שיר גרמני ידוע מספר על בתו של הענק, שמצאה איכר חורש בשדה והביאה אותו הביתה במטפחתה כדי להראות אותו לאבא. אבל האב הרצין פנים. ''האיכר אינו צעצוע!'' אמר, והורה לה לשים אותו בעדינות בחזרה במקום שמצאה אותו.
ארצות-הברית מזכירה לי את בת-הענקים הזאת. אבל, למרבה הצער, אין לה סבא שיאמר לה שעמים ומדינות אינם צעצועים.
כאשר הגיע ג'ורג' בוש הבן לשלטון, הוא הביא עימו חבורה של ניאו-שמרנים שהאמינו, ביהירות מזעזעת, שניתן להפוך מדינות על פיהן, לכפות משטרים כאוות נפשם ולהשתלט על אוצרותיהן.
בסיבוב הראשון של המשחק הם התכוונו לשים במטפחת שלהם את עיראק, איראן וסוריה. עיראק ואיראן בגלל אוצרות הנפט שלהן, סוריה בגלל מיקומה האסטרטגי. חוץ מזה, במקרה, ראו ממשלות ישראל בכל שלוש המדינות האלה איום אסטרטגי. הניאו-שמרנים, כמעט כולם יהודים, שמחו לעזור קצת גם לישראל.
השאלה הייתה את מי מהשלוש לכבוש ראשונה, והבחירה נפלה, כידוע, על עיראק. מכיוון שהניאו-קונס (קיצור לניאו-קונסרבטיבים, ניאו-שמרנים) היו בטוחים שהצבא האמריקאי יתקבל שם בפרחים (ואיך לא?) ושהמערכה תסתיים תוך כמה ימים, התעוררה השאלה מי תהיה הבאה בתור, השכנה ממזרח או השכנה ממערב.
כיום, בדיעבד, אפשר לתמוה מה היה גדול יותר: בורותם של הניאו-קונס או שחצנותם. לא היה להם מושג על עיראק, ונראה שזה גם לא הטריד אותם. הם הרי ידעו שדי במכה אחת כדי לסיים את המלאכה ולהמשיך בדרך.
אילו שאלו את בעלי-בריתם הבריטים, היו יכולים ללמוד משהו על המדינה שהם עמדו להתקיף, למשל שעיראק מעולם לא הייתה מדינה אמיתית. היא הורכבה על-ידי האימפריה הבריטית לנוחיותה, משלושה אזורים שונים מאוד. תמיד הייתה דרושה דיקטטורה כדי להחזיק את החבילה ביחד: תחילה של הבריטים עצמם, אחר-כך של רודנים שונים. סדאם חוסיין היה רק האחרון שבהם.
כאשר ניתץ הצבא האמריקאי את הכוח הקושר, החבילה התפרקה. כיום סוערות בארץ האומללה שתי מלחמות מקבילות: מלחמת הסונים בכיבוש האמריקאי, ומלחמת-אזרחים משולשת. בוושינגטון מקשקשים על הצבא העיראקי החדש, שיקבל או-טו-טו את משימת הביטחון לידיו וישחרר את מרבית הכוחות האמריקאיים. אבל בפועל אין בכלל צבא עיראקי, אלא מיליציות נפרדות של הכורדים, השיעים והסונים, שכל אחת מהן משרתת את מנהיגי עדתה.
האמריקאים היו רוצים להוציא את מרבית צבאם מעיראק ולהשאיר שם רק חיל-מצב מצומצם, שיבטיח את שליטתם על אוצרות-הנפט. שאיפה זו הופכת במהירות לחלום. הסוף יהיה, מן הסתם, כמו בוויאט-נאם. דעת-הקהל האמריקאית תמאס במלחמה חסרת-תוחלת, והצבא יסתלק כשזנבו בין רגליו. הוא ישאיר אחריו בוקה ומבולקה.
ובאשר לשכנות.הניאו-שמרנים של וושינגטון כבר נפוצו לכל עבר, ועל הרפתקה צבאית נגד איראן או סוריה אין מה לדבר. עיראק מכלה את צבא ארצות-הברית, המורכב משכירי-חרב, ויש מחסור בחיילים. אז מה עושים? מנסים לערער את שתי המדינות בדרכים אחרות, תוך הפיכת האימרה המפורסמת של קלאוזביץ על ראשה: ''המדיניות איננה אלא המשך המלחמה באמצעים אחרים.''
כעת מתנהלת מערכה אמריקאית חובקת-עולם כדי לשבור את המשטר הסורי באמצעים לא-צבאיים. מזכיר האו''ם, שהפך מזמן למשת''ף אמריקאי, ממלא את תפקידו במערכה, וכך גם רוב מדינות העולם, התלויות בחסדי ארצות-הברית. לשם כך מנוצל רצח רפיק חרירי, ראש-הממשלה לשעבר של לבנון. אינני זוכר שוושינגטון התרגשה אי-פעם מרצח פוליטי, כאשר הקרבן היה בישוף מתקדם במרכז-אמריקה או שייח' מוסלמי בעזה. הדאגה הפתאומית להענשת רוצחי המיליארדר הלבנוני ממש נוגעת ללב.
