פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
שחרור אושוויץ
סמרטוט אדום / גדעון ספירו (יום ראשון, 30/01/2005 שעה 7:00)


שחרור אושוויץ

גדעון ספירו



מכל הטקסים שנערכו לרגל מלאת 60 שנים לשחרור מחנה ההשמדה אושוויץ על ידי הצבא האדום, זה שערכה ממשלת פולין במחנה עצמו, היה המרשים מכולם.
עשרות האישים שנאספו שם, מלכים, נשיאים, ראשי מממשלות, שרים, יושבי ראש פרלמנטים בצד מאות הניצולים, היו הפגנה חסרת תקדים נגד הגזענות, הפאשיזם והנאציזם. רשימת הנואמים בטקס היתה מעשה מרכבה חכם שנתן לאימי אושוויץ את משמעותם האוניברסלית. חלקם של היהודים לא קופח בטקס, אולם הוא השתלב אורגנית עם הלא יהודים. כמה חשוב היה לכלול ברשימה המרשימה של הנואמים את רומני רוסה, יו''ר ארגון הצוענים (סינטי ורומה) בגרמניה, שבישראל הס מלהזכירם. שליש מהצוענים נרצחו בשואה, רבים מהם באושוויץ.

בטקס ההרמוני, אפילו הנשיא קצב לא צרם במיוחד, משום שהיה רק רכיב אחד, לאו דווקא המשמעותי ביותר, מבין הנואמים. הקריאה למאבק באנטישמיות נשמעה בבהירות ובבולטות, אבל היא היתה חלק מגינוי לגזענות בכלל. הנשיא קצב אמנם לא הפתיע ולא קרא למאבק בגזענות ובשנאת זרים, אבל אחרים, כמו סימון וייל מצרפת או הנציג הצועני או נשיא פולין ושר התרבות הפולני ואחרים חזרו והדגישו שהמאבק באנטישמיות הוא חלק מהמאבק בגזענות, בשנאת המיעוטים ובשנאת האחר והשונה.

גם הטקס בבונדסטאג הגרמני היה מרשים. ארנו לוסטיגר, אסיר אושוויץ ששרד את מצעד המוות, שנמנה עם הדוברים בטקס, אמר למאות צירי הפרלמנט ודרכם לעם הגרמני כי ''על הגרמנים להנציח לא רק את היהודים שניספו בשואה אלא גם את הצוענים, את ההומוסקסואלים ואת כל אלה שסבלו ממשטר האימים של הנאצים''. צירי הבונדסטאג הגיבו בקימה ובמחיאות כפיים במשך דקות ארוכות.

שמחתי לשמוע את הדברים האלה. במאמרים שכתבתי בעיתונות הגרמנית ובמסעי הרצאות שערכתי בגרמניה בעשרות השנים האחרונות, חזרתי והדגשתי כי ההנצחה צריכה לכלול לא רק את היהודים אלא את כל אלה שנמנו עם קורבנות המשטר הנאצי.

דוברי שגרירות ישראל בגרמניה וראשי הקהילה היהודית שם ראו בדברי ממש כפירה. מדוע לשבור את המונופול היהודי? נראה כי עתה מתחילים הדברים לזרום לכיוון הנכון.

ליד טקסים אלה, כמה עלוב ופרובינציאלי היה הטקס בכנסת בירושלים. ראשי הממשל והמפלגות בישראל (יוסי שריד היה קול יוצא דופן מבין הדוברים) אינם מסוגלים לפרוץ את מעגל השבטיות צר האופקים, ושוב גייסו את השואה להצדקת הכיבוש והגזענות של ממשלת ישראל.

כמה מאכזב היה לראות את התקשורת במדינות ערב בקוצר ידה. הארוע באושוויץ היה בעל משמעות החורגת הרחק מתחומי מדינת ישראל. לא במקרה שודר הטקס במלואו על ידי רשתות התקשורת המובילות בעולם. חוץ ממדינות ערב. זו תמונת ראי של ישראל הלאומנית והמתנחלית. התקשורת והממשל במדינות ערב לא מסוגלים לפרוץ את מעגל השנאה והטינה לישראל, לעבר מחוזות של השקפת עולם הומניסטית, ליברלית ודמוקרטית.


