הפוגרום שערכו המוני מתפרעים דרוזים בשכניהם הנוצרים בכפר מע'אר, הינו תזכורת עד כמה שביר דו קיום בין עדות או דתות במזרח התיכון, ובעיקר מהו גורלו של מיעוט במדינה ששלטונותיה לא ממלאים את תפקידם להגן בצורה שוויונית על כל האזרחים.
התנהגותה של משטרת ישראל היתה שערורייתית. במקום לגייס כוחות כדי להגן על המיעוט המותקף, איפשרה המשטרה למתפרעים לשרוף ולהרוס את בתיהם ורכושם של המיעוט הנוצרי. מפקד המחוז הצפוני תרץ זאת באמירה מוזרה כי אילו היתה המשטרה מתערבת, היו נופלים קורבנות בנפש. כלומר, המשטרה מודה כי לא למדה את לקחי ההפגנות באוקטובר אלפיים, ועדיין אינה מסוגלת לפזר מתפרעים בלי להרוג בהם.
אני נותן למשטרה קרדיט יותר גדול מאשר היא לעצמה, וסבור כי המשטרה יכולה, אם היא רוצה, לטפל במתפרעים גם בלי להרוג בהם. יש די והותר שיטות וציוד לפיזור מתפרעים מבלי לירות בהם באש חיה.
אני נוטה לדעה, כי המשטרה התייחסה אל הפוגרום של הדרוזים כמו שהיא מתייחסת לפוגרום של מתנחלים בפלסטינים בשטחים הכבושים. בסלחנות.
הדרוזים, מכוח שירותם בצבא ובמשטרת הכיבוש, נהנים בעיניים משטרתיות ממעמד עדיף בהשוואה לערבים שאינם מתגייסים לצבא הכיבוש, ועל כן אם הם מכים ושורפים ופוצעים ערבים מה אכפת למשטרת ישראל?
אנו למדים שוב עד כמה מעוות מעמד האשה על פי השקפה דתית שמרנית, בין אם מדובר באיסלאם, בנצרות או ביהדות. הדרוזים קלטו שמועה כי תלמיד נוצרי מתכוון להעלות באינטרנט תמונות של נשים דרוזיות כאשר הן מודבקות בטכניקה פשוטה של פוטו מונטז' על גוף של אשה ערומה.
די היה בשמועה הזו כדי להצית את התבערה. המתפרעים הדרוזים וכמה ממנהיגיהם סברו כי הם מגינים על כבוד האשה, ולא היא. היום אנו יודעים כי היה מדובר בשמועת כזב של תלמיד דרוזי, אולם גם אם נניח לרגע כי תמונות כאלו הועלו באינטרנט, אין הדבר מצדיק פוגרום. לא כך מגינים על כבודה של האשה.
אשה שמחוייבת על פי מצוות הדת להישאר בביתה, להיות מכונת לידה ועבד לגבר, להיות מכוסה מכף רגל ועד ראש בצאתה מביתה, אין להם קשר עם שמירה על כבודה. אם הדרוזים המתפרעים כה ששים לשמור על כבודן של נשים, אזיי יש להם הרבה עבודה בתוך קהילתם: להשתחרר מהיחס הפטרוני והמפלה כלפיה, לאפשר לה ללמוד, לעבוד, לתת לה להחליט על יחסיה עם גברים, אם ברצונה לחיות בזוגיות אם לאו, להתלבש על פי טעמה ועוד. גזירות הדת הן כאבני ריחיים על צווארה. בקהילות בהן עדיין ניתן למצוא את הנוהג הנורא של רצח נשים ''על כבוד המשפחה'', אין כבוד.
מי רצח את רפיק אל חרירי?
מפעילי מכונית התופת בביירות שרצחו את רפיק אל חרירי, מי שהיה ראש ממשלת לבנון, ושומרי ראשו, לא בילבלו את הפרשנים הישראלים. רובם ככולם, ברדיו, בטלוויזיה ובעיתונות הכתובה קבעו פה אחד שהסורים עומדים מאחורי הפשע. היו גם כאלה שליתר ביטחון הוסיפו גם את ארגון אל קאעידה כמבצע אפשרי, וזהו. הכל צפוי, אין הפתעות.
