האפיפיור
גדעון ספירו
הלוויתו של האפיפיור יוחנן פאולוס השני תוארה כגדולה בהיסטוריה.
אכן תופעה מופלאה. כוחו של האפיפיור כקובע מהלכים במדיניות העולמית מאד מוגבל. הוא התנגד לפלישה האמריקנית לעיראק, אבל נשיא ארה''ב בוש וראש ממשלת בריטניה בלייר לא התרגשו. המלחמה יצאה לפועל. הוא התנגד להיבטים מסויימים של הגלובליזציה, בעיקר הפגיעה במדינות העולם השלישי, וראשי החברות הבינלאומיות לא התרגשו. הוא התנגד למדיניות ישראל בשטחים הכבושים, ואיש כאן לא התרגש.
אפשר להמשיך ולהזכיר אירועים נוספים במדיניות הבינלאומית ב-26 שנות כהונתו, שלא היתה לו כל השפעה עליהם. אמנם במולדתו פולין מנסים לזקוף לזכותו את נפילת הקומוניזם, אולם זו יומרה ללא כיסוי.
ברית המועצות וגרורותיה התפוררו לא בגלל האפיפיור ותפילותיו אלא בגלל כישלונות משטרים אלה להציב אלטרנטיבה סוציאליסטית דמוקרטית לקפיטליזם.
לעומת זאת, באותם מישורים בהם היתה לאפיפיור השפעה, ויכול היה לתרום לשחרור האנושות, בעיקר העולם השלישי, ממחלות, מעוני, מסבל – תרומתו היתה שלילית. התנגדותו להפלות ולשימוש באמצעי מניעה, הפכה אותו לשותף למוות מיותר של מיליונים ממחלת האיידס.
במדינת ישראל הוא זכה לעיתונות חיובית. אין פליאה. ביקורו בבית הכנסת ברומא, ביקורו ב''יד ושם'' ובכותל, בקשת סליחה מהעם היהודי אותו כינה ''אחינו הבכור'', הסיוע שהגיש לניצולי שואה, החלטתו לכונן קשרים דיפלומטיים עם ישראל, הפכו אותו כאן לחביב הקהל.
הארכי שמרנות שלו באה לידי ביטוי גם בסדרי ממשל בכנסיה הקתולית. הוא החזיר לכנסיה משטר אוטוריטארי קפדני. הוא ביטל צעדי דמוקרטיזציה שנקט קודמו יוחנן ה-23, קרא לסדר ''כמרים אדומים'' בדרום אמריקה, התנגד לכל רעיון של הכנסת נשים לתפקידי כהונה ועוד.
אז מה הביא לכך שמאתיים ראשי מדינות באו להלוויה, החל משמרנים כמו הנשיא בוש, הנשיא חתאמי מאיראן החומייניסטית, נשיא ישראל קצב, עבור בסוציאל דמוקרטים כמו הקנצלר הגרמני שרדר ושר החוץ מהירוקים פישר, המשך בעריצים כמו הנשיא מוגאבה מזימבאבווה וכלה בקומוניסטים כמו קסטרו מקובה? מהי הסיבה שמיליונים מילאו את רחובות רומא, ומיליארדים צפו בטקסים בטלוויזיה?
נכון שהאפיפיור הזה היה כוכב עליון מבחינה תקשורתית. אבל זה לא הסבר מספק.
מרקס אמר בשעתו כי הדת היא אופיום להמונים. גם זה לא הסבר מספק לנהייה הזו אחרי האפיפיור כיום.
מתברר שהאפיפיור שנפטר והדת בכלל מספקים איזה צורך בסיסי לאדם, גם אם הוא משכיל ומודרני, שהחילוניות לא הצליחה לעקור. מהו אותו צורך שהאפיפיור יוחנן פאולוס השני הצליח לבטא בצורה כה מרתקת? כאדם חילוני יש לי כמה כיווני מחשבה, אבל לכך לא יספיק טור בפא''צ. אולי עבודת דוקטורט תתחיל לגרד את הנושא.
