קן הקוקיה

האם הילד המתוק המחייך בפינת החדר הוא בעצם בנך? ואולי לא? שאלה טריוויאלית ומעט מוזרה זו משמשת כרגע כנושא לפולמוס רחב בכל גרמניה, שם מבקש הפרלמנט לאסור את האופציה של שליחת ממצאים המכילים מידע גנטי לבדיקה אנונימית. שירות מסוג זה, מסתבר, מהווה סחורה חמה בגרמניה, שבה ישנם כנראה לא מעט אבות שלא בטוחים בזהות ילדיהם, ומעוניינים לבדוק זאת בכל מחיר.

הנושא היה יכול גם להתקבל כפארסה מוצלחת, אם לא היה נלקח ברצינות כה תהומית, ומשמש עילה לדיון פוליטי ומשפטי ארוך ומייגע: האם זכותו של אב, המפקפק בכך שהילד המונח לפניו הוא אכן בנו יוצר חלציו, ללכת אל מכון המתמחה בווידוא זהות גנטי, וזאת על מנת לוודא שהוא אכן אביו?

נושא זה אינו חדש בגרמניה, וכבר בעבר הכיל מסורת ארוכה של רעיונות ומחשבות לגבי האפשרות של בדיקת שאלה עדינה זו: האם התינוק של גברת פלוני הוא 'תינוק קוקייה', בעצם? האם הוא עונה להגדרה התופשת עבור ציפור הקוקייה, שמטילה את ביציה בקינים זרים, שם דוגרת עליהן ציפור ממין ומסוג אחר, ומטפלת בכל הגוזלים הבוקעים כאילו היו גוזליה?

התשובות לשאלות אלו היו תמיד לוטות בערפל, שכן ביטחון מלא בחריצת דין של 'כן' או 'לא' פשוט לא היה בנמצא, וההשערות היו יכולות להישאר השערות בלבד; המדע עצמו לא היה יכול לעזור בבירור נוסף. דומה כי רק האם ידעה תמיד מיהו אביו האמיתי של בנה, ונראה כי לא בדיוק היה משנה מבחינתה אם הדבר עונה לקריטריון האמת או לא.

המחקר והפיתוח המודרניים, אשר יצרו טביעת אצבע גנטית שאינה משתמעת לשתי פנים, הכניסו אלמנט חדש למשחק בשנים האחרונות, אשר במסגרתו יכול אב להחליט כי ברצונו לבדוק שאלה זו לעומק: כל מה שנדרש מאותו אב הוא קצוות שיער או נשורת של ציפורן גזורה של ילדם, אותם הוא מתבקש להביא כלאחר כבוד אל המעבדות המתמחות בנושא, המעניקות לאותו אב תשובה ברורה ויחידה אחת.

אם טכניקה זו היתה אפשרית גם בתקופות מוקדמות יותר, הרי שהיתה כרוכה בעלויות גבוהות ובתשובות שלא תמיד היו ברמת המחקר של היום; החיפוש והסינון היה תהליך ארוך, יקר ומסובך, שאיש לא היה ממש יכול לממן מכיסו הפרטי, לא כל שכן לא נמצאו מעבדות פרטיות שכלל היו ערוכות לקיומו של מעקב גנטי מסוג זה.

לדבר זה היו יתרונות שונים, שעל רמת האתיקה שלהם ניתן בהחלט לערוך וויכוח מלומד: אישה שהתעקשה שבנה זה הוא בנה מהאדם שאליו היא נשואה, היתה במקרים רבים זוכה בכל וויכוח ציבורי או פרטי, היות ויכולת ההוכחה ההפוכה היתה קשה מאוד, או כמעט בלתי אפשרית. לדבר זה היו תוצאות מעניינות גם בהקשרים פוליטיים פרוורטיים, הקשורים בתקופה הנאצית: מסתבר כי אפילו האינקוויזיציה הגדולה ביותר של 'היגיינת הדם' לא היתה יכולה להוכיח כלפי אישה שטענה כי בנה, אשר נחשב כחצי יהודי מאחר ואביו היה יהודי, נעשה בכל זאת באיזה 'קפיצה מהצד', כפי שהדבר מכונה כאן בגרמניה. הצהרה מסוג זה היתה יכולה במקרים מסויימים להציל חיים של אדם שהיה בן תערובת לשיטת תורת הגזע, ולהעמידו בכל זאת כ'ארי' לכל דבר, באופן שהציל את חייו מאוחר יותר.

כיום, עם הטכניקה המודרנית וזמינות המעבדות המתמחות בתחום, אשר סניפיהן קיימים בכל עיר גרמנית בינונית, ניתן להגיע לתוצאות אחרות לגמרי – ואת זה ביקשה שרת המשפטים הגרמנית, ציפריס, לבטל במחי יד. דומה כי הרעיון הכללי שהדריך את מחשבתה היה ונשאר טובת הילד, שפירושו המעשי הוא שזה כלל לא משנה אם אביו של הילד אינו אביו של הילד, כי הרי אימו היא בכל זאת אימו, ואין שום סיבה שילד יקבל כל אפלייה מאחר שאינו הבן האמיתי של אביו.

הבסיס החוקי לתביעתה של ציפריס מעניין, היות שהיא טוענת כי בדיקות גנטיות ללא ידיעתו ורצונו המפורש של הנבדק – עוברות על החוק לשמירת צניעות הפרט, ועל כן אין שום יכולת לבצע בדיקות חשאיות מסוג זה. ציפריס הדגישה שנושא זה אינו מוסרי ואינו אנושי, היות והקביעה החד משמעית ביחסי בני אדם וביחסי אנוש יכולה גם להיות הגיהנום עלי אדמות.