ח''כ עזמי בשארה העלה אפשרות אחרת. אולי ישראל? אמר. לדעתו לסוריה אין כל אינטרס בערעור היציבות בלבנון, ולכן לדעתו יש להפנות אצבע לאלה שמעוניינים בכך, ולדעתו הם ישראל או ארה''ב. גם כן לא מפתיע.
כמי שמנסה לשמור על ערוצים פתוחים ולא ליפול קורבן לשטיפת מוח, אינני נעול על אף אחד. בהחלט יתכן שהסורים עומדים מאחורי ההתנקשות, שהרי חרירי התנגד לנוכחות הסורית בלבנון. גם אנשי אל קאעידה באים בחשבון לנוכח קשריו המאד הדוקים של חרירי עם המערב. גם ישראל היא אפשרות, שהרי יש לה ענין לעורר מתיחות ואיבה בין הסורים לכמה שיותר לבנונים. רצח חרירי משרת מגמה זו. בל נשכח כי ישראל כבר פעלה בעבר בשיטה זו של הפחת מדנים. זכורה פרשת המחתרת שישראל הקימה במצרים בשנות החמישים של המאה הקודמת. תפקיד חברי המחתרת היה להניח פצצות במרכזים השייכים לארה''ב ולאנגליה במטרה לגרום למתיחות בין מצרים למערב.
במלים אחרות, בשלב זה, עד שלא נקבל מידע מבהיר, יש להתייחס בחשדנות לפרשנים מטעם השב''כ, המוסד או המודיעין הצבאי, כמו אהוד יערי ושות'.
עריצות משטרתית ורבנית
הרב של באר שבע יהודה דרעי (אחיו של) התלונן במשטרה על נוכחותם של שלושה כמרים מהכנסייה האורתודוכסית יוונית בבאר שבע, שבאו לדעתו לעיר במטרה להמיר דתם של אנשים.
המשטרה התגייסה מיד, עצרה את הכמרים וחקרה אותם. אלה הכחישו כל מגמה של המרת דת. לדבריהם באו לבאר שבע לסייע לנזקקים. המשטרה אמנם לא הצליחה להוכיח ולו מקרה אחד של המרת דת, ובכל זאת החליטה לגרש אותם מהעיר ואסרה עליהם לבוא לבאר שבע. למה להסתכסך עם הרב דרעי?
הדרך בה פעלה המשטרה, נקיטת סנקציות נגד מי שאינם יהודים שלא הוכחה נגדם כל אשמה, מוכיחה שוב את הסתירה הבלתי נינת לישוב כנראה, בין מדינה יהודית שאין בה הפרדת הדת מהמדינה לבין מדינה דמוקרטית. במדינה דמוקרטית מותר לכל אחד להמיר את דתו או לא להיות דתי, ומותר לכל זרם דתי לשכנע בני אדם להצטרף אליו.
אם נכון הוא ששלושת הכמרים באו לסייע למשפחות נזקקות, קורבנות מדיניות הקפיטליזם הפראי של נתניהו, שש''ס של דרעי תמכה בה שעה שהשתתפה בממשלתו,
יש רק לברכם על כך. אם מתן הסעד היה כרוך גם בניסיון להשפיע על המקבלים להצטרף לכנסיה, הרי שהדבר מאד לא לרוחי, אבל בוודאי אינו אסור במדינה בה שוררים חופש אמונה וחופש ביטוי.
כאדם חילוני, פעילות מיסיונרית מצד דת כלשהי אינה לרוחי. כאשר עומדים אנשי חב''ד ברחובות הערים ומנסים לשכנע עוברי אורח להניח תפילין, זו פעילות מיסיונרית שמאד מרגיזה אותי, אבל לא עולה על דעתי לאסור אותה. כאשר אנשי ש''ס מגייסים ילדים ממשפחות מצוקה שכלל אינן דתיות, כדי שילמדו במוסדותיהם בתוספת ארוחה חינם, זה מאד לא לרוחי, אבל לא אאסור על כך.
אודה על האמת: אם הייתי נקלע למצוקה כלכלית קשה במדינת הפרטה פראית בה אדם לאדם זאב, מצוקה שאינה מאפשרת לי לספק את הצרכים הבסיסיים של ילדיי בתזונה, בלימודים, במגורים, והנה באים כמרים נחמדים ומסייעים לי, אינני יודע כיצד הייתי נוהג. כלומר, מצטרף לכנסיה, או לא?
