ביום שני בשעה עשר בבוקר דהרו אנשים במורד הרחוב כאשר רמקול האיץ בהם „להתקדם לשער הראשי”, שם הגיעה המשטרה להגיש את צווי הפינוי הרשמיים לתושבי נוה-דקלים.
מאות צעירים בחולצות של כתום-נגד-התנתקות ישבו על הקרקע לפני השער הנעול ושרו שירי אהבה וציונות לשוטרים שהתפרשו בשקט במדיהם השחורים מחוץ לסורגי הפלדה. תריסרי כתבים וצוותי צילום היו מפוזרים משני צידי השער ועל גג חדר המשמר. כתבת טלויזיה נפנפה שיער בלונדיני ארוך ובדקה את האיפור שלה כהכנה לצילום התקריב.
שום צד לא היה אלים ביום שני. השוטרים עמדו בתשומת לב שקטה, עומדים בפישוק כשידיהם שלובות. אשה בגיל העמידה, שרווליה קצת מעל גובה המרפק ושיערה הצבוע אדום גלוי פנתה לאחרת ואמרה: „זה כבר לא הגיוני. מה אפשר לעשות? הכל נגמר, יש כה הרבה מהם”. אשה שעמדה בקרבת מקום לחשה: „היא שב''כניקית. הביטי כיצד היא לבושה. היא מנסה להשתלב, עם שרוולים וצווארון צנוע, אבל זו חולצה של אמא שלה מלפני 30 שנה ושפת הגוף שלה שגויה. אל תחשבו לרגע שמרגלים לא הסתננו לשורותינו”.
בינתיים נמוגה עובדת סוציאלית בודדה לתוך הבניין, בו הקימו כ-20 גברים ונשים צעירים מחנה, ובכלל זה גם בִּתָהּ. רבקה, מהתנחלות בדרום הר חברון והמבוגרת שבחבורה, ארגנה את כולם ודאגה שהם יישארו ממוקדים בסיוע למשפחות.
היא התרוצצה בחדרים, הגיפה את התריסים וטיפלה בשקי השינה ובמזרנים שהיו מפוזרים על הרצפה. „עלינו להוציא מכאן את כולם ולשוות למקום מראה ריק”, אמרה. חדשות הבוקר בישרו למדינה שכ-15,000 חיילים נשלחו לפרוץ את המחסומים ולהיכנס ליישוב. צוותים היו אמורים למסור צווי פינוי מבית לבית בעודם מחפשים „שוהים בלתי חוקיים” לאסרם ולהוציאם מהיישוב. אלפי מתנדבים צעירים הגיעו ממקומות רחוקים בצפון כמו בית שאן כדי לתמוך במשפחות נוה-דקלים, ואחרים נמצאים בגוש קטיף ומסתכנים במעצר ובמאסר.
זו היתה תחזית מפכחת עבור אלה שבאו לתמוך בתושבים ולסייע להם, כמו גם לאלה שנעשו בשבועות המתוחים האחרונים תלויים בכוח הנפשי והרגשי שלהם.
עשר עובדות סוציאליות קודרות, מקומיות ו„בלתי חוקיות”, נפגשו במחלקה לעבודה סוציאלית לחלוקת משימות „עד הסוף”. קו טלפון חם הוקם כדי לקלוט את שיחות הטלפון ולשגר את העובדות הסוציאליות לשטח. התפקיד: לבקר בבתים, לשוחח עם התושבים הנאבקים במצב ולנסות לסייע בעדינות לאלה הנאבקים עדיין בכורח לצפות בהפסד הבתים שלהם.
„דברו בבקשה עם השכנה שלי” טלפן מישהו, „היא במצב קשה. היא עדיין לא ארזה דבר, אפילו לא תיק של בגדים. ניסיתי לשכנע אותה לכל הפחות לאסוף את החפצים היקרים לה ביותר כדי שהחיילים לא ישליכו אותם סתם כך לארגזים, אבל היא אינה מוכנה להקשיב”. עובדת סוציאלית נשלחה לביתה, אך האשה לא בטחה באיש ולא היתה מוכנה לשוחח איתה.
