אנשי שמאל מבקרים ומבכים את היעדרה של סולידריות חברתית שמאפיינת את המשטר הקפיטליסטי. העניים נזרקים לשולי החברה, כוחם של האיגודים המקצועיים נשחק ומולם פורחות חברות כוח אדם שמספקות עובדים בשכר עלוב. מדינת הסעד נימצאת בנסיגה, זכויות סוציאליות נמחקות מהתקציב, ואילו העשירון העליון נוגס יותר ויותר מהעושר החברתי. זה קורה לא רק בישראל אלא במרבית המדינות הקפיטליסטיות.
אולם מתברר כי הקפיטליזם לא רק שלא הצליח להמית את הסולידריות האנושית אלא שהוא בעצמו מכיל אנרגיות כאלה, שבמרבית הזמן הן רדומות, ומעת לעת מתפרצות כלבה שהיתה אצורה בהר געש.
התפרצות של סולידריות כזו חווינו בעקבות אסון הצונאמי באסיה שגרם למאות אלפי הרוגים, מיליונים שנותרו בחוסר כל והרס שמזכיר את הטלת פצצות האטום על הירושימה ונגסקי.
ההתגייסות של העולם הקפיטליסטי היתה מרשימה. אפילו הנשיא בוש לא יכול היה להתעלם מרוח ההתנדבות שאפפה את העולם. בתחילה הוא הודיע על תרומה של 15 מיליון דולר. לנוכח הביקורת על הסכום הזניח של המעצמה הכלכלית והצבאית החזקה בעולם, הוא העלה את הסכום ל-35 מיליון דולר. כאשר הביקורת קצפה גם על הסכום הזה, הוא הכפיל אותו פי עשר ל-350 מיליון דולר. עדיין לא לפי כוחה ומשקלה של ארה''ב. אני מניח שגם סכום זה יוכפל ולמעלה מזה. יפאן תרמה חצי מיליארד דולר, גרמניה 650 מיליון דולר ולא אמנה את כל המדינות. לכך יש להוסיף את ארגוני הסיוע המתנדבים כמו אוקספאם; את אילי ההון הגדולים, כמו ביל גייטס שתרם מיליונים מהקרן שלו; את כוכבי הוליווד שתרמו עשרות מיליוני דולרים ועוד. אל מול האסון הנורא הזה, העולם הקפיטליסטי התגלה כמשענת עיקרית. לעומת זאת משטרים כמו זה של סין, הנשלט על ידי דיקטטורה קומוניסטית שמנהלת כלכלה קפיטליסטית, גילויי הסולידריות היו הרבה יותר צנועים, וכך גם התרומה של ממשלת סין. גם קובה לא התבלטה, אבל יתכן וזה בגלל שהעיתונות בישראל לא דיווחה על כך.
ראשי הנצרות בעולם על זרמיה וכיתותיה התגייסו לסייע ולעזור. לא כן המנהיגים הדתיים בישראל. רבני השטחים הכבושים עסוקים בשימור משטר האפרטהייד והכיבוש, אין להם זמן לסבלם של אחרים, בוודאי אם הם לא יהודים. רבני היהדות החרדית עסוקים בתנאי הכניסה לקואליציה הממשלתית. הרב הראשי האשכנזי עסוק בהימלטות מהעמדה לדין בגין חשד לשחיתות, והרב הראשי הספרדי לוחם כאריה על תקן למשגיח נוסף שיפקח על הגיורים. מה להם ולשואות של ''עכו'ם'' (עובדי כוכבים ומזלות).
כדי להימנע ממתקפה של שומרי החומות הסוציאליסטיות באתר, אני מבקש להדגיש כי אין באמור משום הלבנת אי הצדק הבסיסי הטבוע במשטר הקפיטליסטי, אולם מתברר כי גם בעולם של אי צדק ועוול מתנשאות להן לפתע פסגות מאד מרנינות של חמלה ואנושיות המחממות את הלב. זה הכל. עכשיו אפשר להמשיך ולהצליף בקפיטליזם.
בשעה טובה – הוסר השיקוץ
בעיתון ''הארץ'' מיום 6 בינואר 2005 הופיעה ידיעה בעמוד הראשון תחת הכותרת: ''
בוטלה משרת איש השב''כ שמפקח על החינוך הערבי''.