הצעת החוק שציפריס מעוניינת להביא, קשורה בכך שבדיקה אנונימית מסוג זה לא תיחשב כדבר חוקי, היות שהיא נעשית מאחורי הגב. החוק בגרמניה עצמו אינו קובע דבר זה עתה, אולם אינו מכיר משפטית בתוצאותיו של מבחן גנטי מסוג זה, בדומה להאזנות סתר בלתי מורשות שהמשטרה עורכת: גם אלו וגם אלו אינן תקפים בבית המשפט, למרות הראייה המוצקה.

מצב זה מביא לעיוותים אחרים, שבמסגרתם אנשים נכנסים להליך גירושין ולסירוב תשלום מזונות, מתוך נסיון כפייה לבדיקה נוספת שיחייב בית המשפט עצמו; על הטורח והכורח והסבל שעובר על כל המשתתפים במשחק מקאברי זה, אין צורך להרחיב, במידה והדבר מגיע לשלב זה.

ניתן לומר ששרת המשפטים ציפריס ביוזמה זו דרכה בבת אחת על יבלות שונות ומשונות, שהסתתרו להן בחדרי חדרים, ושעליהן איש לא דיבר בעבר, משמע היו בחזקת ה-non dit הצרפתי המפורסם – היינו הדברים עליהם לא מדברים.

מתנגדיה של ציפריס באו מכל שורות בית המחוקקים, נשים וגברים כאחד, ודומה שנושא זה מראה ששייכות מפלגתית הינה שאלה משנית, בהתחשב בתפישת העולם הכללית המנחה כל אדם בשאלה זו: האם הדבר באמת 'חשוב' מבחינת הידיעה הטמונה בו, אם בן או בת מסויימים הם אכן ילדיו של אב נתון? האם זהו הדבר הקובע באמת?

אחת מהמתנגדות המרכזיות של ציפריס, יושבת אף היא בקואליציה כיו''ר סיעת הירוקים, ועונה לשם קאתרין גרינג-אקהרדט. הנימוקים שגברת זו מביאה נגד האיסור שציפריס מעוניינת להחיל נשמעים מעניינים, היות שהיא מבקשת להדגיש את 'היציבות בתוך המשפחה עצמה', שפירושו שידע מסוג זה יכול לתרום ליציבות על סמך תשובה חיובית, לדוגמה, הגורסת שאביו של ילד מסויים הוא אכן אביו.

גרינג-אקהרדט גורסת שבדיקה חשאית מסוג זה של האב סבירה הרבה יותר מפתיחתו של הליך משפטי, שלא רק שעולה כסף רב, אלא גם הנזק הכללי מגלגול פרשה מכוערת על פני דיונים משפטיים, וחיוב בדיקה מסוג זה – הם הדבר שיהרוס כל משפחה, אף אם כל הילדים בה 'חוקיים' להפליא. זאת ועוד: הירוקה הנמרצת גורסת כי גם לגברים מגיעה הזכות המוסרית והכללית לדעת בדיוק אם הם אבותיהם של ילדיהם, במידה ודבר זה מעורר בהם חשד, וכי אין שום בעייה מוסרית או משפטית שהללו לוקחים פיסת בגד או קצוות שיער, שם נמצאים תאים של הילד, לבדיקה גנטית שתעניק להם תשובה על כך.

גם בנושא הבאת הבדיקה הגנטית האנונימית כמימצא לבית המשפט, גורסת גרינג-אקהרדט שיש לקבל מימצא זה, כדי לחסוך המשך התנצחות שינסה לכפות על בית המשפט הפנייה שכזו. ''הרי על עובדות קשה להתווכח, ויש להכיר במציאות, שמורכבת גם מסוגים שונים של רגשות'' גרסה חברת פרלמנט אחרת, שאף היא מצדדת בפישוט העניין – כל זאת בניגוד הגמור לרצונה של ציפריס להחמיר: גם באי-תקפות הממצאים, וגם באי חוקיות ביצועם באופן אנונימי.

הנושא, כאמור, מצוי בדיון כללי בפרלמנט הגרמני, וברור שהנימוקים של הצדדים המחייבים והשוללים אפשרות בדיקה מסוג זה נשמעים מעניינים, ולעיתים משכנעים לכל אורך הדרך, ובכל זאת: האם זוהי הדרך? האם באמת הגבר מחוייב לדעת אם בנו הוא אכן בנו?

קשה שלא להיזכר במשפט שלמה בסיטואציה זו, שבו למעשה האמת התגלתה לאחר גילוי האנושיות של האמא האמיתית; האם הדבר כה חשוב גם במקרים מסוג זה, בהם בעצם עוסקים בזהויות של אנשים?

התשובה לכך ניתנה בשבועון 'שפיגל' לפני כמה שבועות, ברפורטז'ה מעניינת על מקרים מסוג זה, בהם אב גילה לפתע, גם לאחר 20 שנה, שבנו בעצם אינו בנו; דווח על ניתוקי מגע והתרחקויות מצד אבות שחוו דבר מסוג זה, כמו גם רצון עז צד הילדים להכיר את אביהם האמיתי.

האם סיטואציה זו אנושית, בהתחשב בפתגם הרומי ''כל מה שהוא אנושי אינו זר לי''? התשובה כמובן חיובית, היות שה'אנושיות' של סיפורים מסוג זה טמונה בכיעור האנושי העולה מהם, שמהווה אבן פינה בתחושותיו של כל אדם באשר הוא, גם אם מסוגל להתגבר עליהם במרבית ימות השנה: בסופו של דבר: מי שייך למי, מי צאצא של מי, וכיצד מחלקים את הקוביות מחדש לאור מימצאים חדשים מסוג זה, שעד לפני שני דורות כלל לא היו אפשריים.