הדרך שלי להתמודד עם פעילות מיסיונרית, יהודית, נוצרית או אחרת, היא במדיניות כלכלית המושתת על סולידריות חברתית, הכוללת בין השאר: חינוך חינם לכל ברמה גבוהה, שכר הוגן לעובדים, דיור ברמה נאותה ובמחיר סביר, שרותי בריאות טובים ועוד, או אז ממילא לא יהיה לכמרים או לרבנים כר לפעולה.
ההליכה של הרב דרעי למשטרה במטרה לסלק את הכמרים מהעיר, והיענות המשטרה, היא ביטוי לחשיבה טוטאליטרית, בה המשטרה מהווה זרוע של הדת השלטת.
אותי זה מפחיד.
נתניהו מחלק מתנות למיליונרים
המוסף הכלכלי של ''הארץ'', מגלה כי המדינה מכרה את בנק דיסקונט למיליארדר ברונפמן ב-12 עד 23 אחוזים מתחת להערכות השווי.
פירוש הדבר, מתנה שנתניהו נתן בשמנו לאיש האלפיון העליון בסדר גודל של מאות מיליוני שקלים.
זהו חלק בלתי נפרד ומקומם מהשיטה הקפיטליסטית. יותר מדי אנשים לא מתעשרים מחוכמתם, מיצירתם, מיוזמתם, אלא מקומבינציות פיננסיות, ומאידך, כאשר אותן קומבינציות לא עולות יפה, המפסידים העיקריים יהיו העובדים שיפוטרו והמשקיעים הקטנים שסברו כי השקיעו כספם בערוץ בטוח. ראו דוגמת חברת אנרון בארצות הברית, ולאחרונה חברת טאואר המקרטעת ממגדל העמק בבעלות האחים עופר. (שהמדינה נתנה להם מענק על חשבוננו בסדר גודל של למעלה מ-600 מיליון שקלים).
חברת טאואר חייבת לבנקים למעלה מ-2 מיליארד שקלים. אם לא תוכל לשלם, אל דאגה, האחים עופר לא ימכרו את בנק המזרחי ולא את מפעלי ים המלח שבבעלותם, אלא פשוט יגיעו להסדר מחיקת חובות עם הבנקים, על חשבון העמלות המגונות שנסחטות ממשקי הבית הקטנים.
חברי משפחת עופר ימשיכו לגור בוילות, לנוע במכוניות פאר, לטוס במטוסים פרטיים, לתת למנהלים פורשים מענקים במיליוני שקלים, כי הם שותפים לרווחים, למענקים של המדינה, אבל את ההפסדים ישלמו העובדים, הציבור שהאמין להם וקנה מניות ולקוחות הבנקים הקטנים באמצעות עמלות מנופחות שאינן אלא גזל ברשיון.
מכתב שנשלח לשופטים שזיכו את דן חלוץ
11 בפברואר 2005
לכבוד
שופט בית המשפט העליון אדמונד לוי
שופטת בית המשפט העליון מרים נאור
שופט בית המשפט העליון (מינוי זמני) יהונתן עדיאל
רחוב שערי משפט,
הקריה, ירושלים 91950
שלום רב,
האגודה לזכויות האזרח העבירה אליי את פסק דינכם בבג''צ 5757/04 בו דחיתם את עתירתם של תנועת ''יש גבול'', הועד נגד עינויים ואישי ציבור נגד מינויו של האלוף דן חלוץ לסגן הרמטכ''ל. העתירה הוגשה בגין אחריותו של דן חלוץ, בתפקידו כמפקד חיל האוויר, לפשע מלחמה שבוצע ב-22.7.2002 עם הטלת פצצה במשקל טון על אזור מגורים צפוף בעזה שגרמה להריגתם של 14 ופציעתם של 150 אזרחים חפים מפשע, ביניהם עשרות ילדים ונשים.
בראיון לעיתון ''הארץ'', בו גיבה דן חלוץ את הפעולה, אמר בין השאר, ביוזמתו, מבלי שהתבקש, כי שעה שהוא משחרר את הפצצה שהורגת ילדים ''אני מרגיש מכה קלה באווירון, כעבור שנייה זה עובר. זה מה שאני מרגיש''. משפט זה תואם את הפרופיל המוסרי של גנרל שאחראי לפשעי מלחמה.