שלמה דוברת העומד בראש הוועדה לרפורמה בחינוך ומנכ''לית משרד החינוך רונית תירוש הודיעו כי בוטל הפיקוח הביטחוני על אנשי החינוך הערבים. בכך בוטלה משרתו של נציג השב''כ במשרד שכיהן כסגן הממונה על החינוך הערבי. תפקיד זה היה אחד השיקוצים במערכת הממשלתית. כאשר השב''כניק הזה החליט לבטל מינוי מורים, לא ניתן היה לערער. עתה הוסר השיקוץ שגם שרי מרצ במשרד החינוך, יוסי שריד, שולמית אלוני ואמנון רובינשטיין לא הצליחו לבטל.
האם זה מקרה שדווקא המיליונר הקפיטליסט שלמה דוברת הצליח לגרור את שרת החינוך מהליכוד לביטול הביזיון הזה? אין לי תשובה מוכנה.
עתה נותר לבדוק, האם מדובר בביטול מהותי, כלומר דין מינוי מורה ערבי יהיה כדין עמיתו היהודי, או שמא מדובר כאן בתרגיל הסחה לפיו ימשיך השב''כ לדוג במים עכורים רק לא במסגרת של מינוי רשמי במשרד החינוך.
נחכה ונראה. בינתיים ראוי לברך על מה שהודע בפומבי.
לזכור ולא לשכוח
המתנחל פנחס ולרשטיין, ראש המועצה המקומית בנימין בשטחים הכבושים וחבר הנהגת המתנחלים שמתקראת ''מועצת ישע'', הוא האיש שחולל את כל המהומה התקשורתית בעקבות מכתבו אל המתנחלים בו קרא להם להפר את החוק בהתנגדותם לתכנית ההתנתקות.
מאז ולרשטיין הוא כוכב תקשורת, מרואיין מבוקש, שחוזר ומצהיר כי פינוי מתנחלים הוא ''לא דמוקרטי'' וכי אסור לממשלה ''לגרש יהודי מביתו''.
ידועה עמדתי כי המתנחלים אינם בעלי הבית בשטחים הכבושים, אלא פולשים ושודדי אדמת הזולת בחסות צבא כיבוש, ופינויים הוא למעשה החזרת הגזילה לבעליה הפלסטינים.
אולם לא בכך אני רוצה להתמקד הפעם.
מיהו הולרשטיין הזה שבשם הדמוקרטיה רוצה להמשיך ולהינות מההקצבות הנדיבות של הציבור, להמשיך ולסחוט את עטיני המימון הממשלתי, שממנו ממומנת גם משכורתו המופרזת כראש מועצה בשטחים הכבושים?
הבה נזכיר. פנחס ולרשטיין רצח ב-11.1.1988 את הנער הפלסטיני ראבח ר'אנם אחמד לאחר שירה בגבו. כבר אז היה ולרשטיין ראש מועצת בנימין.
הוא הועמד לדין על הריגה (ת''פ 265/88 מדינת ישראל נגד פנחס בן משה ולרשטיין) אולם מערכת הצדק הישראלית לא אוהבת להרשיע מתנחלים ברצח או בהריגת ערבים, עונש שנע ממאסר עולם על רצח ל-20 שנות מאסר על הריגה.
אשר על כן הגיעה התביעה, כלומר המדינה באמצעות הפרקליטות, לעיסקת טעון עם ולרשטיין לפיה הורשע רק בגרימת מוות ברשלנות. העונש על כך הוא שלוש שנות מאסר. אבל מה פתאום שמתנחל יהודי ישב שלוש שנים על ''מעשה רשלנות'' שנגמר במותו של נער פלסטיני?
ואכן, השופט היה רחמן בן רחמן וקצב לו עונש של ארבעה חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות.
זהו השווי של חיי נער פלסטיני. אפילו לא יום אחד של מאסר בפועל.
כל אימת שולרשיין מופיע בציבור בפוזה של ''אני מאשים'', ראוי שלא נשכח כי מדובר במי שקיפד חיי אדם מבלי ששילם את חובו על פשעו.
בחירות בצל כיבוש
אפילו נשיא ארה''ב לשעבר ג'ימי קרטר וצוות משקיפיו שבאו לפקח על הבחירות לנשיאות הרשות הפלסטינית, כולם אנשים בעלי כוונות טובות, לא יוכלו לתת לבחירות האלה תו כשרות דמוקרטי.
