אנחנו בדרך כלל מאד רגישים לגילויי אנטישמיות ברחבי העולם. זה רק טבעי שאנחנו מבקרים ומגנים תופעות כאלו בחריפות. אפילו בפורום שלנו יש ביטוי לרגישות הזאת. די יהיה לנו אם נערוך חיפוש על שם המחבר ''ישראל בר-ניר'', כדי למצוא דיונים על הנושא. לכאורה, אחד הלקחים מדיונים כאלו, צריך להיות: אל תעשה לחברך מה שלא תרצה שיעשו לך.
אבל אצלנו, לא פעם, חוסר הרגישות בולט כאשר מתייחסים אצלנו ל''מישהו אחר''. לא פעם גם אצלנו בישראל נשמעים ביטויים גזעניים ואפילו אנטישמיים (גם ערבים הם שמיים...). אבל נמשיך להתלונן על ''האחרים'' כאילו אנחנו זכים וטהורים.
בעקבות הדיון על התיזה של תדי כ''ץ, אותו יזם בר-ניר (
שרלטנות באיצטלא אקדמאית), שמענו-למדנו על ההתבטאויות של הד''ר דוד בוקעי מאוניברסיטת חיפה.
... לפי מה שאפשר להתרשם מגיליונות ההערכה שיש בידו וגם לפי שיחות עם תלמידים, הוא מרצה אהוד. תלמידים אוהבים ללמוד אצלו. הוא קיבל את התואר ''מצטיין'' מטעם הדיקן.
אבל מסתבר שהמרצה הפופולרי משתמש בשפה בוטה וקשה כפי שנכתב במכתב תמיכה. יש מי שקרא לו גזען והיה אפילו אחד שאמר על ד''ר בוקעי:
הוא האדם היחיד שלימד אותי שעלי להכיר בעובדה שהתרבות שלי, התרבות הערבית, היא תרבות מושחתת, מדכאת, אלימה ואנטי-דמוקרטית.
כאן אפשר למצוא עדויות אחרות שמהן משתמע שגם אם אמר בוקעי את הדברים שיחסו לו המתלוננים הרי שהדברים הוצאו מהקשרם.
יותר קשה להתמודד עם הביקורת של הליגה נגד השמצה של בני ברית, על אחד ממחקריו של בוקעי. אחד מבכירי הליגה אמר:
הכללות כאלו הן מטרידות מאוד, ... המאמר הזה של ד''ר בוקעי נופל למלכודת של סטריאוטיפים ישנים, פוגעניים, המבטאים דעות קדומות שעלולות להיות הרסניות מאוד..... ברור שיש בחברה הערבית צדדים כאלה, אבל יש לה גם אלף צדדים הפוכים
במילים אחרות, הביקורת הזאת רומזת שמן המאמר עולה ניחוח או אווירה גזענית.
לא עברו שבועיים והנה שמענו על
החוג למדעי האנטישמיות, החוג ללימודי שפות מזרח תיכוניות, באוניברסיטה היוקרתית
קולומביה בניו-יורק. הפעם לא מדובר במרצה אחד אלא בכמה מרצים ממוצא ערבי, שההתייחסות שלהם לסטודנטים יהודיים וישראליים היא לא מכובדת ואולי מחפירה. גם האמירות שלהם בכיתות מעלות ניחוח של גזענות. להלן שתי דוגמאות:
- את לא שייכת לגזע השמי כי עינייך ירוקות ואני כן כי עיני חומות.
- ציונות (=Zionism) נובע מהשורש 'זין' שזה הוכחה לשונית כי הציונות היא תנועה מצ'ואיסטית שדוגלת בכוח.
היו כמובן גם התייחסויות תוקפניות לא ענייניות כלפי פרטים (למשל הישראלי טומי שואנפלד) מבין הסטודנטים היהודיים בחוג הנדון. חשוב יותר לציין שזו מעין תופעה. זו לא הפעם הראשונה שמתפרסמות האשמות מסוג זה כלפי מרצים ערביים בקולומביה.
גם כאן היו בין המבקרים גם כאלו שלא התרגשו יותר מדי מן האמירות, כמו טומי שואנפלד ואחרים. ''הנאשמים'' גם טענו שהדברים הוצאו מהקשרם ולא הובנו כראוי אבל סירבו לשוחח עם התקשורת. גם כאן נהגה הליגה נגד השמצה כראוי והיתה בין הדוחפים למאבק נגד אותם מרצים בקולומביה. גם כאן סערו הרוחות ועלו דרישות לפטר את אותם מרצים. מה שבולט כאן זה הקשר של הדברים לתהליך שמנהל מסע דה-לגימיטציה לישראל, כפי שאומר הפרופסור דן מירון מאותו החוג, וכי שמראים המאמרים של בר-ניר.
לכאורה הצגנו כאן, על קצה המזלג, שני אירועים לא קשורים שהתרחשו-מתרחשים בשני קצוות שונים של העולם. אבל נראה לי שאי אפשר להתייחס לשתי התופעות הללו כאילו אין קשר ביניהן. הערבים בארץ רגישים לדברים שאנחנו היהודים אומרים עליהם אבל גם היהודים בארה''ב רגישים למה שנאמר להם ועליהם על ידי מרצים ערבים. כפי שאמר פרופסור דן מירון מקולומביה, המצב ''הלא שקט'' בארץ הוא אחד הגורמים לרגישות הזאת. אני הייתי מוסיף וטוען שאחד מתגבר את השני. המלחמה כאן, ההתבטאויות של מרצים, יהודים כאן, וערבים בארה''ב הם תהליכים המחזקים אחד את השני.
התרופה האולטימטיבית היא כמובן ''השלום'' אבל עד אז זהירות בהתבטאות היא המשימה העיקרית. צריך להמשיך לשמור על החופש האקדמי ולא לסתום פיות. אבל בדומה למה שאומרים אנשי הליגה נגד השמצה, צריך שהממסד האוניברסיטאי יגנה באומץ תופעות כאלו, דווקא כדי לשמור על חופש אקדמי.
חרב פיפיות
