|
|
|
סמרטוט אדום
גדעון ספירו
יום שבת 1 ביוני 2002
* אלוף משנה עימאד פארס, מפקד חטיבת גבעתי, הגיש השבוע תביעה נגד משטרת ישראל בדרישה לפיצוי על סך חמישה מיליוני שקלים בגין מעצרו מספר ימים קודם לכן.
הסיפור זכה לתהודה רבה. עימאד פארס, הגיע לבית קפה בעכו לפגישה עם חיילים איתם שירת במלחמת לבנון. הוא החנה את מכוניתו על המדרכה. שוטרים ביקשו ממנו להזיז את המכונית, התפתח ויכוח, הגיעו להרמת קולות, שבסופם הופיעו עשרה שוטרים, עצרו אותו, לדבריו תוך שימוש בכוח, חנקו אותו, אזקו אותו, הכניסו אותו לניידת והיידה למשטרה. נראה כי המדים והדרגות לא הרשימו את השוטרים, והם טיפלו בו בתקיפות שמזכירה יותר טיפול בעבריינים או בפלסטיני מהשטחים הכבושים מאשר בקצין בכיר בצה''ל.
אני בהחלט מבין שעימאד פארס חש פגוע עד עמקי נישמתו, והוא רוצה להחזיר לו את כבודו באמצעות פגיעה בכיס המשטרתי.
כמי שנאבק נגד אלימות משטרתית שנים רבות, אינני יכול להצדיק את היחס אל פארס, בהנחה שגירסתו היא נכונה. אבל אי אפשר שלא לחוש איזה צדק פואטי בכל הפרשה הזו. שהרי פארס נפל קרבן לאלימות שהוא שותף פעיל להחדרתה לחברה הישראלית. כמי שמשרת בצבא הכיבוש הישראלי ופיקד על חייליו שהוצבו כחיל כיבוש בשטחים הכבושים, הוא היווה עבורם השראה והרשאה לשימוש בכוח ובאלימות חמורים בהרבה כנגד פלסטינים, בהם ילדים ונשים.
פארס, בוודאי חושב לעצמו, האם זה היחס שמגיע לי כאשר אני מוכן לסכן את חיי למען המדינה היהודית, למען המתנחלים? זאת התודה שאני מקבל על כך שכל בוקר אני עומד דום בטקס הנפת דגל מגן דוד?
אז זהו פארס. זו מדינה גזענית. עובדת היותך לא יהודי, דרוזי אם איני טועה, מקבעת אותך בתחתית החברה. העף מבט לעבר הכפרים הדרוזים, מצבם על הפנים בדיוק כמו הכפרים הערביים. נכונותם של הדרוזים לשרת בצבא, לא מסייעת להם כהוא זה. מלבד סיסמאות שדופות על ''ברית הדם'' שמנהיגים יהודים משמיעים בטקסים, אין הדרוזים מפיקים תועלת רבה, כי מבחינת המימסד השלטוני הגזעני בישראל, הדרוזים הם בסופו של דבר ערבים.
יחסם של השוטרים אל פארס, ביטא בעצם את היחס האמיתי אליו, כאל ערבי משת''פ. ומה יחסם של הישראלים אל משת''פים, את זה מרגישים על בשרם מדי יום פליטי צד''ל, וכל השטינקרים הפלסטינים, שניזרקים לכלבים לאחר השימוש.
כי זאת לדעת: משת''פים לעולם אינם זוכים לכבוד, בוודאי לא מבני עמם, שרואים בהם בוגדים, וגם לא אצל אדוניהם אותם הם משרתים. האדונים רואים בהם זבל אנושי, שצריך למצוץ אותם כל עוד אפשר להפיק מהם תועלת, אבל כבוד? בשום אופן.
וזו, אם תרצו, הטרגדיה של אלוף משנה פארס. הוא מוכן לשרת את אדוניו היהודים, להרוג למענם, הוא מוכן לדרוס ולדכא את בני עמו בשטחים הכבושים, הוא מוכן להילחם נגד בני עמו בלבנון, הוא מוכן לשרת את הגזענות היהודית של ממשלת ישראל, אבל כל זה לא עוזר לו, בסוף הוא נופל קורבן לאותה גזענות שבשמה הוא נושא את דרגותיו. יש בוודאי כאלה שיאמרו: עבד שאומר ''אהבתי את אדוני'', אולי זה מגיע לו. הדבר הטוב ביותר שהוא יכול לעשות, אם הוא רוצה באמת להחזיר מעט מכבודו האבוד, זה להשתחרר מהצבא, להכות על חטא שרותו בצבא הכיבוש הישראלי, ולהצטרף כפעיל לאחד מארגוני השלום. זה גם יכול להציל אותו בעתיד אם ייתבע על ביצוע פשעי מלחמה.