לאחר שהוגשה העתירה, אמרתי לאחד מידידיי מבין העותרים כי העתירה מייצגת ללא ספק עקרונות נעלים של מוסר וזכויות אדם, אולם אני חושש שמידי בית המשפט העליון יצא פסק דין המגבה את צבא הכיבוש ופשעיו, והכוונות הטובות של מגישי העתירה עלולות לטבוע בתוך בריכת הסחי והמאוס של שופטים המשתחווים לאלילות הצבא והביטחון.
פסק הדין שלכם לא הפתיע, לפחות לא אותי. זהו עוד מסמך שהופך ללעג את המושג ''בית משפט גבוה לצדק''. העותרים ביקשו צדק וקיבלו עוול. ביקשו משפט וקיבלו משפח. אין פלא שאתם משתמשים במכבסת המלים של צבא הכיבוש. כבר בתחילת פסק הדין בסעיף 1, מוכנס הקורא לאקולוגיה מילולית המשרה אווירה של אמפטיה לצבא ולחלוץ:''בשנים האחרונות, ובכלל זה בתקופה בה עמד האלוף חלוץ בראשו, מילא חיל האוויר תפקיד מוביל במשימות סיכול בגדה המערבית וברצועת עזה, בהן נהרגו פעילי טרור פלסטינים רבים''.
לכאורה מדובר בטקסט משפטי, למעשה עניין לנו עם מסמך פוליטי התומך ללא סייג בצבא הכיבוש ובפשעיו. עוד לבנה במבנה שטני בו פורש בית המשפט העליון את חסותו ויוקרתו המשפטית על מדיניות ההוצאה להורג ללא משפט של ממשלת ישראל וצבאה.
אסתפק בשתי דוגמאות המלמדות על אופיו הפוליטי של פסק הדין.
בסעיף 1 אתם מאמצים את גירסת הצבא לפיה''חלק לא מבוטל ממאמצי התכנון של הפעולה הושקע בניסיון להימנע מפגיעה, אגב ביצוע התקיפה, באזרחים פלסטינים''.
ובהמשך:''התקיפה בוצעה כמתוכנן, באמצעות הטלתה של פצצה בת טון אחד על בית המסתור. המבנה נפגע. שחאדה ופעיל חמאס נוסף ששהה עמו נהרגו. עם זאת, חרף ההנחות המוקדמות – שהתבססו על תמונת המודיעין שהייתה בידי גורמי הביטחון באותה עת, והתבררה בדיעבד כלקויה – נהרגו גם 15 אזרחים פלסטינים, מרביתם ילדים, ולמעלה מ-150 נפצעו. רוב ההרוגים שהו בבתים סמוכים ליעד, וההרס הסביבתי הרב שגרמה הפצצה הביא לפגיעה הקשה בהם''.
האם אתם באמת מאמינים שהצבא תיכנן את הפעולה כך שלא יפגעו אזרחים? לא צריך להיות גנרל, מספיק אזרח בעל ראש חושב על הכתפיים, בכדי להבין כי מי שמפיל פצצה במשקל טון על אזור מגורים מהצפופים בעולם, לקח בחשבון פגיעה המונית באזרחים והרס סביבתי ניכר. אמור מעתה, לא ''תמונת מודיעין לקויה'' אלא רצח בדם קר של אוכלוסיה אזרחית פלסטינית.
אחת מהשתיים. או שנכנס בכם דיבוק צבאי המשתק את מוחכם ושיקול דעתכם, או שאתם מנסים למכור לנו בציניות סחורה פגומה מתוך הנחה שהציבור הוא כה מטומטם עד שלא יחוש בכך. בשני המקרים אינכם ראויים למשרת שופט במדינה דמוקרטית.
בסעיף 12 של פסק הדין נכתב:''בידוד התבטאויותיו של האלוף חלוץ מהנסיבות שבגינן הן נאמרו, אינו עושה צדק עם משיב 1, ולכן אקדיש מלים מספר להבהרת תמונת-הרקע. מאז חודש ספטמבר 2000 נכפתה על מדינת ישראל מלחמה קשה ועקובה מדם שאת מחירה שילמו לא רק לובשי מדים, אלא בעיקר אזרחים חפים מפשע ואף תינוקות של בית רבן שלא חטאו, ולרוע מזלם נקלעו לזירה בה בחרו פצצות-אדם לגרום להרג המוני של יהודים באשר הם יהודים''.
