המאמר פורסם גם באתר של המחבר.האם ישראל מצליחה להתנהל במישור רציונאלי, בכל האמור לחיכוך הפנימי שמעלה בה שאלת השטחים והנסיגה מהם? מהם גבולות המשחק הדמוקרטי של מותר ואסור, מעבר לטעם רע לשמו? פינוי רצועת עזה שב ומראה כי הישראלים, למרבה המזל, אינם בנויים למלחמות פנימיות, וזוהי כבר הצלחה לכשעצמה בהשוואה למדינות שהתנסו במלחמת אזרחים. לעומת זאת פורחת כמות השנאה והשימוש הנלוז באלמנטים הלקוחים מתקופת השואה, באופן המלמד משהו על הפסיכה הישראלית.
ישנם בוודאי אנשים שלא יסכימו עימי לגבי טיבו ו/או אמיתותו של המשפט הבא, ובכל זאת: על מנת לקיים מדינה המתנהלת בקודקס סביר כמקובל ברחבי העולם הראשון, יש לסגת לא רק משטחי רצועת עזה אלא גם מרוב שטחי יהודה ושומרון, וזאת מסיבות שאינן מסתדרות עם מבנה דמוקרטי נורמאלי של מדינה המבקשת להיות מדינה מערבית: לא ניתן לקיים מנגנון דמוקרטי לצד מדיניות כיבוש, שלא לדבר על הבעייה הדמוגראפית, שלפני כמה ימים קיבלה מימד נוסף על ידי פרסום ממצאים סטטיסטיים בנדון. חלומם של המתנחלים הביא את ישראל אל פי פחת חוקי, הומאני, דמוגראפי וטכני, ומי יודע היכן היה נעצר לולא אקט הפינוי שאינו אלא אקט של שפיות וחזרה אל קרקע המציאות. לשון אחר: קיומה של דמוקרטיה לצד מנגנון ענק של כיבוש המספח מליוני ערבים, הנו מתכון ברור לפיצוץ עתידי שאיש אינו יכול לחזות את שיעורו.
הפינוי והנסיגה מהווים שבר וטרגדיה עבור רבים, ואין שום טעם לחוש בשמחה לאיד על יגונם ועל התנפצות חלומם של מתנחלי רצועת עזה, ממש כפי שאין טעם להתלונן על מחזות הפינוי עצמו: מעבר ליללות בכי, התגוששות פיזית, ותופעות של סחיבתם ו/או גרירתם של אנשים, לא נראו תופעות של שימוש באש חיה או כל דבר שהיה יכול לעלות בחיי נפש, למעט שני מקרי רצח על רקע לאומני שקרו במקומות אחרים בארץ, ואשר להבנתי אינם משקפים את התנהגותם ואת תחושתם של רוב המתנחלים.
התבצרותם והתנגדותם של המתנחלים לפינוי היתה עד לשלב זה בתחום הסביר, וניתן להשוותה להתנגדות שמגלים מתנגדי אטום ומתנגדי גלובליזציה בהפגנות באירופה, לדוגמה, או להפגנות אלימות בדרום-קוריאה. למרבה המזל עד לשעה זו לא היתה התנהגותם האלימה קטלנית, ואיש לא ירה בחיילים. בהתחשב בכך שהמדובר באנשים אשר חשים כי כל עולמם חרב עליהם, היתה זו התנגדות יחסית חלבית, היות והדבר היה יכול להיות גרוע פי כמה. אני משער שאם יערכו בדיקות סטטיסטיות מדויקות, יגלו שרוב האנשים בהתנחלויות הרצועה עזבו מיוזמתם לאחר קבלת צו הפינוי, למעט מיעוט פרובוקטיבי שהגיע אל המקום, אשר גם כן 'שמר' על כללי משחק מסויימים שפירושו שנמנע מפתיחה באש. 'מלחמת אחים' לכשעצמה לא התקיימה כאן, ואין כל טעם לפנטז בכיוון זה; לו היה חלילה פורץ דבר מסוג זה היה עצם קיומה הדמוקרטי של ישראל מונח על כפות המאזניים במסגרת סכנה שאין שני לה. פאציט: המתנחלים עמדו בפיתוי זה בכבוד יחסי, למרות שנשמעו גם התבטאויות אחרות.
