המאמר פורסם באתר מנהיגות.חבר שלי, לאחר אירוסיו, פנה לאחד משכניו הזקנים והזמין אותו להשתתף בחתונה. הלה, לאחר ששמח ובירך אותו, לקח אותו הצדה ולחש לו: ''שמע לי, עצה טובה שתוכל לשלוט על אשתך כל החיים והיא לא תעשה שום בעיות – בחופה, מיד אחרי הטבעת, תדרוך לה על הרגל…''. החבר שמע, חייך, והמשיך בהכנות ליום המאושר בחייו. את העצה הטובה הוא הספיק לשכוח לגמרי, אבל בשעת החופה, לאחר שאמר ''הרי את מקודשת לי'' ונתן לאישתו הטרייה את הטבעת, הוא הבחין לפתע בזקן ההוא בקהל עושה לעברו תנועות חדות: ''עכשיו, עכשיו!''.
בסיפור הזה (שאגב, התרחש במציאות) יש הרבה אמת. הרגע הראשון קובע הכול. השנייה הראשונה של מפגש עם מישהו חדש, הימים הראשונים של מערכת יחסים, יוצקים דפוסי התנהגות ויחסי כוחות שאחר-כך קשה מאוד לשנות.
הסוד הזה היה ידוע היטב לעוד זקן אחד לפחות – בן-גוריון. הוא ידע שהרגעים הראשונים של חיי המדינה עתידים להשפיע על עתידה. אבל, שלא כמו החבר בסיפור, הוא באמת רצה לשלוט ללא עוררין, והוא דרך.
לדריכה הזו, הכואבת במיוחד, קוראים אלטלנה. השלטון, לדעת בן-גוריון, היה חשוב יותר מכל דבר אחר: יותר מן המאמץ המלחמתי (על סיפונה של האלטלנה היו כלי נשק רבים שהמדינה נזקקה להם נואשות), יותר מאיסור רצח (''ירינו בהם על האונייה, וירינו בהם במים'', התרברב מפקד הפעולה, ש-47 שנים מאוחר יותר התנקש בו יהודי), ויותר מן החשש למלחמת אחים. ביומניו מגן בן-גוריון נחרצות על החלטתו זו ומנמק אותה בדיוק בנימוק זה: אסור שיהיה שמץ כלשהו של ערעור על השלטון. לעולם לא נדע כמה הוא חשש באמת ממה שיעשו אנשי האצ''ל בנשק (החשש הכי קיצוני היה שהם יילחמו בערבים שהוא לא רצה להילחם בהם באותו רגע), וכמה הוא רצה לחשוש כך, כדי להפגין את שלטון הברזל שלו. אבל דבר אחד ברור: הוא הצליח. העובדות נקבעו בשטח. מרגע זה והלאה ידעו הכול: מי שמתנגד לבן-גוריון – עלולים לירות בו. הידיעה הזו לא הייתה מנוסחת דווקא כך, אבל האימה מלעבור את פי הזקן הייתה גדולה מכל.
ומה עשה מפקד האצ''ל, מנחם בגין, שהיה על סיפון האונייה? או, במילים אחרות, מה עשתה הכלה? – ''לעולם לא נפתח במלחמת אחים'' ציווה בגין על פקודיו, והם נורו כברווזים במטווח. ''אני אוהבת אותך בעלי'', אמרה הכלה, והותירה את מעשהו של החתן ללא כל תגובה.
והחתן התרגל. כל פעם שאישתו הייתה מרימה ראש הוא היה פותר את הבעיה בכמה סטירות. הוא נזקק לכך לעתים רחוקות בלבד: אישתו כל-כך פחדה, כל-כך חרדה להמרות את פיו ולפגוע בשלום הבית, שלא העזה אפילו להעלות בדעתה לעמוד על שלה ולא להיכנע לכל גחמה שלו.
אז הם הביאו לפה מאות אלפי עולים, וריססו אותם בדי.די.טי, וגזזו להם את הפאות, והשניאו עליהם את שמירת המצוות, ואימצו לעצמם תינוקות של משפחות שממילא-היה-להן-יותר-מדי, ומנעו מהם עבודה אם הם לא הצביעו למפלגה הנכונה, והקימו בתי משפט שהכשירו כל עוולה שהם עשו, וחילקו את כל נכסי המדינה למקורבים, וטפחו לעצמם על השכם לאחר הניצחון בששת הימים והעדיפו לסכן מדינה שלמה לפני מלחמת יום-כיפור בגלל חשבון מדיני פתלתל, ואפילו נעלבו נורא כשניטל מהם השלטון.
אבל מנחם בגין, 30 שנה אחרי אלטלנה, הפנים כבר היטב מה רוצים ממנו, ועשה בדיוק מה שהם ציפו. סולם הערכים, הדעות והמחשבות של הכת השלטת נספגו עד לעצמות. מבחוץ הייתה קצת התנערות משלטון מפא''י, אבל בפנים… בפנים התולעת כרסמה עוד ועוד. מנחם בגין חשב שהוא מונע מלחמת אחים, אבל הוא יצר, באי-התגובה שלו אז, מצב קשה בהרבה: צד אחד נלחם, וצד אחד סופג בשקט.
''בניין האומה באהבת חינם'', אמר הרב קוק, אבל אהבה אינה מזוכיזם. מי שמייעץ לאישה לא להתלונן על בעלה המכה במשטרה, מי שמייעץ לכלה להשאיר את הדריכה של החתן בלי תגובה, ממיט עליה חיי סבל נוראים. האהבה כוללת תחושת אחריות עמוקה למערכת היחסים, ואם צד אחד מנסה לממש את הקשר בדרך תובענית ואונסת, צריך הצד השני למצוא דרכים להציל אותו מעצמו. זה יכאב, אבל בטווח הארוך זה ישתלם לשני הצדדים.
והנה אנחנו כאן עכשיו. המפא''יניק התורן מרגיש שהוא מאבד שליטה, ומנסה להזכיר לכולנו מי כאן בעל הבית. האם נעבור על זה שוב בשתיקה? או אולי ננסה סוף סוף להעמיד את הכת השלטת על מקומה?
אז מה אתה אומר, תשאלו, לירות בהם? בשום אופן לא. רוב הבעלים המכים מקפלים את הזנב מיד כשהם מבינים שהאישה רצינית. שהיא לא מתכוונת להיכנע שוב, שהיא משתמשת בכל האמצעים שבידיה להגן על עצמה. אוהבים אותך, מדינה, אוהבים אותך צה''ל – ולכן נמנע מכם לעשות מאתנו סמרטוטים. מספיק לשתק את המדינה לשבוע. זה יכאב להם כל-כך, זה ייצרב כל-כך בתודעה שלהם, שלעולם לא יחשבו עוד ששלטונם הוא בלי מצרים. מספיק לדאוג שהעקירה לא תבוצע, והזעזוע אצלם יהיה כל-כך עמוק, עד שהדרך לגאולה תהיה קצרה הרבה יותר.
גילגל ה' לפתחנו הזדמנות פז זו. הנעמוד בה?
מלחמת האחים של בגין