האם זהו הרקע להתקוממות הפלסטינית? פתאום בשנת אלפיים נכפתה על ישראל מלחמה? בתמונת הרקע שלכם נעלם כלא היה הכיבוש, הרג אלפי פלסטינים, פשע ההתנחלויות והפרות זכויות אדם יומיומיות המתמשכים על פני קרוב לארבעים שנים. בגירסתכם אין עליה פרובוקטיבית של שרון לרחבת המסגדים שהציתה את האש, אותה אישר ראש הממשלה ברק, על אף שהוזהר, הן על ידי פלסטינים והן על ידי ישראלים, מפני השלכותיה החמורות. (ערפאת התחנן בפני ברק לבל יאשר את הסיור האלים הזה). התמונה שלכם עיוורת לתחילתה של אינתיפאדת אל אקצה, שהתאפיינה דווקא בהפגנות לא חמושות שנענו באש חיה של חיל הכיבוש הישראלי וגרמו להרוגים ופצועים לרוב. לא זו אף זאת, השימוש שלכם בביטויים הלקוחים מהשואה, ''לגרום להרג המוני של יהודים באשר הם יהודים'' נועד לטעת אצל הקוראים הצדקה לפשעי המלחמה של ישראל. האם זו תמונה נכונה? האם ההתקוממות הפלסטינית הרגה ''המוני יהודים באשר הם יהודים''? האם יש ארגון פלסטיני אחד, ששם לו כמטרה להרוג 12 מיליון יהודים ברחבי העולם סתם כך? תמונת הנפגעים רק באינתיפאדה הזו מראה תמונה שונה: 1000 הרוגים ישראלים מול קרוב ל-5000 פלסטינים. מתוכם 170 ילדים ישראלים לעומת למעלה מ-600 ילדים פלסטינים. מספר הקורבנות הפלסטינים בשנות הכיבוש עולה על מיליון (הרוגים, פצועים, נפגעי חקירות שב''כ, אסירים, קורבנות ענישה קולקטיבית כמו הריסת בתים, קורבנות הפקעת קרקעות, מטורטרים ומושפלים במחסומים, נפטרים כתוצאה מטיפול רפואי שנימנע בגלל הסגרים והמצור, מחלות ילדים כתוצאה מתזונה לקויה שהכיבוש כפה. רשימה חלקית).
מצטער, אבל תמונת הרקע שלכם היא טקסט תעמולתי, פרימיטיבי לטעמי, הלקוח מאחד מדפי ההנחיות של משרד החוץ והדוברות הצבאית.
פסק הדין נכתב על ידי אדמונד לוי. להזכירכם, לוי כיהן כשופט בצבא הכיבוש ובעברו שימש בתפקיד של סגן ראש עיריית רמלה מטעם תנועת החרות, ואך טבעי שיהיה ספוג באדי הרעל של פונדמנטליזם דתי ולאומנות צרת אופקים. אינני מתפלא על שעטו מפיק תמליל הלוקה בזיהום מוסרי ועיוות עובדתי.
הצטרפותכם, יהונתן עדיאל ומרים נאור, לפסק דין כה לא נאור, מוכיחה כי כאשר מדובר בפשעי הכיבוש, כמעט כל השופטים הם דמויי סגן ראש עיריית רמלה מטעם תנועת החרות.
עפ''י קני המידה שנקבעו במשפטי נירנברג, שופטים המגבים בפסיקתם פשעי מלחמה, נושאים באחריות וחייבים לתת את הדין. בפסק דין זה רקחתם ביזיון משפטי, טיהרתם פושע מלחמה ופשע מלחמה ואתם שותפים לדבר עבירה.
גדעון ספירו
העתקים: הנשיא ברק; היועץ מזוז; העותרים.