כ'פיצוי' לפינוי היחסית-חלק שהתנהל עד כה, קיבלו הצופים ברחבי העולם את הקיטש המחליא של טלאים כתומים, הטחת כינויים הלקוחים מז'רגון נאצי בחיילי צה''ל, קריעת דגל ישראל, קריאות 'הייל שרון', ועוד דברים דומים כמיטב המסורת של גרוטסק רתימת אלמנטים השייכים השואה לקמפיין האנטי-הפינוי.
זהו הדבר המטריד באמת לשיטתי: האם איבדה מדינת ישראל את שפיותה הקולקטיבית בכל האמור לרתימת השואה אל העשייה הפוליטית? עד כמה טראומטית החברה בישראל גם בדור השני והשלישי לשואת יהודי אירופה? האם 'מוטיב היטלר' מהווה חלק מתרבות ההוכחה וההשמצה הישראלית-יהודית, בבחינת תרבות-ויכוח המשתמשת במעין reductio ad hitlerum? מאין מגיעה תחושת הקורבן והאובדן של המתנחלים? הרי הללו בפירוש לא אנשים מסכנים שנזרקים אל הכלבים או נשלחים אל מחנות ריכוז, וברור שיקבלו פיצויים רבים. ובכלל, כבר היו דברים מעולם, אם לוקחים בחשבון את מקרה סיני בכללותו, או אם מתבוננים על גרמנים מחבל הסודטים ומשלזיה, או על צרפתים שגרו באלג'יר.
זילותה של השואה הוא הדבר החמור במקרה זה, אך האמת חייבת להיאמר, גם אם אינה ערבה במיוחד: לימין הדתי אין מונופול על אינסטרומנטליזציית השואה ביחס להתבטאויות חריגות משמאל, למרות שייתכן כי חצו הפעם את הרוביקון והציבו שיאים חדשים; במדינה בה מכנים אנשי שמאל את חייליה 'קלגסים' ומשווים את התנהגות צבאה לוורמאכט הנאצי – השמיים הם הגבול: מבחינה זו קשה לבוא בטענות למפונים שמרגישים לכאורה כי הם נרדפים על ידי 'נאצים', ושהשלטון הנבחר במדינת ישראל אינו אלא 'יודנראט'. מי שמשתמש בשמאלה של המפה בביטוי 'יודו-נאצים' אל יתפלא אם בצידה האחר של מראת הפלאים של עליסה טוענים בדיוק את ההיפך. זוהי דרכו של עולם, גם אם זהו עולם דלוזורי במקרה זה.
אם הייתי צריך לייעץ למישהו נושא לכתיבת עבודת דוקטוראט בימים אלה, או סתם רעיון לכתיבת ספר – הייתי מייעץ לו לבדוק בזהירות ובעקביות מה גורם לישראלים להשתמש בטרמינולוגיה נאצית בתיאור היריב, או לחילופין לנסות ולערוך לו דה-הומניזציה באמצעים פסולים מסוג זה; חומר לא חסר בעניין. אני מאוד סקרן לתוצאות מחקר של ספר או מחקר עתידי מסוג זה, אשר מן הסתם יצביע על כך שהנאצים מהווים חלק מזהות ישראלית משלילה (ex negativo), אשר בה היריב סופג סוג של שנאה וביטול כפי שניתן לחוש כלפי נאצים של ממש.
