המאמר מתפרסם בעת ובעונה אחת באתר המחבר זרקור.לפני מספר ימים שמעתי ב''קול ישראל'' אישה שמייצגת קבוצה חדשה המבקשת שאחד ממשואות יום העצמאות יוקדש לאחדות בישראל. בכך מצטרף גוף חדש זה, אם אמנם יאריך ימים, לגופים קיימים. הראשונה היא ''גשר'', עמותה שפועלת יותר משלושים שנה בקידום הבנה בין דתיים לחילוניים וקבוצות נוספות בחברה הישראלית. תנועה אחרת שפועלת למען הידברות בין מגזרים שונים בקרב הציבור היהודי היא ''צו פיוס''. סיסמה שהיא על משקל ''צו גיוס'' אך עומדת בניגוד מוחלט והיא אנטי תזה ל''צו פיוס'', צו שיכול לתת, בעמל רב, אדמו''ר או אייטולה או איזה בישוף-כולם מתוך ההיררכיה הדתית. חלילה לי לזלזל באף אחת מהן בכל הקשור לכוונות.
המונח אחדות ע''פ אבן שושן היא ''התחברות ביחד, שיתוף מלא, הסכמה כללית בדעות או בפעולות.''. מכאן כבר נגזר שאין הוא הולם ישות כמו עם או אומה, אלא קבוצות של אנשים במסגרות שונות. כמו מפלגת ''אחדות העבודה'' בעבר, שהייתה לה אידיאולוגיה מוגדרת. או ''ממשלת אחדות לאומית'' אשר קמה ערב מלחמת ששת הימים מתוך מאמץ לקונסנסוס מדיני ובטחוני רחב ככול האפשר. כאשר הגורם לאחדות נעלם, התפרקה גם ''ממשלת האחדות''. יש גם ''אחווה- אחדות'' יצרנית חלבה, טחינה ומוצרי אפייה. אך זה כבר שייך למדף אחר.
אחדות ישראל היא בעצם מונח דתי ומקורו, ע''פ כתובים, במעמד הר סיני כאשר עם ישראל ניצב מול ההר מתוך אחדות ואמונה שלמה. בקרב הציבור הרחב, החילוני ויש להניח גם המסורתי, ישנם גורמים דומיננטיים שמאחדים את העם. אולם הכול במסגרת מערכת נורמות, חוקים או חוקה. הסוגיה מתעוררת כאשר חלק מן העם אינו מקבל מרות של השלטון שמקורו בריבון, העם, אשר מיוצג בבית הנבחרים או אצלנו בכנסת.הריבון לדידו הוא ריבון עולם.אמנם גם במקרה זה,גם בגולה וגם בארץ, הציבור החרדי שאינו מכיר ברשויות הקובעות במדינה, אלא בהלכה, מכיר בדיעבד בשלטון, כאן ובחוץ, בבחינת ''דינא דמלכותא דינא''. כלומר יש לקבל בלית ברירה את הוראות השלטון.
משום כך, בעיית האחדות אינה בעיה אינהרנטית של החברה הישראלית. כמו בכל חברה פתוחה, גם בה יש חילוקי דעות כמעט בכל תחום של עשייה או תפיסת עולם. אולם המשותף בין רוב המסגרות הללו, פוליטיות או חברתיות- כלכליות, הוא המכנה המשותף של קבלת עול המשטר הדמוקרטי.
מה שאין כן לגבי גופים שלפחות במוצהר אינם מקבלים מרות זאת, כפי שהיינו עדים לכך לקראת פינוי חבל עזה ובמהלכו. על כך נכתב ונאמר רבות, וכל הדיבורים על קרע בעם הם מופרכים. גם זה הוכח.
עם מסגרות לאומיות-דתיות, או חרדיות גרידא, ניתן להגיע לאיזה דו קיום מאולץ, מכוח העובדה שהם אזרחים ותושבים של אותה מדינה. אולם המונח ''אחדות'' אין בו דבר וחצי דבר עם קיום יחד. משום כך, עם מלוא ההכרה, ואף ההוקרה, ברצונן הטוב של תנועות אלה למען יתר הרמוניה בין רובדי העם השונים, אני רואה בכך ברכה לבטלה. המקום לטפל ביתר אחדות, הוא בשורשים השונים של העדר אחדות. בתחומי החברה, הכלכלה, החינוך, יתר שוויונות, יתר סובלנות לכל דבר שונה, כולל בתחום הדתי. אך מן הראוי שמגמה זאת תהיה נחלת הכול, ולא חד סטרית.
עוד משואה ל''אחדות העם'' עלולה להיות חרב פיפיות, איזה בומרנג שיחזור אליך ובסופו של דבר
השכר ייצא בהפסד. יש די והותר סמלים ומנטרות שאין להם כיסוי, ומדוע צריך עוד אחד. אלא אם כן המטרה הייתה לקבל מיקרופון, והוא ניתן לגברת הזאת. גם כן משהו.
ממשלת חלם
ברשימה הקודמת התייחסתי, בין היתר לנושא הריסת בתי העלמין בחבל עזה. הממשלה, כידוע, החליטה נגד ההריסה. ביום ב' בבוקר שמענו שתי ידיעות. אחת, שפלשתינאים חדרו לרצועה והעלו באש ארבעה בתי הכנסת. שנייה, גינוי של דובר משרד החוץ האמריקני על שישראל בזדון השאירה את מלאכת ההריסה לפלשתינאים כדי להבאיש את שמם. זה מה שקרה בחלם. השלג שירד היה כה יפה שהשמש שהעיר את המאמינים לתפילת שחרית לא רצה לקלקל אותו, ובהתייעצות בין פרנסי העיירה הוחלט שארבעה חלמאים ישאו אותו על שולחן. אז כפי הפתגם היהודי. אכלו דגים רקובים, שברו להם את העצמות וגירשו אותם מן העיר. ממשלת חלם 2005.
אחדות בע''מ
