הדיווחים בעיתונות הישראלית והבינלאומית לקראת פסגת שארם בהשתתפותם של נשיא מצרים מובארק, ראש ממשלת ישראל שרון, נשיא הרשות הפלסטינית אבו מאזן ומלך ירדן עבדאללה, הזכירו לי את ימי אוסלו העליזים. הרבה אופטימיות, יש הפסקת אש, תקוות לתהליך מדיני שיביא בעקבותיו שלום, הבורסה משדרת עליות.
לצערי אינני שותף לאופטימיות, ואני צופה כישלון דומה לזה שבא בעקבות הסכמי אוסלו וטקסי החתימה בבית הלבן בתקופת הנשיא קלינטון.
הסיבות להתרסקות הצפויה, דומות לאלו שהביאו את כישלון הסכמי אוסלו והן מתמצות בסירובה של ישראל לשלם את מחיר המינימום לשלום, שכולל נסיגה לגבולות הפסקת האש ב-1948 (הקו הירוק), פירוק ההתנחלויות כמבצרי אפרטהייד, שיחרור כל האסירים הפלסטינים, הסרת חומת ההפרדה מהשטחים הכבושים ותשלום פיצויים לפלסטינים על הרכוש שהותירו מאחוריהם בתחומי ישראל. על בסיס צעדים אלה מותר להניח, כי הצדדים יגיעו גם להסכם בנושא זכות השיבה, שלא יכלול שיבה המונית של פליטים למדינת ישראל בתחומי הקו הירוק, המהווה כבר היום גבול מוכר של ישראל על ידי מרבית מדינות העולם.
העמדה הישראלית הרשמית, (נתמכת על ידי מרבית דעת הקהל וכלי התקשורת), שעושה הבחנה בין אסירים פלסטינים ''עם דם על הידיים'' לבין אלה ''שאין להם דם על הידיים'', מדגימה עד מה רב המרחק שהתודעה הישראלית צריכה לעבור כדי להגיע לשלום של ממש.
החלוקה הזו של ''כן דם ולא דם'' כאשר היא נשמעת מישראלים, מה עוד מגנרלים ושב''כניקים שידיהם טובלות בנחלי דם, אופיינית לצדקנות ולצביעות ישראלים. לשרון, למופז, ליעלון, לדיכטר, לחלוץ אין דם על הידיים? הן נוטפות דם לרוב. מספר הישראלים עם דם על הידיים הוא רב מני ים. כל מי ששירת בצבא הישראלי, בוודאי ביחידות קרביות, בוודאי ובוודאי בצבא הכיבוש בשטחי פלסטין, במלחמת לבנון ועוד, יש דם על הידיים. המהדרין יכללו גם את דוברת צה''ל, המצדיקה כמעט כל מעשה נבלה של רצח פלסטינים, כמי שטובלת ושרץ בידה.
בהקשר זה חובה להזכיר את המתנחלים, כמעט 200 אלף, ציבור צמא דם שמעטים כמותו בתולדות עם ישראל, אולי רק הג'נוסייד של ספר יהושע עולה עליהם.
הנה חשבון דם ודמים שישראלים לא מכירים אותו כי התקשורת הישראלית לא מרבה לפרסם.
במלחמת 1948 נהרגו קרוב ל-20 אלף פלסטינים, כמעט שני אחוזים מהאוכלוסייה. במלחמות ובפעולות צבאיות שהתחוללו לאחר הנכבה ב-1948 נהרגו עוד עשרות אלפי פלסטינים. במלחמת לבנון לבד נהרגו אלפי פלסטינים; בשטחים הכבושים נהרגו ב-36 שנות כיבוש למעלה מעשרים אלף פלסטינים, מהם קרוב לאלף ילדים. אם נוסיף אליהם את כל הפצועים הפלסטינים מאז 1948 ועד היום, שגם זה דם על הידיים, המספר יעלה קרוב לוודאי על מאה אלף. אם נוסיף אליהם את כל הפלסטינים שמתו מאי קבלת טיפול רפואי כתוצאה מהמצור הישראלי, ונחבר את עשרות האלפים שנעצרו ועונו במחנות המעצר ובבתי הכלא הישראלים, שלא לדבר על אלה שנותרו עם פגיעות נפשיות כתוצאה מהברוטליות הישראלית, ונוסיף גם את כל הילדים שסבלו וסובלים מתת תזונה כתוצאה מהכיבוש המתמשך, והמקפידים יספרו גם את המטורטרים והמושפלים והמוכים במחסומים, ואת עשרות האלפים שנותרו ללא קורת גג כתוצאה מהריסת בתיהם, אזיי מספר הקורבנות הפלסטינים יעלה על מיליון.
האם מדובר ברצח עם? לא על פי האו''ם. זה עתה קבעה ועדת בדיקה של האו''ם שסודן לא ביצעה רצח עם בדארפור, אלא טבח אכזרי במיוחד.
אם כן, לפי אמות מדה אלו, ישראל ביצעה שורה של טבחים בעם הפלסטיני, פשעי מלחמה לרוב, אבל ברוך השם, לא רצח עם.
ממשלת ישראל והציבור הישראלי צריכים לעבור מהפכה תודעתית לפיה אין מדובר כאן בסכסוך של צדיקים מול רשעים.
העם הפלסטיני נלחם את מלחמת השיחרור שלו מהכיבוש הישראלי, שגם אם היה והווה מלווה במעשי טרור אכזריים נגד אוכלוסיה אזרחית הראויים לגינוי, זו בעיקרה מלחמה צודקת של המדוכא נגד המדכא. כל עוד הישראלים לא יבינו זאת, לא ישרור שלום בארץ.
עד שלא יבינו בישראל כי הפלסטינים לא מחלקים את אסיריהם לכאלה שיש להם דם על הידיים וכאלה שאין – קשה יהיה לדבר על שלום. בעיני הפלסטינים כל האסירים הם לוחמי חרות הזכאים להשתחרר מבתי הסוהר כפי שאסירי המחתרות היהודיות שוחררו עם סיום הכיבוש הבריטי. אנשי האצ''ל ההגנה והלח''י לא חילקו את אסיריהם לפי הקריטריון של דם על הידיים. מדוע לדרוש זאת מהפלסטינים?
לאור האמור יובן מדוע אינני צופה את האביב המיוחל מפסגת שארם.
האם פירוש הדבר שאנו צועדים למעגל דמים חדש לאחר הפוגה כזו או אחרת? הרבה תלוי בממשלו של אבו מאזן. האם הוא חמוש באורך רוח ובסבלנות להמשיך את המאבק בכיבוש הישראלי בדרכים לא אלימות? האם יצליח לשכנע את החמאס, הג'יהאד וארגוני הפתח החמושים, שעדיף לנצור את הנשק, כי אם יחזרו למאבק המזויין יתנו בידי ישראל את העילה והלגיטימציה הבינלאומית (שבנויה מתמיכת המדינות העשירות של הג'י 7- הן הקובעות) להמשיך ולהכות בפלסטינים בכוחה הצבאי העדיף.
אם יעלה בידי אבו מאזן לשכנע את עמו להתמיד בדרך המאבק הלא אלים, אזיי בטווח ארוך, זו הערכתי, יצליח להכניס את ישראל למצור מדיני בינלאומי מתמשך שיכפה עליה בסופו של דבר את סיום הכיבוש על פי קווי המתאר ששורטטו לעיל.
כשלון ידוע מראש