בהחלט יתכן כי הבחירות יתנהלו על פי מספר כללים פורמליים, כמו אי זיוף פתקי בוחר, ספירה תקינה של הקולות וכו'. גם אז לא מדובר בבחירות דמוקרטיות, כי אין דמוקרטיה תחת כיבוש. המוני העם הפלסטיני לא יכולים לנוע בחופשיות בתוך ארצם, וזה לכשעצמו דיו להכתים את ההליך.
ישראל כשלוחה של ארה''ב דאגה לכך כי המועמד המקובל על ארה''ב ייבחר. אבו מאזן, הבחירה האמריקנית, נהנה מחופש תנועה, הכובש הישראלי לא הפריע לו במסע הבחירות, ואילו מתחרהו העיקרי, הד''ר ברגותי, טורטר, נעצר במחסומים, הוכה והושפל על ידי כוחות הכיבוש הישראלים. מועמד אחר ניהל את מסע הבחירות שלו מארה''ב משום שהוא נתון שם במעצר בית.
התקווה האמריקנית, בוודאי הישראלית, היא, שאבו מאזן יהיה שליחם של בוש ושרון בקרב העם הפלסטיני. דומה כי זו תקוות שווא. גם אבו מאזן, אם אינו רוצה להיות מגורש בבושת פנים על ידי בני עמו, לא יוכל לוותר על מינימום הדרישות אותן ייצג ערפאת: נסיגה ישראלית לגבולות הקו הירוק, פירוק ההתנחלויות, ירושלים המזרחית כבירת מדינת פלסטין, שליטה ברחבת המסגדים, פתרון מוסכם לבעיית הפליטים.
לא ירחק היום, כך אני חושש, וגם אבו מאזן יוגדר על ידי ישראל ''כמכשול לשלום'' וגם הוא יוצמד על ידי צבא הכיבוש הישראלי למעין מעצר בית במוקטעה. (ואם יקרה הבלתי יאומן ודרישותיו יתקבלו על ידי ישראל, אודה בשמחה בטעותי).
חידה בעיניי, מדוע גוש שלום נוקט בעמדה המעדיפה את אבו מאזן על ד''ר ברגותי? נראה כי הקשר החם שנוצר בין אורי אבנרי לערפאת מקרין גם על מי שנחשב כיום כיורשו.
חופש ביטוי – עקרון אוניברסלי
אין זה סוד כי אני תומך במדיניות של יד חזקה וזרוע נטויה בפינוי מתנחלים מהאדמות אליהן פלשו בחסות הקולוניאליזם הישראלי. המאבקים שהוקרנו בטלוויזיה על פינוי שני קראוונים במאחז כלשהו, היו לטעמי הצגה שנועדה לשדר לארה''ב ולקהילה האירופית מסר ''עד כמה קשה לפנות'' ובעזרתו למנוע את הדרישה להמשך הפינוי מהגדה לאחר הנסיגה מעזה.
לטעמי אין כל צורך בכל ההצגה הזו. מי שנחוש לפנות מתנחלים, די לו שיודיע להם כי מי שרוצה להתפנות עד לנסיגה, יזכה בסיוע בהוצאת מטלטליו, ומי שאינו רוצה, יקבל את עול מלכות השלטון הפלסטיני ויצטרך להישמע לחוקיו. סוף לאפרטהייד. פלסטינים יוכלו לגור במעלה אדומים, בעפרה באלון שבות. הם לא יהיו יותר ישובים על טהרת היהודים וגם שמם ישונה על פי החלטת השלטון הפלסטיני. זה מה שקרוי אצלי יד חזקה חכמה וזרוע נטויה נבונה. בלי אלימות ובלי הצגות.
יחד עם זאת, יש להתנגד לכל פגיעה בחופש הביטוי של המתנחלים ואוהדיהם. כל עוד אינם נוקטים באלימות, אוחזים בנשק, הם רשאים להביע בכל החריפות את דעותיהם, תהיינה מאוסות ככל שתהיינה. הטלאי הכתום, או הפגנות מול הרב הצבאי הם בגדר כללי משחק מותרים. בוודאי שיש להתנגד לכל מעצר מנהלי של מתנחלים, רעיון מתועב שכבר נשמע בשיח הציבורי.
הסולידריות האנושית עוד נושמת