אחת השותפות הפעילות ביותר במערכה לשבירת סוריה היא ממשלת ישראל. היא מסייעת במאה צורות שונות. סוריה מואשמת במעשי החיזבאללה בלבנון, בטיפוח ה''טרוריסטים'' הפלסטיניים, ועוד ועוד. ראש אמ''ן, המשמיע תדיר הערכות כמעט אינפנטיליות בכלי-התקשורת, המציא כל מיני קונספירציות סוריות.
לכאורה יש הגיון בקו הזה. בתמורה מחקה ארצות-הברית מסדר-היום העולמי את כיבוש רמת-הגולן. קונדוליזה רייס מטיפה מוסר בעזה ובגדה המערבית, אך אינה אומרת מילה על הגולן, שהיה שטח סורי ריבוני. סיפוח השטח במלחמה הוא הפרה בוטה של מגילת האו''ם. לג'ורג' ולקונדי זה לא מזיז.
בכל זאת הייתי מציע לממשלת ישראל לחשוב פעמיים אם אנחנו באמת מעוניינים בשבירת המדינה הסורית. אם זה יקרה, מה יהיה המצב בגבולנו הצפוני?
אני זוכר שיחה עם יצחק רבין ב-1976, כאשר הסורים פלשו ללבנון. היום כבר נשכח שהם דווקא הוזמנו על-ידי הנוצרים, כדי להילחם בכוחות אש''ף והמוסלמים.
כאשר התקרבו הסורים לגבול הישראלי, פרצה אצלנו בהלה. שר-הביטחון שמעון פרס ואנשיו דרשו לקבוע ''קו אדום'' ולמנוע מהסורים להגיע אל הגבול. דעתו של ראש-הממשלה רבין הייתה הפוכה. זוהי שטות גמורה, אמר לי. בגבולנו עם סוריה, ברמת הגולן, אין שום בעיות. אם יתפסו הסורים גם את גבול הגליל, ישרור שם שקט.
רבין צדק, כמובן, וחבל שנכנע לפרס ולהיסטריה הציבורית. הצבא הסורי נעצר, ובחלל הריק שנוצר בינם לבין ישראל נוצר תחילה ''פתח-לנד'', ואחר-כך ממלכת חיזבאללה.
אותו הדבר עלול לקרות עכשיו בגבול הסורי, אם יקרוס שם השלטון הקיים וייווצר שם תוהו-ובוהו.
סוריה היא מדינה שבירה מאוד. אמנם, אין בה שלושה עמים שונים, כמו בעיראק, אך יש בה התחרות עתיקת-יומין בין דמשק וחאלב, ערבים וכורדים, והרבה עדות דתיות. הסורים השלימו עם הדיקטטורה של משפחת אסד, מפני שהם חוששים מפני אנרכיה.
אסד הוא בן אחת העדות הקטנות ביותר, העלאווים, חסידי עלי, חתן הנביא. הדבר מזכיר את הסיפור התנ''כי על בחירת המלך הראשון של ישראל. שאול נבחר מפני ש''בֶן-יְמִינִי אָנֹכִי מִקַּטַנֵּי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, וּמִשְׁפַּחְתִּי הַצְּעִרָה, מִכָּל-מִשְׁפְּחוֹת שִׁבְטֵי בִנְיָמִן'' (שמואל א',ט'). כשהשבטים הגדולים והחזקים אינם יכולים להסכים ביניהם על מועמד, הם מעדיפים מועמד שהוא דווקא בן שבט קטן וחלש, שאינו מסכן אותם.
זה 33 שנים אין לנו בעיות בגבול הסורי. מי יודע מה יקרה אם בסוריה תשתרר אנרכיה? נכון, זאת לא הבעיה של אמריקה. אבל זאת הבעיה שלנו.
בעיית איראן שונה בתכלית.
האומה האיראנית מלוכדת וחזקה. היא עלולה ליצור פצצה גרעינית. בעיני רבים זהו חלום-בלהות: מדינה מוסלמית קנאית, שונאת ישראל, ובידה נשק-ההשמדה האולטימטיבי.
אני מתרגש פחות. הסיסמאות האנטי-ישראליות של איראן קיצוניות, אבל בשקט-בשקט עשתה איראן עסקים עם ישראל, ולא רק בפרשת איראן-גייט. האייתוללות האימתניים מתנהגים בדרך כלל בצורה מפוכחת מאוד.
אם אנחנו רוצים למנוע מאזן-אימה גרעיני, יש רק דרך אחת: לנצל את הזמן שבו יש לנו מונופול בתחום זה ולעשות שלום - תחילה עם העם הפלסטיני, ואחר-כך עם כל מדינות המרחב. במסגרת שלום כזה אפשר לכונן משטר של פירוז גרעיני עם פיקוח הדדי.
הצרה היא שאי-אפשר בכלל להתווכח על הנושא החיוני הזה, כל עוד הוא נשמר אצלנו בסוד כמוס. אני מציע לפתוח אותו לרווחה ולהתמודד עם הבעיה בגלוי. הגיע הזמן.
ואשר לבת-הענקים, הגיע הזמן שמישהו יגיד לה: הניחי לעמי המרחב הזה. הם אינם צעצועים!
בת הענק