האם יש בהיבט זה כדי להצביע על טראומה ישראלית מתמשכת בנקודה זו? האם החיפוש האובססיבי לאנטישמיות ו/או לשנאת זרים בכל צדדי המפה הפוליטית בישראל, אינו אלא מבט על נפש ישראלית שסועה וקרועה, אשר חייה במלחמות מיום הקמתה, ומזה כמה שנים תחת טרור בלתי אנושי?
האם האנטישמיות והפנייה לחיפוש אנטישמיות הם הדת היהודית החדשה במדינת ישראל, שמסוגלת ליצור סולידריות על רקע תחושת נרדפות בלבד? האם הכשתו של הנחש ההיטלראי היתה עמוקה ממה ששיערו בתחילה – אם ניתן כלל להשתמש במטאפורה מסוג זה – מבחינת השפעת הרעל הנוטף על הדורות הבאים?
ובכלל, האם ניתן להאשים קבוצה אחת בלבד (וכלל לא משנה איזו קבוצה) בכל התלאות ובכל המוראות והכישלונות שהן מנת חלקה של ישראל מיום הקמתה? האם ניתן לערוך רדוקצייה כללית ולהצביע על ידי כך על בני קבוצה אחת שלכאורה אמורים להיות החטא הקדמון לכל בעיותיה של ישראל? האם השנאה הישירה שמופגנת כלפי קבוצה זו או אחרת אינה ביטוי למחלה קולקטיבית עמוקה יותר? האם מתקיים בישראל מעין מנהג הגורס כי ''אני שונא, משמע אני קיים''?
דבר אחד ברור, במידה ומעונינים לבדוק את העניין לעומקו: על מנת לבקר את המתנחלים ואת העיוות ששיטתם הביאה לשטחים, הרי שיש גם ללכת אל תוך הקו הירוק ולבדוק את בעיות הסגרגצייה השונות המתקיימות שם, וכעל רקע זה לבדוק מדוע שיתפו ממשלות ישראל פעולה עם מעשי ההתנחלות במשך שנים. מדוע, בעצם? מה היתה הסיבה לכך?
כאמור, אני סבור שכל מעשה ההתנחלות אינו אלא מעשה איוולת אחד גדול, אשר מסמל יותר מכל דבר אחר את הבלבול המכוון בין המושגים 'יהודי' ו'ישראלי' לנוחיותם של רבים גם בתוך הקו הירוק. מי יודע, ייתכן כי אין מנוס מהגדרה מתחמקת זו, אך דבר אחד ברור: המתנחלים בהקשר זה אינם אלא כסות רחבה יותר לתופעה שבמסגרתה מבינים ומפרשים ישראלים ממוצא יהודי עצמם כ'אחים', אשר במתכונתה המוקצנת מתקיימים יחסי גומלין איזוטריים ושבטיים לפיהם 'יהודי אינו מגרש יהודי', שכל זה אינו אלא בחזקת קריאת תגר מסויימת על תפישת הריבונות במדינה שאינה יודעת כיצד לתחם את הגדרתה הדתית.
האם ישראל מעוניינת להיהפך להיות לקורבן הדעות הקדומות שלה על עצמה? האם מבקשים חוגים מסויימים להצעיד את ישראל לתקופת פוסט-ההשכלה במתכונתה היהודו-אירופאית?
ימים יגידו כיצד יפול דבר, וכיצד ישתלבו המפונים בהווייה ריבונית חילונית, המבקשת לקיים תקן מערבי הגדרותיה החיצוניות והפנימיות כאחת. השסע הקיים אינו צריך לרפות את ידי המחוקק מלקבוע מסמרות בנדון, שכן האלטרנטיבה אינה אלא תפישת עולם שמקבעת את עליונות החוק הדתי על פני החוק החילוני. ריסונה של הדת בישראל נחוצה כאן ועכשיו על ידי חקיקה מתאימה, וזאת על מנת לעצור את המפולת שהתחילה להתדרדר בימים אלה.
הרבה זמן לא נשאר.
לראות מפה, לראות משם