עובדת סוציאלית אחרת מונתה לשרוף את מאות התיקים האישיים של אלה שהיו בטיפול השירות הסוציאלי. „סיכומי מקרים הוכנו ונארזו”, הסביר פקיד ביישוב, „אך אין לאיש זכות לחטט בחייו הפרטיים של מישהו. הניסיון הזה הוא קשה מספיק גם מבלי שנצטרך לדאוג למי יש גישה לכל המידע האישי”.
„מישהו צריך לגשת למספר X” הודיעה מתנדבת בקו החם, „אשה ושני ילדיה הקטנים נמצאים לבדם. בעלה יצא הבוקר לקבל את מפתחות הקראווילה והצבא אינו מאפשר לנהג המונית להגיע ולהוציא אותם.
רבקה התחילה למחות, אך המתנדבת, בעצמה מתוחה ונרגזת, השתיקה אותה: „כן, אני יודעת שהם היו אמורים לקבל את המפתחות לפני שבוע, אך את רואה שזה לא קרה”.
הבית היה כבר ריק כשרבקה הגיעה אליו. אביבה, עולה מאתיופיה בת 30 שהגיעה לנוה דקלים לפני מחצית מזמן חייה, הלכה לבית של שכנים.
שכן אחר הודיע לבעל, שהתקשר לאשתו. היא הסכימה לחזור הביתה ולשוחח עם העובדת הסוציאלית. אביבה נדנדה את תינוקה המייבב, ודמעה תוך שהיא משתפת בפחדיה.
ילדה אחרת שאלה את העובדת הסוציאלית אם היא תעבור איתם לניצן. „האם גם שם יהיו פצצות?” רצתה לדעת, „כאן נפלו הרבה” הדגישה. „לא”, ענתה העובדת הסוציאלית, „לא עוד פצצות, לא בניצן”. הילדה בהתה בה בדממה לרגע, ואז שאלה היכן היא גרה. „האם גם את העיר שלך עומדים לפנות?” המשיכה הילדה. „עדיין לא” אמרה רבקה, והאירוניה מודגשת בקולה.
שעה מאוחר יותר פסקו הדמעות ושיחות נעשו למועצה המקומית כדי להסדיר את ענייני ההסעות. מספרי טלפונים ניידים הוחלפו ונדנוד בלתי פוסק השיג לבסוף את האישור המיוחל. הנהג יורשה להיכנס דרך מעבר כיסופים.
ברחוב נפוצו שמועות בדבר 3,000 חיילים שיסתערו על השערים ביום שלישי בבוקר. נחישות נחרתה בפניהם של המתנדבים בעודם מתכוננים לאבטח את בתיהם.
„החיילים יצליחו כנראה לפרוץ את השערים” העירה לפתע העובדת הסוציאלית. „הם יאסרו כל אחד מאיתנו שלא יוכיח שהוא תושב המקום”. היות שהיא אינה תושבת נווה-דקלים היא מהווה מטרה ראשית, למרות מעמדה המקצועי ופעילויות התמיכה. „עלינו לוודא שהכל מאוכסן”.
שיירה של עשר משאיות, בכל אחת שתי מכולות, עשתה את דרכה במורד הכביש הראשי. „הם סבורים שאם נראה את המשאיות זה יעודד אותנו לקבל את המובילים”, אמר תושב אחר. „זו לוחמה פסיכולוגית, אין יוצא ואין בא ובכל זאת הצליחו המשאיות האלה לעבור”.
לאחר שעה נשמעו החדשות מהרמקול העירוני: „הצבא הביא את המשאיות האלה ללא אישורנו ומנסה לשבור את רוחנו”, אמר ראש המועצה בקול ספוג אמונה. „הם ייכשלו. אנחנו חזקים ואמונתנו בשם חזקה. אנו ננצח”. לאחר ההודעה הושמעה מוסיקת חתונות יהודית רועשת.
מכונית עם רמקול נסעה לאיטה במורד הכביש. „הערב בשעה 6:00 תתקיים חגיגת חנוכת המקוה החדש! כולם מוזמנים לטקס ולארוחה אחרי מעריב”. עוד מוסיקת חתונות.
זו היתה סצינה סוריאליסטית.
