הסופרת הדרום אפריקנית נדין גורדימר, זוכת פרס נובל לספרות בשנת 1991 ומי שנמנתה עם אנשי הרוח המעטים שנאבקו נגד שלטון האפרטהייד, אמרה בראיון ל''הארץ'' (14.11.2005) ''שהגלובליזציה היא חילופי מסחר בין ארגונים בעלי כוח, ולא עושה שום דבר כדי לצמצם את הפער בין עניים לעשירים בעולם. למעשה ב- 10 השנים האחרונות הפער החריף. העולם מלא היום יותר מתמיד באנשים שמבקשים מקלט פוליטי בגלל עוני או מלחמות שמתרחשות במדינות שלהם''.
ואכן, אין כמעט יום בו איננו קוראים על ניסיונות של מהגרים מארצות העולם השלישי, בחלקם הגדול מוסלמים מארצות אפריקה ואסיה, להגיע בדרך לא דרך לאחת מארצות אירופה, בתקווה ששם ימצאו קיום בסיסי כלשהו.
מדובר בתופעה מופלאה. אנשים עושים כל מאמץ, עד כדי סיכון חיים, כדי להגר לארצות בהן הם יודעים כי הינם לא רצויים, שהיחס אליהם יהיה שלילי, לעתים משפיל, ספוג בגזענות, שהם יהנו במקרה הטוב משולי השוליים של היש הכלכלי שימקם אותם בתחתית סולם ההכנסה, ובכל זאת הם מעדיפים את החיים של עוני מרוד באירופה השבעה, מאשר עוני על סף גוויעה וגסיסה בארצות מגוריהם.
ואילו אירופה אחוזה בעתה לנוכח גלי הגירה אלה. ממשלות הקהילה האירופית עושות הכל כדי לחסום את ההגירה. מספר המוסלמים בקהילה האירופית מגיע היום למיליונים רבים, 6 מיליון בצרפת, מיליונים בגרמניה, בבריטניה, מאות אלפים בבלגיה, בהולנד, בדנמרק. ובכל הארצות האלה המהגרים מרוכזים במעין גטאות, ויש תסיסה, ויש מירמור, ויש חוסר עבודה, ויש גזענות, ויש פונדמנטליזם דתי שהולך ופורח בקרב הקהילה המוסלמית, ויש אלימות, ואירופה לא יודעת נפשה מחמת החשש מה צופן העתיד.
לא זו בלבד שהמוסלמים לא מתערים בארצות שהיגרו אליהן, אלא חומות הבידול בין המוסלמים באירופה לחברה הסובבת גבוהות מתמיד. יש לא אחת חיכוכים על בסיס של הבנה שונה מהי דמוקרטיה.
בדנמרק מתנהל עתה מאבק בין הקהילה המוסלמית לבין העיתונות והממשלה לנוכח קריקטורה שפורסמה באחד העיתונים בנושא הנביא מוחמד, שפורשה כעלבון. המוסלמים ערכו הפגנות הדורשות מהממשלה לגנות את העיתון ולאסור קריקטורות כאלו, ואילו ראש ממשלת דנמרק נאלץ להסביר כי בדמוקרטיה הממשלה לא מכתיבה לעיתון מה לפרסם, והעיתון טען שלא היה כל עלבון בקריקטורה.
שנים של מגורים באירופה לא גישרו על פני התהום הפעורה באשר למושגי יסוד של חברה פתוחה ודמוקרטית. אירופה חוששת כי אם לא תיעצר ההגירה בצורה נחרצת, אורח החיים הפתוח והדמוקרטי ביבשת עומד בסכנה.
אנשי רוח ופעילים פוליטיים מקרב הרוב הלבן באירופה שנאבקים נגד הגזענות והאפליה לא גרים ברובעי המגורים של המהגרים. גם האינטלקטואלים השמאליים בצרפת, אנגליה או הולנד, אינם רוצים שמאות מיליוני רעבים באפריקה ינהרו לארצם.
אנחנו מכירים את התופעה גם בישראל, אף על פי שלא מדובר במוסלמים. כאן לכאורה לא היתה אמורה להיות בעיה. יש חוק שבות שמאפשר הגירה יהודית ללא הגבלה, עד שהדברים מגיעים לאפריקה. ההגירה מאתיופיה, עליה בשפה הציונית, נמצאת בסטטוס שונה לחלוטין מזו המגיעה מאירופה.
ישראל, שפתחה את שעריה לכל יהודי, השאירה פתח צר בלבד שעה שמדובר ביהודי אתיופיה. השיקול כאן דומה מאד לזה באירופה. הגירה המונית של שחורים מאפריקה נתפשת כסכנה לאורח החיים ורמת החיים של החברה בישראל. וכמו באירופה, אף כאן המהגרים מתרכזים במעין גטאות וסובלים מאפליה ויחס גזעני, שהם מתכון לתסיסה והפגנות.
מה הפתרון?
