריות לפשעי הצבא בדומה למי ששירת בתפקיד בכיר בצבא הכיבוש.
יוסי ביילין שמבקש לנטרל ממרצ את מעט השיניים הרדיקליות יחסית שעדיין נותרו בה, הביא את דולב במטרה להדיח את ח''כ זהבה גלאון בבחירות שיתקיימו לקביעת רשימת מרצ לכנסת.
מרצ ללא זהבה גלאון, שהוכיחה בפעילותה את מחוייבותה לזכויות אדם, היא מרצ אנמית ודהויה שלא מצדיקה קיום נפרד.
רדיפה פוליטית
מעצרו של עז א-דין בדראן, עוזרו הפרלמנטרי של ח''כ עזמי בשארה, בגין פעילותו למען מפגשים בין פלסטינים אזרחי ישראל לקרוביהם בסוריה, ראוי לגינוי. מפגשים אלה הם פעילות הומניטרית שדווקא בישראל היו צריכים להתייחס אליה לפחות בהבנה, ולטעמי ראוי היה שממשלת ישראל, אילו היה מדובר בממשלה לא גזענית ואטומה, תתמוך ותסייע.
מדוע אני כותב ''דווקא בישראל''? אנו קוראים חדשות לבקרים על מפגשים מרגשים של ניצולי שואה שלא ראו אחד את השני עשרות שנים. מדוע יגרע חלקם של הפלסטינים שנמצאים בסיטואציה דומה?
הנכבה הפלסטינית של 1948, היא לא שואה במובנים של מלחמת העולם השניה, אבל היא כן שואה, בוודאי במובן מטאפורי, במתחם הלאומי של העם הפלסטיני.
הגירוש ההמוני של פלסטינים במלחמת 1948, קרע משפחות. מאז עברו קרוב ל-60 שנים. קרובים מדרגה ראשונה לא ראו איש את רעהו. אנשים מזדקנים ונמצאים בשלבי סיום של חייהם. האם יש דבר אנושי יותר מאשר לארגן מפגשים בין קרובי משפחה בטרם ילכו לעולמם?
מול האטימות והגזענות של ''הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון'' גילה דווקא המשטר הסורי המאד לא דמוקרטי הרבה יותר התחשבות ורגישות באפשרו את המפגשים. הסיבה שהפלסטינים אזרחי ישראל נאלצים לנסוע לסוריה, נעוץ בסירובה של ממשלת ישראל לאפשר לפלסטינים במחנות הפליטים בסוריה לבקר בישראל.
דומני כי אחת הדרכים לקעקע את האיסור של ממשלת ישראל, היא בהצטרפות המונית של יהודים שוחרי זכויות אדם למפגשים אלה. ממשלת ישראל יכולה לעצור אזרח ערבי אחד, לטרטר אותו, לרדוף אותו, היא תתקשה לעשות זאת עם מאות ואלפי יהודים וערבים שיפעלו במשותף.
בעקבות הגזע הארי
אמנון דנקנר, העורך הראשי של ''מעריב'', כותב לאחרונה את הגיגיו בטור שנקרא ''בדרך אל הקלפי''. הנה מה שכתב באחד הטורים האחרונים: ''נכון שהכל מעדיפים שהמנהיג שלהם יהיה רזה, גבוה, בלונדיני, אבל החיים לא מחלקים מתנות מושלמות''.
דנקנר נולד במזרח התיכון אבל נראה שהוא מתקשה להשלים עם כך. הוא חי במדינה שיותר ממחצית תושביה הם בעלי הופעה מזרח תיכונית כהה, עוד מאה אלף הם יוצאי אפריקה שחורים, אבל הוא כותב במונחים של ''היהודי הארי המושלם'', אותה דמות של ''היהודי החדש'' ששורטט על ידי הספרות הארץ ישראלית בשנות ה-30 וה-40 שלמרבה האירוניה היתה שיקוף של דמות הארי כפי שהגו אותו האידיאולוגים של גרמניה הנאצית.
היהודי החדש היה צריך להיות על פי החלום הציוני דאז, בדומה למושגיו של דנקנר היום: גבוה, רזה ובלונדיני.
עצתי לאמנון דנקנר, שבמקום לכתוב ''הכל מעדיפים'' שיכתוב ''אני מעדיף''. אני למשל חושב ששחור יותר יפה מבלונדיני, מבלי להגדיר זאת ''כמושלם'' ומבלי לחייב את ''כולם''.
מכתב סיכום שנשלח לכל שופטי טלי פחימה
23 בדצמבר 2005אל:
אילה פרוקצ'יה - שופטת בית המשפט העליון
אליעזר ריבלין - שופט בית המשפט העליון
אליקים רובינשטיין – שופט בית המשפט העליון
אורי גורן – נשיא בית משפט מחוזי – ת''א
דבורה ברלינר – שופטת בית משפט מחוזי– ת''א
אברהם טל – שופט בית משפט מחוזי – ת''א
שלי טימן – שופט בית משפט מחוזי – ת''א
תחיה שפירא – שופטת בית משפט מחוזי – ת''א
שרה ברוש – שופטת בית משפט מחוזי – ת''א
נוגה אוהד – שופטת בית משפט מחוזי – ת''א
רובין לביא - שופטת בית משפט שלום – אשדוד
דורון חסדאי – שופט בית משפט שלום – אשקלון
אריאל חזק – שופט בית משפט שלום – אשדוד
ליה לבאון – שופטת בית משפט שלום – פתח תקוה
אהרון גולדס – שופט בית משפט שלום – פתח תקוה
שופטות ושופטים,
אתמול (22.12.2005) הסתיים משפטה של פעילת השלום טלי פחימה. מה שהתחיל בקול תרועה גדולה עם סעיף אישום בומבסטי של ''סיוע לאויב בשעת מלחמה'' שנושא בחובו עונש מוות, נגמר בסעיפי אישום זניחים, מעין סעיפי סל שניתן להאשים בהם אלפי פעילי שלום ישראלים, כולל כותב שורות אלו. למי שלא סומם משטיפת המוח של השב''כ, לא קופץ לדום כל אימת שמישהו משמיע את צמד המילים ''ביטחון המדינה'', שמר ושומר על יכולת חשיבה וניתוח עצמאיים, ידע מהרגע הראשון, שטלי פחימה אינה אשמה במאום, זולת רצונה לקדם דו שיח עם הפלסטינים ולפעול להפסקת מעגל הדמים ולהשגת שלום.