„הביטי בהם” אמרה במרירות תושבת בהצביעה לכיוון המצלמות והכתבים, „שקרים ועוד שקרים”. לילה קודם לכן התגלגלה מכונית למגרש החניה, כשעשן מיתמר מתחת למכסה המנוע וריח של צמיגים בוערים מורגש. גברים שנשאו מצלמות ומיקרופונים קפצו מהמכונית כשהם מגדפים בתסכול, ומביטים בצמיג המנוקב. „המתיישבים התחילו לחתוך צמיגים של מכוניות הכתבים”, אמר מתנדב. הם אינם אוהבים אותם ואינם בוטחים בהם. למחרת עברו רוב הכתבים לשימוש באופנועים.
בשעה שמונה בערב הגיע נהג המונית כדי לקחת את האם הצעירה ואת ילדיה לשדרות, שם היא תתאחד סוף-סוף עם בעלה וילדיה האחרים. הנהג נסע באיטיות מסביב לישוב כדי שהיא תוכל להיפרד מידידיה, שבילדיהם של רבים מהם היא טיפלה במשך השנים. חיבוקים ונשיקות ואיחולי נסיעה בטוחה ושלווה, הצלחה בעתיד ותקווה להתראות שוב ביום מן הימים. כמו סצינת הגירוש מכנר על הגג, רק שכעת זה אמיתי.
„אני מכיר כאן כמעט את כולם”, אמר הנהג. „הייתי כמו בן לרובם. הם כולם מכירים אותי”, הוא נד בראשו. „זה דבר נורא. אינני מבין את החשיבה שמאחורי זה, האמנם לא היתה שום דרך לתכנן את הגבולות מסביב לישובים האלה?”
בערך מחצית מבעלי הבתים החלו לקבל את הבלתי נמנע ולארוז את דבריהם. החצרות התמלאו רהיטים וארגזים מלאים עד להתפקע שנערמו ליד דלתות פתוחות. מעטים מילאו באיפוק את משאיות המובילים שחנו לפני ביתם.
לא לכולם יש לאן ללכת. יש כמעט 500 משפחות בנוה דקלים לבדה, ובקושי 150 קראווילות מוכנות לאיכלוס בניצנים, קהילת המעבר שתוכננה לספק מקלט למשפחות מפוני גוש קטיף. הן נראות כמו הבתים בניו יורק בשנות ה-50, זהות לגמרי זו לזו, 90 מ''ר שיכילו משפחות וחפצים לכאלה שגידלו את ילדיהם בבתים בני 250 מ''ר ומעלה. אלה שטרם הבטיחו לעצמם מפתחות לקראווילות או כאלה שטרם הוקצו להם הבתים החדשים נלקחו לבתי מלון באשקלון.
עד יום ג' בערב, אלה שעזבו במכולות הממשלתיות צלצלו בדאגה לתושבים שנותרו בנוה-דקלים ובפיהם סיפור עגום אף יותר. רובם סיפרו שהם לא הורשו להיכנס לבתי המלון. הפקידים והנהלות המלון אמרו להם ששמותיהם אינם ברשימה המאושרת. אמהות לתינוקות וילדים קטנים נותרו לשבת ברחובות בשעה שבעליהן והילדים הגדולים יותר חיפשו חלופות שהם יכולים להרשות לעצמם – על חשבונם.
לפחות שליש מהבתים התרוקנו, חלונותיהם ורעפי הגג נלקחו בתקווה לשמש בבניה חוזרת ביום מן הימים. דרך החורים שנפערו ניתן לראות פחי אשפה שהתמלאו בחפצים שלא התאימו להעברה ונותרו כעדים אלמים לטרגדיה הנוראה.
בעלי בתים רבים הותירו הודעות קורעות לב שרוססו בצבע סגול-כהה על הקירות הלבנים. חיילים צעירים ומפקדיהם ימצאו את ההאשמות הסופיות של אלה שאותם הם היו אמורים על פי פקודה לשלוח לעתיד לא ידוע: „זה היה ביתי”, נכתב בהם, „זה היה ביתי ואתם לקחתם אותו ממני”.
מאנגלית - יובל רבינוביץ
מאבקה של קהילה
