העיתון הלונדוני ''סנדיי טיימס'' פירסם ידיעה לפיה ראש הממשלה אריאל שרון כבר הוריד הוראה לחיל האוויר להכין את הכלים לקראת הפצצת הכור הגרעיני האיראני שאמורה לצאת לפועל במחצית השניה של חודש מרץ, ימים ספורים לפני הבחירות.
הידיעה משתלבת היטב בספין התקשורתי שהתנהל ומתנהל בעיתונות הישראלית בקשר ל''פצצה האיראנית'', שמכין את דעת הקהל הישראלית לקראת האפשרות שישראל תיזום התקפה צבאית, אף על פי שלא היו כל התפתחויות דרמטיות באיראן בזמן האחרון.
אין לי ספק ששרון רוצה לחקות את ראש הממשלה המנוח מנחם בגין שיזם את הפצצת הכור העיראקי ב-1981 זמן קצר בטרם בחירות. הפעולה ההיא מילאה תפקיד מכריע בהבטחת קדנציה שניה לבגין. פעולה דומה באיראן, אם תעלה יפה, תזניק אל על את מניות ראש הממשלה שרון ותבטיח סופית את זכייתו בבחירות.
אלא שאיראן אינה עיראק, וההימור כאן יכול גם להיגמר בכישלון שעלול להוביל לקטסטרופה צבאית ומדינית.
איראן פיזרה את תעשיית הגרעין שלה באתרים שונים, וגם אם נניח שלישראל היכולת הצבאית להפציץ אתר אחד או שניים, (ויש כאלה המפקפקים בכך) הדבר לא יביא לחיסול תעשיית הגרעין; להיפך, ההערכה היא כי פעולה כזו תדרבן את איראן להכפיל ולשלש את מאמציה לחימוש גרעיני, שלא לדבר על פעולות תגמול שעלולות לדרדר את האזור לעימות בנשק השמדה המונית.
לא רק הטילים האיראנים שיכולים להגיע לכל מקום בישראל מאיימים עלינו, אלא גם מאות ואולי אלפי הקטיושות של החיזבאללה בלבנון שיכולות להגיע לאזור המפרץ בחיפה ולפגוע במאגרי הדלק והתעשיות הכימיות שיגרמו לדלקות ענק וזיהום סביבתי שיחייב את פינוי חיפה והפריפריה שלה. אנו גם צריכים לקחת בחשבון כי הטילים האיראנים יכולים להגיע לכור הגרעיני בדימונה ולעשות בו שמות, עד כדי הפיכת אזור הדרום לנגוע בענן רדיו אקטיבי ועל כן בלתי ראוי למגורי אדם.
שרון כבר הוכיח במלחמת לבנון שהוא הרפתקן מסוכן, ותכונה זו עלולה לצוץ מחדש, בעיקר אם הסקרים המחמיאים של היום ילכו ויתפוגגו ככל שיתקרב מועד הבחירות. או אז, אני חושש, הוא יכנס ללחץ אטומי, לא יעמוד בפיתוי, יהמר על גורל כולנו ויזום פעולה צבאית גרנדיוזית נגד איראן, שכאמור תוצאותיה יכולות להיות הרות אסון.
אשר על כן עצתי למתנגדי שרון במפלגות השונות, בעיקר לעמיר פרץ, להתנות את סירובם לתת יד לממשלה חלופית אליה יחברו 61 חברי כנסת, בהבטחה פומבית של שרון כי לא יזום כל פעולה צבאית נגד איראן.
שפוטים בידי ההון
החלטת בית המשפט העליון לדחות את עתירות הארגונים החברתיים נגד הקיצוץ הברוטלי שממשלת שרון-נתניהו ביצעה בקצבאות הבטחת הכנסה, לא הפתיעה אותי. זה היה הצפי שלי מיום שהוגשו העתירות.
מי שעוקב אחרי פסיקות הרוב המכריע של השופטים בנושאים חברתיים וכלכליים, ברור לו שמדובר בבית משפט שקרוב יותר לתפישת העולם של הקפיטליזם החזירי נוסח נתניהו מאשר להשקפת עולם סוציאליסטית דמוקרטית.
חוק יסוד כבוד האדם וחירותו שנחקק ב-1962 מזכיר במפורש את זכות הקנין ''אין פוגעים בקניינו של אדם'' (סעיף 3) אולם אין שום התייחסות לפגיעה בפת לחמו של האדם.