אזרח ישראלי שהשב''כ שם עליו את טלפיו, אינו יכול לצאת זכאי, גם אם הוא צח כשלג, כמו טלי פחימה, בין השאר בגלל שופטים חסרי חוליות כמוכם. העונש שהושת עליה, שלוש שנות מאסר במסגרת עיסקת הטיעון, הוא ליטרת הבשר שעליה לשלם כדי לרצות את השב''כ.
מדוע ראו השב''כ ופטרוניו הפוליטיים סכנה כה נוראה בטלי? התשובה ברורה. הנה צעירה ישראלית מזרחית, שלא גדלה על ברכי תנועות השמאל וזכויות האדם בישראל, יוצאת עיירה שספוגה בהלך רוח ימני מהול בלא מעט גזענות שהשלטון וסוכנויותיו מטפטפים, שבבחירות האחרונות עוד הצביעה לימין, מגלה סקרנות ועל דרך החיפוש והתהייה מגיעה למסקנה שעליה לבחון בהתנסות אישית את המתרחש בשטחים הכבושים. והיא יוצאת לשם ומגלה את אנושיותם של האויבים, את כיעורו ואכזריותו של הכיבוש ומחליטה כי עליה להירתם לחיסולו.
וזה מאד מסוכן. שר הביטחון וראשי השב''כ רואים בדאגה את התופעה, ומחליטים לשבור אותה, לפני שעוד צעירים מעיירות הפיתוח יגיעו למסקנות דומות.
וכך מתחילה דרך היסורים של טלי. מעצר מינהלי, תנאי כליאה קשים וחקירות שב''כ משפילות, כתב אישום, מעצר עד תום ההליכים, אבל טלי מתגלה כאשה חזקה ואצילה שהשב''כ לא מצליח לשבור. פרקליטתה סמדר בן נתן מנהלת מאבק משפטי הירואי המוכיח את האבסורד שבכתב האישום ומצליחה להביך שוב ושוב את השב''כ והפרקליטות. מחוץ לכלא, בישראל ובחו''ל, מתארגנות קבוצות תמיכה בטלי שמצליחות להטות בהליך איטי את דעת הקהל וחלק מהתקשורת מתמיכה עיוורת בשב''כ לעבר עמדה יותר מאוזנת ששואלת שאלות ומביעה תמיהות על הפרשה. הכל ביחד מוביל את השב''כ ושליחיו בפרקליטות למסקנה שאין מנוס אלא לסגור את הענין בעיסקת טיעון. היא תשתחרר בעוד 11 חודשים, כך אני מקווה, שלמה עם עצמה ודרכה ותמצא חברים וידידים שיחבקו אותה בחום.
כל אחת ואחד מכם, 15 שופטות ושופטים, דן בעניינה של טלי, לעתים יותר מפעם אחת, וכשלתם. ניתן היה למנוע את דרך היסורים של טלי, אילו הייתם ממלאים את תפקידכם על פי אמות מידה דמוקרטיות. אילו שאלתם שאלות, אילו גיליתם את מידת הספק המתבקשת אל מול ההאשמות האבסורדיות על פניהן. אבל אתם ברחתם מאחריות והעדפתם לתפקד כחותמת גומי של השב''כ. אישרתם את מעצרה המינהלי, אישרתם את מעצרה עד תום ההליכים, דחיתם את כל עתירותיה, זאת על אף שהיה ברור לכם, אם אינכם שוטות ושוטים, כי לא נשקפת ממנה שום סכנה, שאין שחר למעצר המינהלי וניתן בהחלט לשחררה לביתה בערבות לתקופת המשפט.
תקראו שוב את מה שכתבתם, כל 15 השופטות והשופטים, על מסוכנותה לביטחון המדינה והציבור. הקיבה שלכם לא תוכל לעכל את כמויות הניר שאתם צריכים לבלוע. לא להאמין איזה בליל של הבלים ושטויות יצא מתחת ידיכם. את כל העוול הנורא הזה עשיתם בשם ''הצדק''. התגליתם כמערכת רקובה, מצחינה ומבאסת, מהשלום ועד לעליון. מעלתם בתפקידכם. אני מתלבט אם נכון יהיה להגדיר את פסיקתכם כהזניית מערכת המשפט, שהרי יש בכך עלבון לעוסקים בזנות שעושים מלאכתם ללא העמדת פנים.
אני מקווה שתשלמו מחיר כבד לנוכח פשעיכם השיפוטיים.
גדעון ספירו
העתקים: הנשיא ברק, היועץ מזוז.
הגנרלית של מרצ