היכונו להפיכה צבאית בישראלח''כ דני יתום ממפלגת העבודה, לשעבר אלוף בצבא וראש המוסד, אמר לפני מספר ימים בכנס כי תוך מספר שנים יכולה ישראל לעמוד בפני סכנת הפיכה צבאית. לדבריו, כבר כיום שליש מהקצונה הם חובשי כיפות סרוגות ואם תהליך זה ימשך, הרי אנו יכולים להגיע למצב שקציני הצבא יפעלו על פי פסקי דין רבניים ולא לפי החלטות ממשלה נבחרת.
האמת היא כי ישראל לא היתה זקוקה עד כה להפיכה צבאית בנוסח תפישת הצבא את מרכזי השלטון והשתלטות על תחנות השידור כפי שהיה נהוג בעבר במדינות דרום אמריקה, למשל. בישראל מתקיים מצב נדיר וייחודי, שאפשר לכנותו ''הפיכה צבאית שקטה ובהסכמה''. רוצה לומר, קציני צבא ובכירי שב''כ ומוסד שהשתחררו משירותם, תופשים עמדות שליטה בכל מערכות השלטון, המשפט החברה והכלכלה בישראל. בצורה זו ממשיך הצבא לשלוט בנעשה במדינה במסווה של מדינה דמוקרטית.
הגנרל שר הביטחון או הגנרל ראש הממשלה, הגנרל בראשות חברה כלכלית או הגנרל בבית המשפט, הגנרל בראשות ''יד ושם'' (כן, אפילו שם תפשו עוגן) או הגנרלים מהליכוד ומ''העבודה'', הגנרל מהמפד''ל או הגנרל סוחר הנשק בראשות משרד הביטחון, הגנרל ראש העיר או הגנרלים המכהנים עתה במטכ''ל ויפרשו מחר לתפקידיהם החדשים במערבת השלטון והכלכלה, כולם בסופו של דבר מאותו הכפר. העובדה שמעת לעת יש ריב או מחלוקת בין גנרל זה או אחר, לא צריכה להוליך שולל. מדובר בחונטה מאורגנת היטב, שדואגת לחבריה ומפזרת את ביציה בהרבה סלים.
(יש מקרים נדירים של גנרלים הפונים עורף לאתוס הצבאי תוך שינוי ערכים של 180 מעלות. לדוגמה, מתי פלד, שלאחר שחרורו חבר בתהליך מתמשך לאגף הרדיקלי של השמאל הישראלי).
שני חברי הכנסת האחים יתום, האחד הרוצח מהליכוד שהיה בתפקיד מקביל לאלוף בשב''כ, והשני מ''העבודה'', מפגינים בצורה טובה ביותר את אחוות הגנרלים מעבר לקרבה המשפחתית. כאשר דני יתום רצה להיבחר לתפקיד כלשהו (שר או חבר כנסת) במרכז מפלגת העבודה, את מי הביא כסיוע מבחוץ? את אחיו הרוצח. איש ממפלגת העבודה לא אמר לו, רגע, השאר את הרוצח בחוץ, הוא לא יסייע לך בביתנו.
על אף האמור לעיל, דבריו של דני יתום בדבר סכנת הפיכה צבאית בעקבות השתלטות הולכת וגוברת על הצבא של חובשי כיפות סרוגות הנשמעים לפסקי הלכה של רבנים מהזן הקנאי פשיסטי, מלמדים על קפיצת מדרגה משמעותית. הפעם מדובר בהפיכה צבאית באמצעות טנקים ומטוסים שמשתלטים על מרכזי השלטון.
לא עוד קציני צבא שמשתלבים במערכת האזרחית בחסות הליכים לכאורה דמוקרטים כמו בחירות, (שבהם יכול גנרל גם להפסיד לאזרח והוא יקבל את הדין ביודעו שהוא יפוצה על ידי חברי החונטה במשרות אחרות),
אלא ביטול הליכי בחירות ופיזור הפרלמנט, ובמקומם שלטון ישיר של דיקטטורה צבאית יהודית דתית, שתונחה על ידי פסקי הלכה רבניים. (תמיד יש לחזור ולהדגיש: לא כל חובש כיפה הוא מהזן הגזעני. ראו רבנים לזכויות אדם).
מדובר בסכנה, לא בוודאות. יש בדרך עוד אופציות אחרות שיכולות לחלץ אותנו ממנה.