בצד המאבק נגד גזענות ואפליה בכל ארץ וארץ, יש להיאבק על חלוקה חדשה של העושר העולמי ברוח דבריה של נדין גורדימר. גלובליזציה מסוג אחר.
הרעב והעוני באפריקה ובארצות אחרות של העולם השלישי לא ייפתרו באמצעות הגירה, אלא בהעברה של חלק מהעושר שנצבר בעולם העשיר להשקעות בארצות העולם השלישי על מנת לפתח תשתיות כלכליות, שרותי בריאות וחינוך שיהפכו את אפריקה ליבשת של חיים פורחים.
כאשר רמת החיים, אורחות החיים, החינוך, הבריאות וכו' באפריקה יהיו דומים ברמתם לאלו שבאירופה, גם ההגירה לא תיתפש יותר כאיום.
ילדים הלוחמים נגד עוול
לפני ימים ספורים צפיתי בסרט דוקומנטרי על הצלם רוברט קאפה. איש מרתק ומיוחד. צלם מלחמות מפורסם שהיה איש שמאל ופצפיסט. קאפה נולד בהונגריה. היגר לגרמניה כדי לא לחיות בצל משטרו הפשיסטי של האדמירל הורטי. עם עליית הנאצים לשלטון היגר לצרפת.
כצלם תעד רבות מהמלחמות במאה ה-20. מלחמת האזרחים בספרד, מלחמת העולם השניה (איטליה, הפלישה לנורמנדי), מלחמת העצמאות, מלחמת ויטנאם. הוא נהרג ב-1954 בויטנאם שעה שעלה על מוקש.
באחד מפרקי הסרט אנו רואים תמונות של ילדים איטלקים בני 14 שנלחמו בכובש הגרמני. חלקם נהרגו מאש חיילי הכיבוש. קאפה הנציח את הילדים הלוחמים ואת ההלוויות שנערכו להם. הדבר הזכיר לי את ילדי האבנים מהאינתיפאדה הראשונה והשנייה. ילדים בשכם ובג'נין, כמו בנאפולי, נעזרו באמצעים דלים כדי להשתתף במאבק בכובש אכזרי ששלל מהם ומהוריהם את חירותם וכבודם כבני אדם. בשטחים הכבושים, כמו בנאפולי, נהרגו ילדים מאש חיילי הכיבוש.
הזדהותי עם הילדים, שם כמו כאן, היא מלאה. אינני יודע מה הייתי עושה אם הייתי ילד בתנאים דומים. אני יודע שכאדם בוגר זרקתי לא אחת אבנים וחפצים אחרים על חיילי הכיבוש. אבל אני רוצה לקוות, שאילו אני ילד בנאפולי בשכם או ברמאללה, הייתי נהוג כמותם.
זילות חיי אדם (1)
שתי ידיעות שהופיעו השבוע בעיתונות.
הידיעה הראשונה מספרת על אב דרוזי שתלה את בתו בחורשת זיתים משום שהיה לה רומן עם צעיר מוסלמי.
רצח בלתי נתפש. זה מה שקרוי ''רצח על כבוד המשפחה''. נער הייתי וגם בגרתי ועדיין איני מבין כיצד יכול כבוד המשפחה להישמר כאשר אב רוצח את בתו משום שמימשה את זכותה הסוברנית לאהוב על פי בחירתה.
הידיעה השנייה מספרת על חיילי הכיבוש הישראלי שפצעו בג'נין לוחם פלסטיני, ולאחר ששכב פצוע, במקום לסייע לו ולהפנותו לבית חולים, רצחו אותו בדם קר. פשע מלחמה. שמו של הלוחם שוג'וע בילעאווי.
המשותף לשתי הידיעות, הוא קלות הדעת הפושעת שבה נוהגים בני אדם בחיי הזולת.
זילות חיי אדם (2)
הפעם מדובר בשני שופטים, שניהם חובשי כיפה סרוגה גזענית (להבדיל מחובשי כיפת שלום) שכל אחד בתורו מימש פסיקה מקוממת שחוץ מגזענות וזילות חיי אדם אין בה כלום.
הראשון, שופט בית המשפט העליון אדמונד לוי, ששיחרר למעצר בית את המתנחל שמשון ציטרין הנאשם בניסיון לרצוח את הנער הפלסטיני הילאל מג'יידה בגין חלקו בלינץ' במואסי בימים של טרם התנתקות, כאשר בריונים מתנחלים התפרעו והתנכלו לפלסטינים.
השני, סא''ל אהרון משניות, שופט בית המשפט הצבאי של פיקוד דרום, שזיכה את סרן ר' מהריגת הילדה בת ה-13 אימאן אל-המאס מרפיח.
כזכור הואשם הקצין ''בוידוא הריגה'' של הילדה באוקטובר 2004. השאלה, האם הוא ביצע וידוא הריגה לבד או שמא מי מחייליו בפיקודו ביצעו זאת, היא לטעמי משנית. אין מחלוקת על כך שהסרן וחייליו ''הסתערו'', כך במקור, על הילדה בירי מטורף, שעה שהיתה בדרכה לבית ספרה בלבוש אחיד מוכר וקל לזיהוי (פסים ירוק לבן).