דמוגרפיה וגזענות

כאשר שרים בממשלת ישראל, חברי כנסת, פקידי אוצר ופרופסורים מהימין האקדמי מדברים על ''הסכנה הדמוגרפית'' שמאיימת עלינו מצד הערבים, דבר המחייב נקיטת ''צעדים דרסטיים'' כמו קיצוץ קצבאות הילדים, עידוד הגירה, איסור על אזרחים ערבים להתאחד עם בן זוג פלסטיני מהשטחים או ממדינות ערב ועוד צעדים כאלה, זהו עיסוק בגזענות נטו.

כאשר מנהיגים פלסטינים, בעיקר מהאגף הדתי, לאומני פונדמנטליסטי, ''מאיימים'' על ישראל בגיוס הרחם של האשה הפלסטינית כאחת הדרכים לניצחון על היהודים, גם הם עוסקים בגזענות.

כאשר יו''ר ש''ס ח''כ אלי ישי נאבק על החזרת קצבאות ילדים למשפחות עם ילודה גבוהה בנימוק ''כי עוד לא סגרנו את אובדן ששת המיליונים בשואה'', או בנימוק ש''זו הדרך לעמוד מול שונאינו הערבים'' הוא משתלב בפסיפס היהודי גזעני.

עם זאת, יש עיסוק בדמוגרפיה שלא רק שאינו כרוך בגזענות, אלא הוא היפוכו הגמור.
אני מוצא לנכון לחזור מעת לעת לרעיון הכל כך חשוב שראוי כי אנשי שמאל יניפו: עידוד תכנון ילודה.
אין סיבה שאנשי שמאל ליברלים יתמכו בוולדנות פראית המאפיינת בעיקר שכבות מצוקה. יש מתאם ברור בין ילודה בלתי מבוקרת לבין עוני, בערות ודיכוי האשה.
הסכנה הדמוגרפית האמיתית בעולמנו הוא ריבוי טבעי גבוה מעבר ליכולת ההשתכרות, המחיה והיכולת הכלכלית.

האו''ם הכריז על מדיניות של עידוד תכנון ילודה.
ילודה לא מבוקרת מנציחה את העוני לדורות הבאים, אצל יהודים וערבים כאחד.

המאבק בעד תכנון ילודה הוא חלק ממאבק רחב יותר שכולל את שחרור האשה מכבלי לידה כמצווה, בין דתית או לאומית, עידוד השכלתה ולימוד מקצוע, יציאה לעבודה, שכר הוגן – כל אלה מהווים תרומה למשפחה ולילדים על פי בחירה מושכלת שיפרצו את מעגל העוני והדלות.


עלבון לתואר ולכבוד

לפני מספר ימים ראיתי באחד העיתונים את תמונתו של נשיא סוריה בשאר אסאד עטוי גלימה ומגבעת אקדמים לרגל קבלת תואר דוקטור כבוד מאוניברסיטת מוסקבה. זו היתה כנראה תרומתה של האוניברסיטה, שתואמה כמובן היטב עם הממשלה, להצלחת ביקורו של הנשיא הסורי ברוסיה.

תהיתי מה היתה תרומתו של בשאר אסאד לאנושות, לחברה, למדע, לדמוקרטיה שזכה בכבוד הזה? הרי האיש הצעיר הזה נמשח לנשיאות מכוח ירושה. בשנות נשיאותו הקצרות, לא הצעיד את סוריה לעבר הישגים מופלאים. שלטון העריצות החד מפלגתי נותר על כנו וסוריה ממשיכה לדשדש במי אפסיים.

אלו הן כמובן שאלות תם, שהרי אין לי ספק שראשי אוניברסיטת מוסקבה לא היו מעלים על דעתם להעניק דוקטור כבוד לנשיא הסורי אלמלא טלפון שקיבלו מהקרמלין בו הורו להם, או ביקשו בלשון שקשה לסרב לה, להתגייס ''למען האינטרס של המדינה''. האווירה האקדמית הנעימה של מתן התואר בוודאי הועילה להשלמה נינוחה של עיסקת הטילים שנחתמה בין סוריה לרוסיה ולויתור רוסי על 10 מיליארד דולר מחובה של סוריה.