סעיף 1 של החוק קובע ''אין פוגעים בחייו, בגופו או בכבודו של אדם באשר הוא אדם''. מאז חקיקתו עושים צחוק מהחוק בכל הקשור להגנה על חייו וגופו של ''אדם באשר הוא אדם'', גם בברכת בית המשפט העליון. ראו את אלפי ההרוגים הפלסטינים מקרב האוכלוסייה האזרחית, כולל מאות ילדים, מאש חיילי הכיבוש; ראו את בית החרושת לעינויים שמדינת ישראל הקימה ב-38 שנות הכיבוש ודרכו עברו עשרות אלפי פלסטינים; ראו את שיטות החקירה האלימות של שוטרי ישראל שלמדו היטב את שיטות השב''כ שהופעלו על הפלסטינים והעבירו אותן לישראל.
פרשנות בית המשפט למושג ''כבודו של אדם'' ככל שהדבר כרוך במה שקרוי ''קיום בכבוד'' הוא מצומצם ביותר.
אהרן ברק, נשיא בית המשפט העליון, שכתב את פסק הדין של הרוב שדחה את עתירת הארגונים החברתיים, מפרש את הקיום בכבוד בקמצנות רבה, לכדי קיום פיזי בסיסי שלמטה ממנו מצוי הגוויעה מרעב.
ביטוי לכך אפשר למצוא למשל בסעיף 27 לפסק הדין בו קובע ברק, בהסכמת שישה שופטים, כי הגם שביטול ההנחה בתעריפי הנסיעה באוטובוסים מטיל את מלוא התשלום על כתפי הזכאים להבטחת הכנסה, אין בכך פגיעה כה אנושה שהרי, כך ברק ''הסעה ציבורית אינה הכרחית לקיומו של אדם'', וכל הקורא יצחק מרוב בכי. הנשיא ברק, שזה מכבר יש לו מכונית
שרד עם נהג וכנראה שכח איך נראה אוטובוס מבפנים, לא מבין כי אדם עני שהוא גם בעל משפחה, שגר למשל בירושלים בקטמונים, ועובד תמורת שכר מינימום או אפילו פחות מזה בגבעת שאול, הממוקמת בקצה השני של העיר, עבורו הנסיעה באוטובוס היא עניין מאד קיומי, שבלעדיו לא יוכל להגיע לעבודה.
הנימוק המשפטי שדרכו דחה ברק את העתירה, לפיו ''לא הובאו ראיות'' שהקיצוץ בקצבאות (כ-600 ש''ח מתוך הכנסה של כ-3000) פגע וממשיך לפגוע מדי יום בקיום בכבוד של מאה אלף משפחות בישראל, הוא למעשה יריקה בפניהם של העותרים.
ראשית, העותרים לא התבקשו להביא ראיות כאלה, ואם הן חסרו לשופטים, לא היתה מניעה לבקש זאת כהשלמה לעתירה, כפי ששופטי בג''צ עושים לעתים קרובות כאשר הם מבקשים מעותרים השלמות.
שנית, בין העותרים היו גם מקבלי קצבאות שהקיצוץ פגע בהם אנושות, כך שהוכחה לא היתה חסרה. כמו כן כללו העתירות טבלאות המציגות
בבהירות את ממדי הפגיעה במקבלי הקצבאות.
בעשרות עמודי פסק הדין פזורים פסוקים מסברי אוזן על החשיבות של קיום בכבוד, אבל אלו חסרי משמעות לאור דחיית העתירות.
בסופו של יום, העיקרון שמפעיל את בית המשפט העליון באשר לעניים בישראל, דומה לזה המופעל על הפלסטינים. לאלה ולאלה מאשר בית המשפט העליון פגיעה חמורה בזכויותיהם.
ואכן, ביום שבו פורסם בעיתונות פסק הדין הדוחה את עתירות הארגונים החברתיים, (13.12.2005) פורסם גם דו''ח האו''ם על מצב העוני בשטחים הפלסטינים הכבושים. הדו''ח מצביע על עלייה בממדי העוני, הרעב והאבטלה.
54 אחוזים מהאוכלוסיה הפלסטינית מוגדרים עניים; 37 אחוזים סבלו מקשיים בהשגת מזון; חלה עלייה של 15 אחוזים בתמותת ילדים; המתנחלים משיכים להתנכל לפלסטינים ומנתקים את מקורות המים של המשפחות הפלסטיניות. אלו מעט מהנתונים הקשים בדו''ח.
הממשלה הישראלית שאחראית לפגיעה בקיום בכבוד של הפלסטינים אחראית גם לפגיעה בכבוד של העניים בישראל. חבל שמעטים בלבד עושים את הקשר בין השניים.
מסיבה זו אינני מתפעל מפסק דין המיעוט של השופט אדמונד לוי. לכאורה הוא כתב דברים נאים אולם מאחר ואני יודע שלוי הוא מהגזענים היותר קשוחים בבית המשפט העליון, תומך בכיבוש, בהתנחלויות, במשטר האפרטהייד, ליבו גס בזכויות האדם של הפלסטינים, גם באלו של האזרחים הערבים בישראל, על כן אינני מתרשם מהתחשבותו הסלקטיבית בעניי ישראל בלבד. (ראו פסק דין שכתב בנובמבר 2005, שם דחה עתירה של משפחה בדואית מכפר ''בלתי מוכר'' בנגב שביקשה להורות לחברת החשמל לחבר את ביתה לרשת, משום שבתם בת השלוש חולה בסרטן וזקוקה לתרופות שיש לשמרן במקרר. לוי כמובן יודע שמאחזים בלתי חוקיים בשטחים הכבושים מחוברים לרשת החשמל. זה מבחינתו בסדר גמור. מדוע יופלה ''כפר בלתי מוכר'', שהוכרז ככזה בשרירות על ידי ממשלת ישראל, כפר הקיים כבר שנים רבות, עוד בטרם קמה המדינה? התשובה פשוטה: ענין לנו עם חייה של ילדה ערבייה. מה אכפת ללוי? שתמות. על פסק דין מביש זה שכתב אדמונד לוי, חתמו בבחינת ''אני מסכים'' לבושתנו ולבושתם, גם השופטים ברק וגרוניס. נזכור זאת לדראון עולם).
שאלה אחרת היא, מדוע אדם כמו ברק, שנימנה אמנם עם צמרת מקבלי השכר בישראל, אבל אינו בעל הון במובן הקלאסי של המלה, אלא מי שמשמש כשכיר כל ימי חייו, מבטא סולידריות דווקא עם בעלי ההון והרכוש ולא עם מקבלי הקצבאות או מקבלי השכר הנמוך? התשובה פשוטה. ברק וחבריו רואים עצמם בנושאים המהותיים של חברה, כלכלה ומדיניות זרוע של השלטון המממן את משכורתם ומגן על מעמדם. תפקידם להגן על בעלי השררה, ולא על הנשלטים.
יש כאן אלמנט המזכיר את העבד הפועל למען אדונו. משהו דומה קורה למרבית העיתונאים הכלכליים שעל אף היותם שכירים, כותבים בשרות בעלי ההון ונגד עמיתיהם מקבלי השכר. התסמונת של ''אהבתי את אדוני'', התחושה כי אם אתה מתחכך בבעלי ההון והשלטון אתה חש חלק ממנו, לפחות קרוב אליו, ועל כן מסתכל למטה בבוז כלפיי המון העם המרוויחים פחות ממך, מוכרת עוד מימי התנ''ך.
הדבר בא לידי ביטוי, בין השאר, בעוינות הגלויה שעיתונאים מגלים כלפיי עמיר פרץ, שעל אף שהוא מייצג סוציאל דמוקרטיה מאד מתונה, מוצג כאויב ''הכלכלה החופשית'' שעומד להלאים כל מה שיקרה בדרכו.
ישראל לאן?
נשיא איראן מחמוד אחמדינג'אד לא יורד מעל סדר היום. לפעמים הוא סתם מדבר שטויות, ויש שהוא מפתיע בהצהרה שדווקא קולעת לרחשי ליבם של ישראלים רבים. למשל, כאשר הוא מעלה סימני שאלה באשר להתרחשותה של השואה הוא מדבר שטויות, אבל לא חורג מפרקטיקה שמוכרת גם בישראל. מדינת ישראל שותפה להכחשת השואה הארמנית, בשביל לא להרגיז את טורקיה. והכל עבור חופן דולרים. שחס וחלילה לא יתבטל הסכם לשיפוצי מטוסים טורקיים בתעשיה האוירית. עדיף להרוויח כמה דולרים מאשר להצטרף למדינות בנות התרבות שהפרלמנטים שלהן קיבלו החלטה לציון יום זכרון להשמדת העם הארמני בידי הטורקים. באחת, שרון, קצב, פרס ולבנת לא טובים יותר מהנשיא האיראני.
אולם כאשר הנשיא האיראני מצהיר כי אם אכן היתה שואה באירופה, מדוע על הפלסטינים לשלם את המחיר? מן הראוי שהאירופאים יקצו איזו פיסת קרקע כדי להעביר לשם את מדינת ישראל.
הופה.
והעולם כמרקחה. הקנצלרית החדשה בגרמניה ממהרת ומוחה בתוקף. מה יש מה קרה? האם היא מפחדת שישראל תעשה שימוש ברעיון?
שהרי בישראל כבר אימצו מאות אלפים את הרעיון של הנשיא האיראני. אלפי הישראלים שעומדים מדי יום בתור בשגרירויות צ'כיה, פולין, גרמניה והונגריה כדי לחזור ולקבל את אזרחותם, בנוסף למאות האלפים שכבר נושאים אזרחות שניה, הם ביטוי לכך שיותר ויותר ישראלים מעלים סימני שאלה באשר לעתידה של מדינת ישראל שוחרת המלחמות, הגזענות והאפלייה.
או אז, מדוע לא להרהר בהסטת מדינת ישראל מהמזרח התיכון לעבר פיסת קרקע לא מיושבת באירופה, (אבל יכול להיות גם ביבשת אחרת) בלי לגרש אנשים, בלי פצצות אטום, בלי מלחמות, פשוט לחיות בשלום ובשלווה עם שכנים אחרים? אם זה לא הולך כאן, אולי זה ילך באזור אחר בבחינת משנה מקום משנה מזל?
תחשבו על זה.
נרצח או נהרג?
חייל המחסומים בצבא הכיבוש הישראלי ניר כהנא שנהרג מדקירה של לוחם גרילה פלסטיני במחסום קלנדיה הוגדר על ידי חלק מאמצעי התקשורת הישראלים כמי ''שנרצח''.
זו דרכה של מכבסת המלים הישראלית מאז החל הכיבוש.
בארה''ב אף עיתון לא מדווח על חיילים אמריקאים ''שנרצחים בעיראק''. ברור לכולם שמדובר בחיילי צבא כיבוש ופלישה שנהרגים על ידי לוחמי גרילה המתקוממים נגד הפולשים.
כך אף כאן. יש הבדל בין מתאבד שמתפוצץ באוטובוס ופוגע באוכלוסיה אזרחית לבין לוחמי גרילה התוקפים את חיילי צבא הכיבוש. לחייל כהנא לא היה מה לחפש בשטחים הכבושים, הדרך הטובה ביותר לשמור על חייו היא לא להיות שם.
כהנא הוא קורבן מדיניות הכיבוש והדיכוי של ממשלות ישראל. הוריו צריכים לשאול עצמם מה עשו כדי לטעת בו את הנכונות להיות חלק מצבא הכיבוש המתעמר ומתעלל באלפי פלסטינים, בהם נשים ותינוקות, שעומדים שעות בקור ובחום בתורים במחסומים.
הסכין שפגעה בחייל ביצעה באמת סיכול ממוקד מבלי לפגוע באזרחים, בניגוד לטילי חיל האויר שכל ''סיכול ממוקד'' שלו פוגע באזרחים חפים מפשע.
למשפחת כהנא אני אומר את מה שאני אומר לכל ההורים שכולים. שלא תדעו עוד צער. אולם בכדי שאמירה זו תתמלא גם תוכן, ראוי שתצטרפו למאבק בכיבוש, כפי שעשו לא מעט הורים שכולים שהבינו, כי ילדם לא נפל על הגנת המולדת אלא על הגנת המתנחלים ותאוות הקרקע שלהם.
עתידנות
הריני מסתכן בראיית הנולד: מפלגתו של שרון ''קדימה'' תגיע לבחירות עם סקרים הרבה פחות מחמיאים מאלה שמתפרסמים בימים אלה.
הרפתקה גרעינית