אנשים נבונים שמתכננים לטווח מעט יותר רחוק, צריכים להתכונן לאותם ימים אפלים. זה הזמן ללמוד מעשירי ישראל, שלכולם חשבונות בנק בחו''ל ודאגו לעוגן כלכלי מחוץ לישראל למקרה של הגירה מכאן.
מאחר וחלק ניכר של אנשי השמאל הישראלי שייכים למעמד הבינוני, ויש לרבים מהם מעט רכוש וחסכונות, ראוי שינהגו בתבונה ויעבירו לחו''ל מנת ברזל ליום סגריר, שיהיה מאיפה להתחיל במידה ויאלצו להגר מכאן.
עוז ומופת לחוצפההעיתונאית והמרצה למשפטים ד''ר אילנה דיין, הגדירה בראיון למוסף השבועי של ''מעריב'' את הרמטכ''ל משה יעלון ''אדם מוסרי''. 3 שנים עומד יעלון בראש אחת ממערכות הדיכוי האכזריות ביותר בעולם המערבי, שישראל מתעקשת להימנות עימו.
זה לא הפריע לה להעניק לו תואר כה נשגב. ראוי לשים לב לנורמות של אילנה דיין. היא עוד תגיע רחוק, אולי אפילו לבית המשפט העליון. היא גדלה עם הכיבוש וקיבלה רבים מערכיו, (למרבה המבוכה היא מתויגת על ידי הימין כחלק ''מהתקשורת השמאלנית''). לא זו בלבד שהיא מגדירה את יעלון כ''דמות מוסרית'', אלא מרחיקה לכת ומלמדת זכות על הרמטכ''ל הבא דן חלוץ ומגדירה את דבריו בזכות ''הביצוע המושלם'' של ההפצצה בה נהרגו ונפצעו מאות אזרחים פלסטינים בעזה, רבים מהם ילדים, כדברים ''שהוצאו מהקשרם''. אלו התבטאויות שמבשרות על אופק עגום באשר לדור הבא של בכירי המשפטנים בישראל.
הרמטכ''ל ''המוסרי'' משה יעלון חילק זה עתה, לראשונה מזה עשרים שנים, אותות גבורה לחיילי צבא הכיבוש.
מפקד מפלוגת המסתערבים של משמר הגבול קיבל את עיטור העוז; פלוגת מסתערבים של גדוד הסיור של גבעתי קיבלה את עיטור המופת; גדוד אגוז ופלוגת דובדבן קיבלו צל''ש רמטכ''ל וגם מתנחל כלשהו מקרית ארבע קיבל מכתב הערכה מהרמטכ''ל – כולם על ''פעילות מבצעית'' בשנת 2004.
בכך מגיע האבסורד לאחד משיאיו החדשים. צבא כיבוש שמצויד בציוד המודרני בעולם, מטוסים, טילים, מסוקים, תותחים, טנקים, ציוד לחימה לילי מפותח, שוחט ודורס אוכלוסיה אזרחית, שחלק ממנה, ילדים ונערים, נלחמים בו באבנים, וחלק אחר, לוחמי גרילה, נלחמים בו בציוד דל.
על מה מחלקים כאן אותות גבורה? על כך שהצליחו להרוס בתים על יושביהם? להרוג לוחם גרילה שהסתתר במבנה? להרוג ילדים במסגרת ''חיסול מחבלים''?
כל העסק מצחין עד אימה. לא אותות גבורה יש לחלק, אלא אותות בושה.
טקס מגוחךמדי שנה מנהלים שני העיתונים ''מעריב'' ו''ידיעות'' טקסים של ''העובד המצטיין''.
יש משהו ציני בכל המחזה הזה בו עומדים נציגי המיליונרים מוזס ונמרודי, שעסוקים השנה בפיטורי עובדים והשלכתם אל הרחוב, ומחלקים תעודות הצטיינות לעובדים.
במקום לנהל תחרויות ''העובד המצטיין'' במקומות עבודה שונים, וליצור את הרושם המוטעה כאילו הם דואגים למוסר עבודה, מוטב כי ידאגו לשלם במקומונים שכר הוגן לעיתונאים, העובדים שם בתנאי עבדות, ויאפשרו להם להתארגן במסגרת אגוד מקצועי במקום החוזים האישיים, שמאפשרים פיטורים מיידיים מעכשיו לעכשיו.
|
האפיפיור