* השבוע אנו מציינים 20 שנה למלחמת לבנון ו- 35 שנים למלחמת ששת הימים. שתי מלחמות שהשאירו וממשיכות להשאיר מדי יום צלקות קשות בחברה הישראלית.
האלוף אמיר דרורי, שהיה אלוף פיקוד הצפון ומפקד כל הכוחות במלחמת לבנון, פתח השבוע את פיו, וממנו למדנו עוד פרק על עוולות ואיוולת המלחמה. כיצד עקף הרמטכ''ל איתן את שר הביטחון שרון, כיצד אישר שרון בקריצת עין לדרורי לעבור את הקו אותו קבעה הממשלה, כיצד איבד חיילים בסולטן יעקב משום שהאלוף יאנוש בן גל העביר לו דיווח שגוי, וכך הלאה. ברדק אחד גדול. מעגל מחזורי של כסילות ופשע. חיים צעירים נקטפו על שטויות, ושוב אנו למדים, באיחור רב, כיצד הגנרלים הוליכו אותנו שולל במלחמת שולל. גנרלים כושלים שמנהלים היום את המדינה.
מלחמת ששת הימים, כגודל הניצחון והאופוריה בתום המלחמה, כך עומק הנפילה לתהום לאחריה, נפילה שממשיכה לגרור אותנו כבר 35 שנים, לעבר נקודת הקריסה, שמי יודע אם תהיה ממנה תקומה. מלחמת ששת הימים ניתנת להידמות למעין תקרת פל-קל. הממציא חשב שתפש את אלוהים בזנב, בנה מהר ובזול תקרות, הדביק את הרשויות בהמצאה שלו, חגג ביהירות כסומא בארובה את המיליונים שצבר, עד שטראח בום, הכל קרס בהתמוטטות אולמי ורסאי בירושלים ובקבורת מאות ההרוגים מתחת לעיי המפולת. עכשיו יושבת ועדת חקירה ממלכתית ובודקת איפה היה הכשל והעיוורון, מדוע לא שמעו בקול המעטים שהזהירו מפני ''המציאה''? כך אף מלחמת ששת הימים, שאם לא יתעוררו במדינת העיוורים, אם לא ישמעו בקול המזהירים והמתריעים (ואנונו כמשל), ייתכן ולאחר שתקרוס התקרה עלינו, לא תהיה אפשרות אפילו להקים ועדת חקירה.
יותר ויותר אנשים, עדיין לצערי מיעוט, מבינים את גודל האסון שמלחמת יוני 1967 הפילה עלינו. מלחמה זו ממשיכה לגבות מאיתנו בטיפטוף יומיומי מטריף, את מס הדמים הכבד. מלחמה שהפכה את ישראל למדינה קולוניאלית השולטת על עם אחר, מלחמה שבגינה הקימה ישראל מדינת אפרטהייד, שבגינה מבוצעים בימים אלה פשעי מלחמה, מצור על מאות כפרים וערים שמשאיר אוכלוסיה של מיליונים ללא שרות רפואי, ללא מזון בכמות מספיקה, שבגינה רבים ממפקדי הצבא ושרי הממשלה מסתכנים בהעמדה לדין בחשד לביצוע פשעי מלחמה. ישראל התדרדרה לא רק למדינת פושעי ופשעי מלחמה, אלא גם למדינת פער חברתי, למדינה שעובדת את הצבא עבודת אלילים, שמלקקת לעשיריה ובועטת בענייה, מדינה שבה הצדק החברתי נשטף עם יצוא מכונות מלחמה ישראליות למשטרי עריצות, החל מאידי אמין באוגנדה, דרך החונטה הפשיסטית בארגנטינה וכלה בסין הקומוניסטית של היום.
מסתובבים בקרבנו לא מעט נביאים דמויי הנביא עמוס, שמזהירים את העם מפני עבודת האלילים סביב הממון הצבא והשטחים, אבל אין שומעים להם. הטיטניק הישראלית הולכת ומתקרבת לעבר הקרחון שההתנגשות עימו תטביע את כולנו, להוציא את אלה שעשו מעשה ועזבו בזמן.
