הם קודם עוברים על החוק באמצעות הקמת מאחזים, אחר כך הם מנצלים כל טריק משפטי כדי להפריע לרשויות החוק. כאשר נגמרו כל הטריקים והמדינה באה לפרק חלקי מאחז לא חוקי, המתנחלים תוקפים באבנים ובדברים אחרים כדי למנוע מאוכפי החוק לבצע את עבודתם - את אכיפת החוק. כאשר זה לא מצליח ונציגי אכיפת החוק בכל זאת הצליחו במשימתם, אחת מיני רבות, הם מתלוננים שרשויות החוק ארגנו פרובוקציה (
שרון למתנחלים: אתם רוצים לגדף? גדפו אותי ועזבו את צה''ל; ראשי יש''ע: רה''מ מסמן ציבור שלם כאויב).
הפרובוקציה, לדבריהם (פנחס ולרשטיין ובנצי ליברמן), היא הרצון של הממשלה להכפיש אותם בעיני העם לקראת מהלכי ההתנתקות. אבל האמת קצת יותר פשוטה. אם הם לא היו מקימים מאחזים לא חוקיים, לא היה נוצר העימות. זאת ועוד, אילו רצו נציגי המתנחלים למנוע את העימות הם יכלו לגייס את המתנחלים לא להפריע לפינוי המאחז אלא לעשות את המלאכה לבד. אז מי הוא כאן הפרובוקטור?
ככלל האסטרטגיה של אותה קבוצת ''איכות'' היתה השימוש בפרובוקציות כדי לקדם את האינטרס שלהם – הקמת ישובים בשטחים לא מוסכמים על הממשלות הלגיטימיות של מדינת ישראל - ובשנתיים האחרונות במיוחד. יחד עם זאת הם בנו לעצמם תדמית של שליחי העם וטיפחו אותה בכל דרך אפשרית.
כל עוד הממשלות קיבלו גם אם בדיעבד, את המהלכים הלא חוקיים האלה, הם יכלו בצדק להיחשב כחלוצים, כשליחי העם. כעת, כשהעם באמצעות הממשלה החליט שנגמרה השליחות – לפחות של חלקם – מחד הם מתלוננים על ''אי חוקיות'' הוצאתם מביתם ומאידך, ולרשטיין מצהיר שאם חוק ההתנתקות יתקבל בבחירות או במשאל עם הרי שהוא יקבל עליו את הדין. באחת מתכניות הטלוויזיה השבוע, אמר על כך הרב יובל שרלו שאם זו הוראה שדגל שחור מתנוסס מעליה היא תישאר כזו גם אם 99% מעם יתמוך בה.
אם זו היתה שליחות עבור העם אז יש הצדקה שהמדינה תשקיע בפרוייקט ההתנחלות מיליארדי שקלים. הרי זה הגיוני ששליחות היא נושא חשוב שגם צריך להיתמך בכספי העם – הממשלה. אבל אלו שכעת מתלוננים בעיקר על ''הגירוש'' מביתם שטיפחו כבר הרבה שנים – תוך הצנעת השליחות, בעצם לא היו מעולם שליחים או שכבר ויתרו על השליחות.
מההתרחשויות, ההצהרות והאירועים של הימים האחרונים עולה תמונה לא יפה של אנשי ''איכות'' ששכחו את שליחותם. כדי להיות שליח ציבור על השליח לקבל את דינו של הציבור. אם הציבור החליט באמצעות הממשלה והכנסת לכוון את השליחות לאזורים אחרים אז מי שלא מקבל את השינוי איננו יכול להיחשב כשליח. אם הוא בכל זאת מתעקש שלא יזוז הרי זו מלחמה על איכות החיים הפרטית שלו ותו לא.
האנשים שהקימו את תנועות ההתיישבות (הקיבוצית; המושבית) היו גם הם משוכנעים שהם מבצעים שליחות חשובה עבור הציבור-העם. הם התחילו את השליחות הזאת הרבה שנים לפני שקמה המדינה אבל הציבור, הממסד המיישב, תמך בהם ביד נדיבה. אחרי קום המדינה, המדינה היא שנטלה על עצמה את מבצע התמיכה הנדיבה בשליחות הזו. אבל לא לעולם חוסן גם הנדיבות הזאת נמוגה ואף אחד לא צריך לחשוב שהמדינה-העם בגדו בתנועות הללו ובשליחותן. האמת הפשוטה היא שהעם חשב וחושב, שהשליחות ההיא נגמרה לפני שנים רבות.
כמו במקרה של הקיבוצים והמושבים לפני כמה עשרות שנים, גם תנועת ההתנחלות ביש''ע נמצאת כעת בתחילתו של תהליך שמגדיר מחדש את שליחותה. בניגוד לקיבוצניקים ולמושבניקים רבים שלא הבינו את התהליך בזמנו, המתנחלים ביש''ע מודעים היטב לשינוי שמתחולל במהות שליחותם. לכן יש סיכוי טוב שיכולת הקיום ההישרדות הבריאה שלהם לא תיפגע כמו שקרה במספר קיבוצים ומושבים לא קטן כאשר הופיעו נזקי השינוי – המשבר של אמצע שנות ה-80.
העולם המוזר של המתנחלים
