|
|
|
הוזמנתי להרצות בפני חברי אירגון משכילים יהודים, שביקשו ללמוד על יחסי יהודים-מוסלמים מאז מוחמד ועד ימינו.
לפני הפגישה בדקתי דוכן מכירת ספרים משומשים ומכיוון שמדובר בשעור שניתן במסגרת מוסד יהודי, מצאתי שחלק ניכר מהספרים עסק בתולדות היהודים, בדת היהודית, או בציונות וגם בארץ-ישראל/פלשתינה בה נולדתי.
ספר מצהיב בכריכה קשה משך את תשומת לבי, בעיקר משום שהכותב הוא העיתונאי הוותיק לאדיסלב פאראגו, שהכרתי מעבודותיו על מלחמת העולם השניה. הפעם, כך גיליתי, העליתי ''אוצר'' אמיתי, שכן הספר עוסק בסיורו הארץ-ישראלי של פאראגו, שבשנת 1936 בא בשליחות עיתונאית לתל-אביב, על רקע המאורעות.
וכך נפתח הספר (תרגום חפשי) ''ב-15 לאפריל 1936 נשמעו ביפו יריות אקדח. שמונה יהודים שנכנסו ליפו בדרכם למקומות עבודה חזרו לתל-אביב, על אלונקות, ללא רוח חיים.''
פאראגו ממשיך ומתאר את הארועים שהובילו לרצח שמונת היהודים ובין השאר מספר, גם כן בעמוד הראשון, ''שבישוב הערבי כארטייה, שאדמותיו נמכרו ליהודים, פרצו באותו יום תגרות אלימות בין המשטרה הבריטית והפלאחים, שסרבו לפנות אדמות שהחזיקו בחכירה. הערבים התנגדו, רגמו את השוטרים באבנים ובמהלך הקרב הקצר שהתחולל במקום נורה אחד מהם למוות.''
במקום אחר, עדיין בעמוד הפתיחה, מתאר פאראגו איך באוקטובר של אותה שנה חשף המכס הפלשתינאי מטען מסתורי שהגיע לנמל יפו, וכלל שקי מלט בתוכם הוסתרו לא פחות משלוש מאות רובים, ארבע מאות כידונים וארבע מאות אלף כדורים. המטען נועד לכתובת פיקטיווית של חברת איזק קטן בתל-אביב.
הספר המאלף, שאינו אלא עדות ראיה והתרשמות עיתונאית, כולל סיפורים רבים על הערבים הפלשתינאים, המתיישבים היהודים ואישים כמו הגיבור הלאומי פלשתינאי עז א-דין אל קאסם, שנהרג בהתקלות עם המשטרה, והמופתי הירושלמי, חג' אמין אל חוסייני, שהצטלם על רקע מסגד עומר והוצג כ''גראנד מופתי''.
כחובב ותלמיד הסטוריה נלהב,קראתי בשקיקה את הספר שלפעמים הזכיר את הימים האחרונים. ללא קושי ''החלפתי'' שמות... ערפאת במקום עז א-דין... שרון במקום בן-גוריון וקיבוצים או ישובי חומה-ומגדל כהתנחלויות או ישובים וותיקים.
הלקח ישן. הסכסוך הנוכחי החל לפני שנים, מייד עם פירסום הצהרת-בלפור, ומאז ידע עליות וירידות, מחזה דמים ובלהות המתרחש על אותה במה עם שחקנים אחרים.
כשהצעתי את הספר לעמית ערבי נתקלתי בסירוב אדיב. ''כל מה שאמריקאי הוא מראש פרו ישראלי'' הוא אמר ובתשובתו המחיש את הקשר הרצוף בין 1936 לשנת 2002 ואם נרצה בין שנת פירסום מכתבו הקצרצר של לורד בלפור לימי אוסלו ועד היום הזה.
הצעתי את הספר לעמית יהודי, שבעבר התגורר בארץ וזה עיין אך העיר ''שיותר חשוב להבין מה קורה בעצם רגעים אלה, ולכן חבל לבזבז זמן על היסטוריה חלודה'', כמעט כמו תשובות שהשיבו קיבוצניקים וחברי גדודי עבודה שראיין פאראגו. אנשי מעש שלא רצו לדעת על העבר, או על היריב בשטח והאמינו, כאז כן עתה, בנוסחת ''אני ואפסי עוד''.
במקום אחר מצאתי מאמר שכתב אחד, צבי פנקס, המציג עצמו כחבר פ.ק.פ/המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה שעל רקע המשך המאורעות כתב בשנת 1937 על הצורך להתארגן ''להבנת מניעי הצד הערבי ולהדבר עם מנהיגיו הצעירים והנאורים''. כל זה ללמד שגם אז נשמעו ברחוב היהודי ''קולות שמאל'' שבחלו בגישה הלוחמנית שפיתחו ההגנה והארגון הצבאי הלאומי ובתפיסת היציאה לשדה של צ'ארלס אורד ווינגייט. פנקס האשים את מוסדות היהודים ''במתן שרות לקולוניאליסטים הבריטים'' ותקף עמדות שקרא לדבריו בעתונות העברית ''על הצורך לסייע לאנגליה להתכונן למלחמה באירופה''. ללא קושי אפשר להחליף את שמו של פנקס האלמוני בזה של יוסי ביילין ואת בריטניה בארצות-הברית.
היסטוריה היא מסמך חיוני להבנת כל סכסוך לאומי-טריטוריאלי, הכולל היבטים אתניים תרבותיים וחברתיים, וכך ''בא לי'' להציע לקוראים לטרוח מעט ולחפש במקורות חומרים כמו ספרו של פאראגו כדי ללמוד על עומק שורשי הסכסוך וכמעט חוסר התקווה של חיפוש פתרונות ''יפים'' ברוח ''פוליטיקה נכונה''.
|
|
|
ספר משנת 1936 שכאילו נכתב אתמול