* לראש הממשלה שרון היתה עדנה קצרה. פיטורי שרי ש''ס יצרו איזו אנחת רווחה חילונית בבחינת ''סוף סוף התפטרנו מהפרזיטים האלה''.
אלא שתחושת ''ברוך שפטרנו'' זו היא קיצרת ימים וכבר הם חוזרים שוב לעטיני הממשלה ותקציבה, לממן את מערכת החינוך שלהם, בתי הכנסת, הישיבות ובעיקר את הקיצבה החודשית לתלמידי הישיבות ''שתורתם אומנותם''.
פיטורי שרי ש''ס היתה שוב הזדמנות למטיפים חילונים מימין (שינוי) ומשמאל (מרצ - שמאל יחסי) , לאוורר את סחורתם הפטריוטית ולייסר את ש''ס על ''הפרזיטיות'' שלה. למה ש''ס פרזיטית? בגלל שבניה לא משרתים בצבא. זהו אחד הערוצים דרכם מביעים ישראלים את אהבתם למדינה ואת תחושת הגועל מהחרדים. שרתת בצבא? זו שאלה חוזרת ונישנית בויכוחים עם תלמידי ישיבות.
יש לי סיבות רבות לייסר את ש''ס, קודם כל בגלל שהיא שותפה זה 16 שנים למדיניות הגזל והשוד הכלכלי של ממשלות ישראל, שמעשירה את העשירים, מרוששת את מעמד הביניים וגוררת רבים מהם אל מתחת לקו העוני. זו מדיניות שהפכה את ישראל למדינה עם הפערים הכלכליים הגדולים ביותר בעולם המערבי. טענותי לש''ס מתמקדות בכך, שבמקום להפוך למפלגה שמייצגת את שכבות המצוקה, נשארה מפלגה עדתית חרדית שכל עולמה בעידוד מדיניות הגמ''ח. לא חלוקה מחדש של ההכנסה הלאומית שתיטיב עם כולם, אלא דאגה כיתתית למגזר מאד מצומצם, וגם כאשר מדובר בו, הוא לא מוצא ממעגל העוני, אלא מתקיים בשיטות גמ''ח למיניהן שמשאירות את מקבליהן תלויים וחייבי תודה.
אולם דווקא כאשר נושא הדיון מתרכז בסוגיית גיוס בני הישיבות לצבא, אני נהפך לאחד התומכים הגדולים של ש''ס ואגודת ישראל, ולא זו בלבד שאינני רואה בכך ''פרזיטיות'', אלא מברך אותם על הזכות הגדולה שנפלה בחלקם לפטור את בניהם מהצבא.
כי זאת לדעת חברים, הלימוד בישיבות, בהשוואה לצבא, הינו כמעט הדבר הפרודוקטיבי ביותר. אם אנו רוצים לגנות פרזיטיות, אזי הצבא צריך להיות הכתובת הראשונה. אין גוף יותר פרזיטי, יותר מנוון, פחות יצירתי, יותר הרסני, יותר בזבזני עם עודפי שומן שמראים על חולי חמור, מאשר הצבא.
תמיכתי בפטור מהגיוס לצבא של בני הישיבות, נובעת מסיבות עקרוניות ומסיבות של זמן ומקום.
כדמוקרט לא מזוייף אני כמובן תומך בעקרון שעוגן במרבית המשטרים הדמוקרטיים בו היו או עדיין נהוגים, שרות חובה בצבא, והוא: פטור משרות צבאי מטעמי דת ומצפון. בפטור זה נכללים כדבר מובן מאליו פצפיסטים שמסיבות עקרוניות לא מוכנים ללבוש מדים ולהיות חלק ממערכת שמכשירה בני אדם להרוג את עמיתיהם למין האנושי.