מכתב לאהרן ברק בעקבות אישור גירוש
14 בפברואר 2005
לכבוד
אהרון ברק
נשיא בית המשפט העליון
רחוב שערי משפט
הקריה, ירושלים 91950
ידיד שלי, עורך דין, העביר אליי את פסק הדין שכתבת בבג''צ 7603/96 (ניתן ב-5.1.2005) בו דחית את עתירתה של מלאעבי וופא שביקשה להחזיר לה את תעודת התושבות בירושלים. סיפור המעשה בקיצור, כפי שלקוח מפסק דינך, הוא כדלהלן:
העותרת נולדה במזרח ירושלים בשנת 1960. בשנת 1967 התפקדה במפקד האוכלוסין שנערך בעיר, וקיבלה תעודת זהות ישראלית במעמד של תושבת קבע, בעלת רישיון לישיבת קבע. בשנת 1985 התחתנה העותרת בירדן עם בעלה, אסיר אשר השתחרר בעקבות ''עסקת ג'יבריל''. שחרור הבעל הותנה בעזיבתו את ישראל עם השחרור. בהתאם לכך עזב הבעל את ישראל והשתקע בירדן. בני הזוג התגוררו בירדן עד לשנת 1994. במהלך שנים אלו, ביקרה העותרת מספר פעמים בישראל לתקופות קצרות. כן הגיעה העותרת לישראל לצורך לידת שלושה מארבעת ילדיה. לאחר כל לידה שבה להתגורר עם בעלה בירדן.
בינתיים, התגרשו בני הזוג בירדן בשנת 1996. לאור זאת פנתה העותרת למשרד הפנים להחזיר לה את רישיון הישיבה בירושלים, אם לא מכוח זכות אדם בסיסית, לפחות מטעמים הומניטריים, אולם בקשתה נדחתה.
הטעמים הפורמליים לפיהם דחית את עתירתה, שהסתמכו על ''חוק הכניסה לישראל'', הם דוגמא לשימוש מניפולטיבי בחוק.
מלאעבי וופא נולדה בירושלים והיתה תושבת ואזרחית ירושלים. היא לא נכנסה לישראל. ישראל נכנסה אליה, בבחינת מעשה אינוס, כאשר כבשה את מזרח ירושלים ביוני 1967. זכותה לגור בירושלים היא מוחלטת ולפי החוק הבינלאומי אין לכובש זכות לגרש את האוכלוסיה הנכבשת מביתה.
היא עברה לגור בירדן לא מכוח הכרעה חופשית אלא משום שהכובש הישראלי כפה זאת עליה, שעה שאסר על בעלה להתגורר בירושלים. יחד עם זאת, מגוריה מחוץ לירושלים אינם סיבה לשלילת זכות התושב שלה, שהרי בסעיף 13 בהכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם כתוב לאמור:- כל אדם זכאי לחופש תנועה ומגורים בתוך כל מדינה.
- כל אדם זכאי לעזוב כל ארץ, לרבות ארצו, ולחזור אל ארצו.
מכוח סעיף זה היתה העותרת זכאית לחזור לירושלים בכל יום ושעה שתחפוץ.
פסיקתך עומדת בניגוד לתיזה אותה אתה מרבה לייצג בהרצאותיך ובכתביך, לפיה אין סתירה בין יהדותה של המדינה לדמוקרטיותה.
מתברר שיש סתירה מהותית. הנה, אחי ז''ל, הִגֵּר מירושלים לארה''ב, היה רשאי לחזור אליה כל עת שרצה. גם ילדיו, שכלל לא נולדו בירושלים ואינם אזרחי ישראל, רשאים לבוא ולהתגורר בירושלים. ואילו זכותה של העותרת, ילידת ואזרחית ירושלים שגם נרשמה ככזו על ידי כוחות הכיבוש הישראלים, נשללת.
פסק דינך הוא ביטוי למגמת הטרנספר שביסוד המדיניות הישראלית, שעיקרה: להגדיל את הרוב היהודי, בין השאר גם על ידי גירוש פלסטינים מביתם, בכל מיני בוקי סריקי משפטיים.
שנינו בני אותו גיל, שנינו ילידי חו''ל, שנינו גורשנו מארץ לידתנו על ידי גזענים, שנינו הגענו לכאן כילדים. אני הפקתי את הלקח, שראשון שבהם, לא לעשות לשכני את אשר שנוא עליי. אתה החלטת להיטמע אל תוך מגמת הגירוש והטרנספר ולהעמיד את מושבך היוקרתי בבית המשפט העליון לרשות הפשע והרשע של גירוש אנשים מארצם.
כמובן שלא ציפיתי לדעה שונה משני חבריך להרכב, טירקל ועדיאל, שענו אמן בשיטת ''אני מסכים''.
גדעון ספירו
הפוגרום בכפר מע'אר