כמו כן אין מחלוקת על כך שהקצין הורה, ההקלטה פורסמה בתקשורת, ''לירות בכל דבר זז, גם בילד בן 3''. אבל זהו גורלה של ילדה פלסטינית, שגם לאחר מותה, כאשר היא נופלת לידיו של שופט צבאי ישראלי חבוש כיפה גזענית, היא נרצחת פעם שנייה.
מקרים אלו עוררו בי מחדש מחשבה שמעסיקה אותי מעת לעת, על ישראלים שמביאים מארצות מוצאם את מושגי הרודנות והגזענות, שהיו מופנים קודם נגדם, ועתה הם מפנים אותם נגד אחרים, בעיקר, אבל לא רק, פלסטינים בפרט וערבים בכלל.
מספר דוגמאות.
המתנחל אליקים העצני הביא ממולדתו הקודמת גרמניה את שוד הרכוש והגזענות. מה שהופנה נגד יהודים, הוא מפעיל עתה נגד פלסטינים.
השופט אדמונד לוי, הביא ממולדתו עיראק את מושגי העוול והרודנות המשפטית.
אביגדור ליברמן הביא ממולדתו ברית המועצות דפוסי מחשבה עריצים.
המציאות הישראלית הינה קרקע דשנה לפריחת כל הסחי והמאוס הקיים בעולם. חלק מהמהגרים אימצו זאת אל ליבם, שכחו מהר מאד את סבלם בעבר, ואילו הישראלים ילידי הארץ, הם כבר קלטו זאת באופן טבעי, מגן הילדים.
מה בין חרדל לזרחן?
ארה''ב נאלצה להודות כי השתמשה בפצצות זרחן במלחמתה בעיראק. הזרחן הוא נשק קטלני, הגורם לכוויות עמוקות שגורמות למוות ביסורי תופת. הנשק אסור בשימוש לפי אמנת ז'נווה משנת 1980.
מה המשותף בין בוש לסדאם? שימוש בנשק כימי.
סדאם חוסיין הפציץ בגז חרדל את הכפר הכורדי חלאבג'ה, ובוש הפציץ בפצצות זרחן את העיר פאלוג'ה.
בשני המקומות נפגעו אזרחים מנשק כימי.
יצוא דמוקרטיה בעזרת פצצות זרחן. עוד פטנט מבית היוצר של בוש וחבריו. ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.
יש להם בורג רופף
במסגרת פסטיבל רבין לרגל עשור להירצחו, התקיים ראיון באחד מערוצי הטלוויזיה עם ראש השב''כ היוצא אבי דיכטר. הוא נשאל אלו לקחים הסיק השב''כ מהרצח? ותשובתו: הידוק מסיבי של השמירה סביב ראש הממשלה. מניעה מוחלטת של גישה אליו. כל הזמן סובבים את ראש המשלה מאבטחיו האישיים בחגורה הדוקה, כך שאם ינסה מתנקש כלשהו לירות לעברו, זאת הנחת העבודה, הכדורים יפגעו במאבטחים. מעבר לתמיהה על שיש צעירים המוכנים לסכן את חייהם בכדי לשמור על שרון, אני סבור שכל הקונצפציה חסרת תוחלת.
כמי שנושא השמירה על ראש הממשלה מרתק אותו, אני עוקב כבר שנים אחר דפוסי שמירתו, הן באזור מגוריו, הן ביוצאו מביתו וממשרדו, הן בהופעותיו הפומביות והן במשכן הכנסת.
מסקנתי, שאין דבר כזה שמירה הרמטית. מי שכלה ונחרצה עימו לפגוע בראש הממשלה יכול, גם כיום, ואפילו בקלות יחסית, להגיע אליו בשיטת יגאל עמיר. יש די והותר חורים בחגורה, שלא לדבר על פגיעה מטווח רחוק למי שמצויד בטיל או בנשק טלסקופי מדויק.
שמירה על ראש הממשלה הוא עסק יקר מאד. לפחות עשרות מיליונים. המכוניות המשוריינות היקרות שוות לכפרות. טילי לאו וטילים אחרים מסתובבים בשוק בכמויות אדירות, ומצויים הן בעולם התחתון ובוודאי במחסני הנשק של מתנחלים רבים. די בטיל אחד של יורה שעבר הכשרה בצבא כדי לשלוח את המכונית המשוריינת לגרוטאות ואת היושבים בה לבתי חולים או בתי קברות.
מסקנה: כל העסק הזה הוא יותר עניין של יוקרה, של מעמד. מי שיש לו מאבטח נחשב לאישיות חשובה. אפשר בלי זה והביטחון לא יפגע.
את המיליונים מוטב להעביר ליעדים יותר חשובים, כמו למשל אמהות חד הוריות, או לקרן לקניית תרופות יקרות עבור חולים שזקוקים לתרופות שלא נמצאות בסל הבריאות.
מהגרים לא רצויים