שיחרור בני הישיבות מהצבא הוא לדידי הישג חשוב שהחרדים רשאים לזקוף לזכותם בתחום זכויות האזרח. (גם אם כוונתם לא היתה כזו). בישראל המעוותת, באים אנשים חילונים שרוממות הדמוקרטיה וזכויות האזרח בגרונם, ותוקפים את ההישג של החרדים, במקום לברך עליו. המציאות הישראלית המטורפת הופכת את החילונים האלה, נוסח שינוי ומרצ, למעין עובדי עבודת הבעל כאשר מדובר בצבא. קצף השנאה כלפי חרדים מחד גיסא, והפטריוטיזם המזוייף מאידך גיסא, (''מפלטו של הנבל'') עולה על שפתותיהם שעה שהם דורשים בעיניים רושפות מהחרדים להתגייס לצבא. במלים אחרות: בשם הכאילו דמוקרטיה, הם תומכים בביטול זכות אזרח דמוקרטית חשובה ביותר.
ואילו אנוכי, בדיוק להיפך. אני מבקש להרחיב את ההישג של החרדים לקבוצות אוכלוסייה נוספות, כמו למשל הפצפיסטים, ולכלול גם אותן במסגרת הפטור משרות צבאי.
ישראל של היום, כולאת פצפיסטים בבתי הסוהר כאשר הם מסרבים להתגייס. אילו היתה ישראל מפיקה לקחים מהשואה, היתה כמובן מכירה בזכותם של הפצפיסטים לא לשרת בצבא. זהו אחד הלקחים הבסיסיים שהסיקה גרמניה הדמוקרטית מהתקופה הנאצית. אלא שישראל אימצה בנושא זה את המדיניות של המשטר הנאצי וכולאת את הצעירים שמסרבים להרוג בני אדם.
ויש עוד סיבה שבגינה אני תומך בפטור של בני הישיבות משרות בצה''ל, והיא תלויית הנסיבות בהן אנו חיים. תלמיד ישיבה שלא מתגייס, אינו משתתף בפשעי הכיבוש. הוא לא יורה על ילדים ונשים; הוא לא מטיל עוצר, סגר ומצור על מיליוני אזרחים; הוא לא עוצר יולדות במחסום; הוא לא מענה עצירים במחנות הסגר; הוא לא מטרטר ומשפיל עם כבוש, בקיצור, הוא צדיק בעל כרחו. אמנם הוא לא הגיע לדרגת למד-ווניקים של אנשי ''יש גבול'' ופצפיסטים שמסרבים מתוך הכרה דמוקרטית לקחת חלק בפשעי הכיבוש, אבל אני מסתפק במועט, והייתי רואה ברכה במצבנו אם מרבית הישראלים היו נמנעים מהשרות הצבאי בדומה לבני הישיבות. הלמד-ווניקים תמיד היו מיעוט, כפי שאנו יודעים מהתנ''ך.
* הסכסוך בין הודו לפקיסטן , שתי מעצמות אטומיות, מאיים להתפרץ למלחמה גרעינית. מומחים מדברים על 12 מיליון קורבנות מיידיים אם הסכסוך יגרור שימוש בנשק גרעיני. לאלה יש להוסיף את הנזקים של הקרינה הרדיו אקטיבית לטווח ארוך יותר, שיביא בעקבותיו מוות בייסורים לעוד מיליונים.
הודו ופקיסטן מדגימות את הסכנה הנוראה בחימוש גרעיני בסכסוכים אזוריים. אילו היתה הקהילה הבינלאומית יותר נחרצת בנושא ייתכן ופקיסטן והודו לא היו באות לכדי פיתוח נשק אטומי.
למתרחש בין הודו לפקיסטן, יש גם השלכות לגבינו. אנו נימצאים בסכסוך אזורי, שעומד בפני סכנת התגרענות. ישראל כבר פיתחה נשק גרעיני, היא נושאת במחסניה, בכברת קרקע מצומצמת כשלנו, כמות בלתי שפוייה של מאות פצצות אטומיות. מרוץ החימוש הגרעיני באזורנו נימצא בעיצומו ומנהיגים הרפתקנים משני המחנות עלולים להפעיל את המתג. אם הקהילה הבינלאומית לא רוצה לראות כאן התפוצצות אטומית שתשמיד את כולנו, היא צריכה להתחיל מיד בפרוק המרעום הגרעיני, בראש ובראשונה, פרוקה של ישראל מנישקה האטומי שכבר ייצרה, ומניעת ייצור נשק גרעיני מהמדינות האחרות. תלותה של ישראל בארה''ב ובמערב בכלל, מאפשרת פעולה כזו, בתנאי כמובן שהמערב יהיה נחוש למנוע את הפיכת המזרח התיכון לחבית נפץ אטומית, ביולוגית וכימית.
|
|
|
סמרטוט אדום / טור שבועי