בענין זה אין הבדל גדול בין אוניברסיטת מוסקבה לאוניברסיטאות ישראל. אמנם תקנון הענקת דוקטור לשם כבוד מנוסח לעילא, למשל זה של אוניברסיטה העברית הקובע כי ''תואר דוקטור לשם כבוד בפילוסופיה או במשפטים מוענק למועמדים אקדמיים שהצטיינו בתחום האקדמי או ביצירה רוחנית ולמועמדים אישי ציבור אשר הגדילו לעשות למען האנושות, העם היהודי או מדינת ישראל, או אישים אשר הרימו תרומה ניכרת לקידומם של המדע, ההשכלה הגבוהה והאוניברסיטה''.
כך זה פחות או יותר מנוסח גם באוניברסיטאות האחרות. לכאורה מכובד, למעשה מלים חסרות משמעות.

אין ספק כי יש מועמדים מאד ראויים לקבל את הכבוד. איש לא יערער על הענקת תואר כזה לנלסון מנדלה, כפי שבנורבגיה ראו זאת כמובן מאליו שעה שאוניברסיטת טרומסו העניקה תואר דוקטור לשם כבוד למרדכי ואנונו, לבישוף דסמונד טוטו או לנשיא ברית המועצות לשעבר מיכאיל גורבצ'וב.

בפועל הפכו טקסי הענקת תואר דוקטור כבוד לבית חרושת שמנוני של חנופה לבעלי ממון ולראשי שלטון בהווה או בעבר, בישראל ובחו''ל.
כך קרה שהאוניברסיטה העברית העניקה תואר זה ליצחק רבין כרמטכ''ל לאחר מלחמת יוני 1967, ואוניברסיטת חיפה העניקה לו תואר זה כשכיהן כראש ממשלה ב-‏1994. האוניברסיטה העברית מצאה לנכון להעניק תואר זה לאשה מעוררת מחלוקות עזות כמו ראש ממשלת בריטניה לשעבר מרגרט תאצ'ר שהפליאה מכותיה במדינת הסעד ובאיגודים המקצועיים, אבל היתה בעלת בריתם של בעלי ממון שתרמו לאוניברסיטה.

אוניברסיטת בר אילן הדתית העניקה תואר זה לאריאל שרון וכך עשתה גם אוניברסיטת בן גוריון החילונית בבאר שבע. נראה שהיתה חלוקת עבודה בין השתיים. בבר אילן העריכו את תרומתו של שרון בטבח סברה ושתילה, ואילו בבן גוריון את רמיסת זכויות האדם בשטחים הכבושים.

אין ביכולתי לציין את כל אישי השלטון והממון לדורותיהם שקיבלו תוארי כבוד מאוניברסיטאות ישראל, כמו למשל תד אריסון בעל בנק הפועלים מהטכניון בחיפה, אלי הורביץ מבעלי ''טבע'' מהטכניון ומאוניברסיטת בן גוריון והרשימה ארוכה ארוכה.

אסגור את המעגל שהתחלתי עם מוסקבה ואפליג עד סין.
שאלה: מי היא הדמות הישראלית בעלת התרומה לאנושות, או למדע, או שמא לעם היהודי, או אולי לעם הסיני, שיכולה להתחרות רק עם בשאר אסאד?

תשובה: נשיאנו ירום הודו משה קצב. מתברר כי שתי אוניברסיטאות כבר העניקו תואר דוקטור כבוד לקצב, הלא הן אוניברסיטת בר אילן ואוניברסיטת בייג'ינג. הראשונה פועלת בהשראת עריצות הקב''ה והשניה באמצעות עריצות המפלגה. ברית של רודנות אקדמית סביב נשיא מדינת ישראל.

ולהשומע ינעם.




חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 


  צר לי שאתה נוהג לקשקש שטויות ובורח  (עמיס) (3 תגובות בפתיל)
  גם עצרת האו''ם המיוחדת מדגישה את ייחודיות השואה היהודית  (עמיס)
  דמוגרפיה וגזענות  (עמיס)
  עלבון לתואר ולכבוד  (עמיס) (2 תגובות בפתיל)
  מול המקורנפים מימין ומשמאל, רוחות הלינץ' ואטימות המוחין והרגש  (מיכאל שרון)
  משטר העריצות של אסאד והבעת'  (מיכאל שרון)
  לא רק בנושא השואה גם בעניין משפט דרייפוס-מכה המונופול היהודי  (אבנר א. ראם) (2 תגובות בפתיל)

חפש בתגובות שבדיון זה:     חיפוש מתקדם...

חזרה לפורוםהדפסה עם תגובותתגובה למאמר


מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי